במאמר הקודם ראינו את הנקודה העיוורת שיש למדע כלפי העל-טבעי. ראינו שהמדע מבוסס על ההנחה שקיימת חוקיות במציאות, והכלים שלו יכולים לזהות רק תופעות שאכן מפגינות חוקיות מובהקת וסדירה. כיוון שכך, הרי שתופעות על-טבעיות – כלומר, כאלה שאין בהן חוקיות ניתנת לזיהוי – הן בהגדרה מחוץ לתחומו של המדע, ואין הוא מסוגל להתייחס אליהן.
אז מה עושה המדע בכל זאת עם העדויות הרבות מספור בדבר תופעות על-טבעיות? כפי שנראה מיד, לרשותו עומד מאגר שלם של טענות והסברים חלופיים, שמטרתם לשלול את תוקפה של כל עדות כזו. אלא שמערכת טיעונים זו מכילה בעייתיות כפולה: ראשית, היא נוטה לחד-צדדיות ולמגמתיות, ושנית, היא מונעת בכוח כל אפשרות להכיר בקיומו של העל-טבעי, אפילו אם זה אכן קיים. נראה כעת כמה דוגמאות לטענות שכאלה, ואת הבעייתיות שבהן.
טענה מרכזית אחת כנגד עדויות על-טבעיות, היא שלא ניתן לסמוך על החושים והזיכרון האנושיים, מכיוון שהם מועדים להזיות, טעויות ושגיאות. ישנן דוגמאות רבות למקרים בהם אנשים דמיינו שהם רואים דברים שאינם בנמצא, או זכרו אירועים שלא התרחשו במציאות. כיוון שכך, עדויות על תופעות על-טבעיות יכולות בקלות לנבוע מדמיון, הזיה, או זיכרון מסולף. גם אם אנשים רבים מעידים שראו את אותה תופעה בו זמנית, זו עדיין יכולה להיות הזיה המונית או תופעה פסיכולוגית דומה.
בטענה הזו יש שתי בעיות. ראשית, היא סלקטיבית ומוטה נגד העל-טבעי. אם אנו מפקפקים בתוקפם של החושים והזיכרון, למה להגביל את הספק דווקא לתחום העל-טבעי? אולי כל חוויה שאנו חווים, או אירוע שאנו זוכרים, אינו אלא הזיה? יתכן שישנם אנשים המוכנים לקבל אפשרות זאת – עד לרגע בו תכחישו שאתם חייבים להם כסף... הנחת העבודה הבסיסית שלנו היא, שהחושים והזיכרונות הם אמינים, עד שיתברר אחרת. אין סיבה מיוחדת לחשוד בהם יותר מהרגיל דווקא כשזה נוגע לעל-טבעי.
שנית, באותה מידה ניתן לטעון טענה הפוכה. מבחנים ומחקרים רבים מראים, שפעמים רבות אנשים אינם מבחינים בדברים שכן קיימים במציאות, אפילו כשהם נמצאים ממש מולם. דוגמא מפורסמת לכך היא ניסוי תשומת הלב הסלקטיבית, בו נתנו לאנשים לצפות בסרטון של משחק כדורסל, והורו להם לספור כמה פעמים מסרו השחקנים בבגדים הלבנים את הכדור מהאחד לשני. מתברר שכחצי מהנבחנים, שהיו שקועים בצפיה, לא הבחינו כלל בגורילה שצעדה לאמצע המגרש, עמדה ותופפה על חזה לפני שיצאה החוצה! (אפשר לראות את הסרטון, ועוד סרטונים מאלפים על ניסויים דומים, באתר http://www.theinvisiblegorilla.com/videos.html) כיוון שכך, הרי שכשם שניתן לטעון שאנשים מדמיינים תופעות שאינן קיימות, ניתן לטעון באותה מידה שאנשים מחמיצים תופעות שכן קיימות. ובכל הנוגע להטיית זיכרון, גם היא יכולה לפעול לכיוון ההפוך: אדם שחווה תופעה על-טבעית, עלול לשכנע את עצמו במודע או לא במודע שזה לא קרה באמת, שזה היה רק חלום, דמיון או אירוע טבעי. יתכן שתופעות על-טבעיות נפוצות בהרבה ממה שחושבים, רק שהמוח הסלקטיבי שלנו מפספס אותן או מתרץ אותן כחלק מהמוכר. הטענה שהחושים והזיכרון יכולים לתעתע, ומשפטים כמו "הדברים אינם כפי שהם נראים", הם אם כן חרב פיפיות, שניתן להשתמש בה לטובת העל-טבעי לא פחות מאשר נגדו.
