הקומדיה האלוהית של אנדרדוס

הקומדיה האלוהית של אנדרדוס
פורסם ב 31/03/2014 14:21:18

 

חבורת אנדרדוס, שפרצה לחלל המגזר הדתי בשנים האחרונות, מבטאת תופעה חדשה שקשה למצוא לה תקדים. בדחנים אמנם היו בעם ישראל מימים ימימה, מליצני חצר כמו הרשל'ה אוסטרופולער ועד מלקטי בדיחות דוגמת דרויאנוב, וגם סטנדאפיסטים דתיים בני ימינו כבר אינם בגדר חידוש; אבל ההומור של הללו מכוון בדרך כלל כלפי נושאים כלליים, או לכל היותר כלפי הוויות חייו של היהודי הדתי, לא כלפי הדת עצמה. והנה קמים ארבעה צעירים, דתיים במלוא מובן המלה, ומרשים לעצמם להציג גם את ההלכה וקיום המצוות באור משעשע ומבדח, שלא לומר מגוחך. לליצנות כזו אנו רגילים מצדם של כופרים ואפיקורסים למיניהם, מתוך עם ישראל או מחוצה לו, שמטרתם היא ללעוג ליהדות ולזלזל בה. אבל בניגוד אליהם, מטרתם של חברי אנדרדוס כלל אינה כזו; הם ואוהדיהם נשארים נאמנים ליהדות גם בשעה שהם מתבדחים על חשבונה. כלשונו של מתן צור, אחד מחברי הקבוצה, בריאיון בטלויזיה: "אנחנו לא שוחטים את הפרה הקדושה, מקסימום בועטים בה קצת".

אז אפשר להתייחס לכך כליצנות בעלמא, כתופעה סתמית במקרה הטוב ושלילית במקרה הרע; יתכן בהחלט, שלפחות אצל חלק מהצופים יתעוררו הרהורי כפירה או זלזול בעקבות הצפיה במערכונים, גם אם לא זו היתה כוונתם של המפיקים. אבל לדעתי יש גם צד חיובי בתופעה, המראה על שלב חדש של מודעות בציבור הדתי, ועל הדרך בה הוא מתמודד עם החיים בעולם מחולן ומודרני.

ראשית, הצחוק על הדת מתוך הדת עצמה, מבטא תחושת נינוחות ושייכות בלתי מעורערת כלפיה. שהרי על מי מרשה האדם לעצמו לצחוק? או על אנשים זרים ורחוקים ממנו, שיחסו כלפיהם אדיש או שלילי – או על אלה שכל כך קרובים אליו, שהצחוק כלפיהם מבטא חיבה וידידות, ואין חשש שהוא יערער את הקשר ביניהם. אנשים הנמצאים בראשיתו של קשר ידידות או זוגיות, משתדלים להלך על ביצים בזהירות, שלא יעשו או יאמרו משהו שיפגע חלילה בשני; מלה או משפט שלא במקומם, עלולים להרוס את הקשר. לעומת זאת, בין חברים או בני זוג ותיקים, הסתלבטויות ועקיצות הומוריסטיות למיניהן הופכות להיות דבר שבשגרה. במקום לפגוע, הן מבטאות את החיבור והמחויבות של השניים זה כלפי זה, המתקיימים למרות מודעותם לחולשות ולצדדים המגוחכים הנמצאים אצל השני. השניים מרגישים כל כך בטוחים בקשר ביניהם, דוקא משום שהם כבר מכירים כל כך טוב איש את חסרונות רעהו, ויודעים שהללו אינם מפריעים באמת לחיבור. זאת בניגוד לקשר טרי, בו קיים החשש שמא יצוץ לפתע חיסרון לא ידוע ויערער את הכל.

הוא הדין לגבי הקשר בין האדם לדת. מי שמרשה לעצמו להתבדח על חשבון הדת, הרי שאחת מן השתיים: או שהוא רחוק ממנה, ואדיש או שלילי כלפיה – או שהחיבור שלו אליה הוא כל כך פשוט וברור, שאותן הלצות מבטאות רק חיבה וקרבה, ולא זלזול או עוינות. אדם דתי המתלוצץ על דתו, מראה בכך שהוא מודע היטב להיבטים המשונים והמשעשעים שבה, ואינו נותן להם להפריע לו. חוזר בתשובה בראשית דרכו אולי לא ירגיש בנוח לעשות זאת, אבל מי שהדת מהווה חלק בלתי נפרד מעולמו, מרגיש איתה מספיק "בבית" כדי להתנהג כלפיה בחופשיות, בלי שיחשוש לפגוע או להעליב.