טענה נוספת מייחסת את עדויות העל-טבעי לגורמים פסיכולוגיים, לכך שאנשים בעלי רצון להאמין בעל-טבעי נוטים לראות מה שהם רוצים לראות, או להשפעות חברתיות הגורמות לאנשים לדמיין דברים. כך למשל, כאשר מתפרסם דיווח על ראיית עב"מים או חייזרים, מגיע בעקבותיו גל נוסף של דיווחים דומים, של אנשים שכנראה הושפעו ממנו והתחילו לדמיין בעקבותיו. אלא שגם טענה זו ניתן להפוך לכיוון השני: יתכן שאנשים לא מבחינים בתופעות על-טבעיות משום שאינם רוצים להאמין בהן, שהם מעדיפים עולם רציונאלי ומסודר, ושהם ספקנים יתר על המידה. יתכן שההסבר לגלים של עדויות הוא פשוט בכך, שבעקבות הדיווח הראשוני אנשים התחילו לשים לב יותר לתופעות חריגות – או פשוט "יצאו מהארון" והעיזו לספר על חוויות שקודם חששו לדבר עליהם כדי לא להיחשב לתימהונים. כך שגם הפסיכולוגיה וההטיה יכולות לפעול לשני הכיוונים.
כשל נוסף שנפוץ אצל שוללי העל-טבעי הוא אינדוקציה על סמך מקרים בודדים. אנשים אלה נוהגים להציג מקרים בהם תופעות שנחשבו לעל-טבעיות נחשפו כבעלות הסבר טבעי, כזיוף או תחבולה, או כטעות של העדים. על סמך זה הם טוענים, שכל התופעות העל-טבעיות הן כאלה. טענה זו היא כמובן תמוהה ביותר: גם במדע, ובכל תחום הכרה אחר, ניתן להציג אינספור דוגמאות של שגיאות, זיופים ורמאויות. האם בשל כך עלינו לקפוץ למסקנה שכל המדע או הידע שלנו הוא שגוי? אף אחד לא טוען שכל תופעה שנראית במבט ראשון על-טבעית היא אכן כזו, ושאין רמאים, הוזים או טיפשים למיניהם בעולם. אבל אין בכך בכדי להוביל למסקנה, שכל התופעות העל-טבעיות הן כאלה.
בכל הנוגע להפרכת מקרים על-טבעיים, גם כאן קיימים כשלים נפוצים. אחד מהם הוא הבלבול בין שלילת ההוכחה להוכחת השלילה. במקרים מסוימים לא הוכח שהגורם לתופעה הוא על-טבעי, אך גם לא הוכח שהוא אינו כזה; תהיה זו טעות להתייחס למקרה כזה כאל הפרכה של העל-טבעי. כשל אחר הוא העדפת ההסבר המדעי והטבעי (כלומר, כזה המעמיד על המוכר) על פני הסבר על-טבעי, גם כאשר הראשון הוא דחוק ומאולץ בעליל. לדוגמא, איני יודע מי או מה היה "איש העש" שנצפה ע"י אנשים רבים בווירג'יניה בשנת 1966-1967 – אבל הטענה שכל הצופים לא ידעו לזהות ינשוף או עגור, וחשבו משום מה שמדובר בדמוי-אדם בעל כנפיים ועיניים זוהרות, היא עלבון לאינטליגנציה. דוגמא נוספת היא מקרים של קסנוגלוסיה, בהם אדם מתחיל לדבר שפה שלא למד מעולם (כמו אלה המתוארים למשל בספר "רופא לבן, אלים שחורים", כאשר אפריקאי שלא יצא מעולם מכפרו הנידח מתחיל לפתע, כשהוא "אחוז שד", לדבר צרפתית שוטפת ברמה של מרצה בסורבון). איני יודע אם המקור לכך הוא בגלגול נשמות, איחוז שד, טלפתיה או משהו אחר, אבל הטענה לפיה די במפגש אקראי בין אותו אדם בילדותו לבין דובר השפה, כדי להסביר את הידע הלא-מודע שלו את אותה שפה – מהווה גם היא עלבון לאינטליגנציה. מה גם שהספקנים נאחזים באפשרות קיומו של אותו מפגש, אפילו כאשר לא ידוע עליו בפועל, כדי לשלול את הגורם העל-טבעי. כביכול די באפשרות שמיסיונר כלשהו נקלע לאותו כפר לפני עשרות שנים, כדי להסביר את שליטתו המופלאה של האפריקאי בצרפתית. אז מי שרוצה לדבוק בהסבר טבעי שכזה בכל מחיר, שיהיה לו לבריאות – אבל לראות בהסברים כאלה הפרכה של העל-טבעי, זו טענה שאין לה כל בסיס.