תחושה כזו של נינוחות ושל "מובן מאליו" כלפי הדת, כלל איננה מובנת מאליה בדורות אלה. לאורך אלפי שנים הדת אכן היתה דבר מובן מאליו עבור כל יהודי, חלק בלתי נפרד מהוויית החיים, כמו הלבוש והאכילה. יהודים נולדו וגדלו בתוך היהדות, מבלי שתהיה להם ברירה אמיתית אחרת, אלא אם כן רצו לשבור את כל הכלים ולהיות מנודים מהקהילה. בדורנו, כידוע, המצב שונה לגמרי. ברירת המחדל היא דוקא החילוניות, השולטת במרחבי החברה והתרבות, ואילו הדת היא היוצאת דופן שאינה מובנת מאליה. אדם שבוחר כיום באורח חיים דתי, עושה זאת מתוך בחירה חופשית ומודעת, לא מתוך אינרציה בעלמא. אולם גם בין אלה שבחרו להיות דתיים, רבים עדיין חשים את עצמם כמצויים במתח בין הדת לעולם החילוני, בין אם זה בתחומי המחשבה, הערכים או הנורמות ההתנהגותיות. התבדחות עצמית נוסח אנדרדוס, מבטאת למעשה מעין הגעה לבגרות ביחס בין האדם לדתו: קבלה ומחויבות מלאה, עד כדי תחושת נינוחות וביתיות עם הדת, שאינה נפגמת למרות המודעות לשוני ולזרות שבין אורח החיים הדתי לזה החילוני. נכון, אומר הדתי הבוגר, אני שונה ומוזר, אני שמן ויש לי אף ארוך – אבל זה אני, ואני מרגיש עם זה מצוין. אתם יכולים לצחוק עלי; גם אני צוחק על עצמי לפעמים. זה לא מפריע לי לאהוב את עצמי ולהיות מי שאני.

למעשה, צחוק מעין זה מקהה את עוקצן של כל ההתקפות המנסות ללעוג לדת ולהציג אותה באור מגוחך. אין דרך טובה יותר לנצח צחוק, מאשר להצטרף אליו. במקום לנסות להדוף את הליצנות ולהראות כמה הדת היא רצינית ומכובדת והגיונית, אפשר להודות שאכן, להיות דתי זה דבר מצחיק לפעמים; אבל מי אמר שזה לא טוב?

 

ועדיין, יש פה תחושת אי נוחות מסוימת. אפשר להבין חברים או בני זוג שמתלוצצים אחד על חשבון השני; אחרי הכל, כולנו בני אדם, ולכולנו יש את החולשות והחסרונות שלנו. אבל הדת, לכאורה, זה משהו אחר; משהו שאמור לעורר יראת כבוד והערצה, כובד ראש וחומרת סבר – לא בדיחות וצחוקים. הדת היא הרי דברו של אלוקים; האם הצחוק עליה אינו מהווה זלזול באלוקים וחילול הקודש? הרי ליצנות נמנית על אחת העבירות החמורות ביותר, עליה אמרו חז"ל שכת ליצנים אינה מקבלת פני שכינה. ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות, והנזק שהיא עלולה לגרום הוא הרסני. איך אפשר אם כן לצחוק על נושאים שכאלה, העומדים ברומו של עולם?

ואכן, אנו מוצאים מעט מאד צחוק בתנ"ך. שם העצם "צחוק" והפועל "יצחק" מופיעים בו בהקשר חיובי פעם אחת בלבד: בפסוק "ותאמר שרה צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי" (בראשית כא, ו). פעם נוספת מופיע צחוק ביחזקאל כג, לב, בהקשר שלילי מובהק, ובמקומות אחרים מוזכר רק הפועל השלילי "לצחק", הקשור להוללות ופריצות, או "שחוק" שמשמש לעתים לחיוב ולעתים לשלילה. בספרות חז"ל יש כבר יותר הומור ודברי בדיחות, וגם הקב"ה, כפי שהוא מתואר בדבריהם, נוטה יותר לחייך, לצחוק ולהשתעשע מאשר בתנ"ך (בו כמעט ואינו עושה זאת כלל). עם זאת, האזהרות החמורות נגד ליצנות נותרו בעינן. כיצד הן יכולות להסתדר עם הומור מהסוג של אנדרדוס?

התשובה היא, שאנדרדוס אינם צוחקים על הדת עצמה, ובוודאי שלא על אלוקים חלילה. אדרבה, מה שמצחיק הוא הפער בין האידיאליים הדתיים הנשגבים, בין הקדושה והרוממות והאינסופיות האלוהית – לבין המציאות הארצית והאנושית בעולם הזה, הקטן והמצומצם. השבת למשל היא אידיאה קדושה ונשגבה, אבל כשמר פודלמן מוצא את עצמו מסתבך עם השלט של הטלוויזיה ועם האור במקרר, אי אפשר שלא לצחוק על הקושי לממש את אותה אידיאה בשלמותה על הקרקע המוצקה. המלאכים בשמיים עובדים את ה' בשלמות ובהרמוניה מופלאה, אבל אנחנו פה, דרי מטה, קצת מתקשים לעשות זאת עם כל הפלונטרים והסיבוכים שהופכים אותנו לאנושיים. כך שהצחוק הוא לא על ה' או על הדת, אלא עלינו, האנשים הקטנים שמנסים לעשות משהו גדול מהחיים, שבאופן טבעי לא תמיד יוצא לנו כמו שצריך.

למעשה הצחוק הזה, המכוון כלפי עצמנו, אינו מבטא זלזול אלא ענווה. להיות דתיים לא הופך אותנו אוטומטית למלאכי אלוהים כל-יודעים; אדרבה, זה רק ממחיש לנו כמה אנחנו קטנים, מעוטי הבנה ויכולת, לעומת החוכמה האינסופית של הבורא. "שיר ה-sms" למשל, שמציג רשימה ארוכה של שאלות דתיות מגוחכות במיוחד, מבטא למעשה את מודעותו של האדם הדתי לכך שיש בעולם תחום הנמצא מעבר להבנתו; תחום נסתר של עבירות ומצוות, איסורים והיתרים, קדושה וטומאה, שלגביו הוא זקוק להדרכת התורה והרבנים. בעוד שהמדע מבטא לפעמים יומרה להבין את כל המציאות, ומלגלג על אמונות תפלות ועל מנהגים דתיים שנראים לו חסרי היגיון, הרי שהדת מחנכת לענווה והכנעה, לכך שאיננו מבינים הכל, ושלפעמים דוקא בדברים המוזרים יש אמת גדולה. צוחקים עלינו? שיצחקו; הנה, גם אנחנו צוחקים, ובכל זאת נמשיך לשלוח sms לרב גם בפעם הבאה שנרצה לדעת איך מגעילים כדורגל.

למעשה, התפיסה של העשיה הדתית וקיום המצוות כמשהו משעשע, נמצאת כבר אצל כמה מגדולי החסידות, וכפי שהבאתי במאמר "הדת כמשחק". לשיטתם, הקב"ה נהנה מניסיונותינו "לעבוד" אותו, כמו אב שנהנה מ"יצירות האומנות" שילדיו הכינו עבורו בגן, או מלך שמשתעשע מדיבורו של התוכי יותר מאשר מנאומיהם של השרים החשובים. דוקא בגלל היותנו קטנים ומגוחכים, ובשל חסרונותינו ומוגבלויותינו הרבים, יש לקב"ה נחת רוח מכך שאנו בכל זאת משתדלים לרצות אותו ולקיים את מצוותיו. מי אמר שהקב"ה הוא כזה טיפוס רציני וחמור סבר כפי שמקובל לדמיין אותו? אדרבה, מתוך התבוננות בעולם בכלל ובאדם בפרט, עולה הרושם שיש לו דוקא לא מעט חוש הומור (גם אם שחור לפעמים). אולי לא כל דבר חייב להיות חלק מתוכנית אלוהית קוסמית אדירה והרת גורל; אולי יש דברים שה' עשה רק כדי שיוכל אחר כך להתבונן מלמעלה ולצחוק עליהם עם המלאכים. אם כן, יתכן בהחלט שהמערכונים של אנדרדוס הם אחד מאותם דברים המשעשעים אותו: עבודת ה' של בדחן החצר, המודע לכך שהוא בדחן, ושזה האופן בו הוא משרת את המלך. גם כשהוא מתייחס לחצר המלך כאל קומדיה זה בסדר גמור, כי זה בדיוק מה שמלך רצה שזו תהיה. הקומדיה האלוהית, הגרסא היהודית.

 

סיכומו של דבר, אנדרדוס מהלכים על חבל דק, בין ליצנות אסורה והרסנית, לבין בדחנות חיובית המשמחת אלוקים ואנשים. ולהלך על חבל, זה בדיוק מסוג הדברים שליצנים יודעים לעשות. הסוד לכך הוא כפי שניסח אותו ג"ק צ'סטרטון: מלאכים יכולים לעוף משום שהם לוקחים את עצמם בקלות. והוא הדין לליצנים. נקווה שהם יצליחו בכך גם בהמשך.

 

 






print
כניסה למערכת