עד כאן ראינו את הבעייתיות שבכל הטענות השוללות את העל-טבעי, מבחינה זו שהן מגמתיות ומוטות. אבל כאמור לעיל, ישנה בעיה נוספת הקשורה בהן. נניח שמצאנו הסברים טבעיים חלופיים לכל התופעות העל-טבעיות. הכל טוב ויפה. אבל בואו נניח לרגע שבכל זאת קיימות תופעות על-טבעיות. איך נוכל להבחין בהם? הרי המתודה הספקנית הזו, הבוחרת לדבוק תמיד בהסבר הטבעי, דחוק ככל שיהיה – פשוט מונעת מאיתנו כל אפשרות להכיר בכך שהעל-טבעי אכן קיים. היא מעוורת את עינינו וגורמת לנו להכחיש אפריורית כל דבר שאינו מסתדר עם תפיסת עולמנו. קו דק עובר בין ספקנות בריאה שמטרתה לברר את המציאות, לבין ספקנות חולה המסמאת את עינינו מלראות את המציאות, וגורמת לנו להתבצר בעקשנות בעמדות הנוחות לנו.
ניקח לדוגמא תופעות כמו שדים ורוחות, שאינספור אנשים מעידים עליהם בכל העולם. יתכן שכולם טועים, הוזים ומדמיינים. אבל אם נניח שחלקם לפחות צודקים, איזו ראיה הם יכולים להביא כדי לשכנע את המדען הספקן? עדויות ראיה, מרובות ומפורטות ככל שתהיינה – יידחו על הסף כהזיות, תעתועי חושים, זיכרון מזויף וכן הלאה. צילומים והסרטות יידחו מיד כזיוף – שהרי איזו תמונה אי אפשר לזייף בימינו? להביא שד או רוח, או חלק מגופם, לבדיקת מעבדה, זה בלתי אפשרי, בשל היותם ישויות רוחניות ולא גשמיות. נמצא איפה, שגם אם העולם מלא שדים ורוחות, אין שום אפשרות להוכיח את קיומם באופן מדעי – והבעיה לא נמצאת בהם, אלא במדע ובספקנות שלו, שאינם פותחים שום פתח להכיר באפשרות כזו.
נכון, הכי קשה לאתר יהלום אמיתי כאשר הוא מסתתר בתוך ערימה של חיקויי זכוכית, והכי קשה להבחין בעל-טבעי כאשר ישנן תופעות טבעיות הדומות לו. איך מבחינים בין נבואה לשיגעון, בין דיבוק להפרעה נפשית, בין נס לחריגה סטטיסטית שגרתית, בין קריאת מחשבות לניחוש מושכל, בין שדים להזיות וכן הלאה? זו שאלה קשה, אך הקושי להבחין ביניהם, והאפשרות להסביר כל על-טבעי כטבעי, אינם מוכיחים בשום דרך את אי קיומו של העל-טבעי. תפקידם של המדע והחשיבה הביקורתית היא להבחין בין אמת לזיוף ואשליה, אבל כאשר הם מוטים מראש לשלילת קיומן של תופעות מסוימות, שאינן מסתדרות עם תפיסת עולמם החוקית והמסודרת – הרי שהם אינם מועילים להבחנה זו יותר מהגישה ההפוכה, המאמינה לכל דבר בלי בדיקה. הטענה שכל עדויות העל-טבעי הן הזיות, היא אמונה תפלה לא פחות מהטענה שכולן אמיתיות. מאלדר וסקאלי, מהסדרה "תיקים באפלה", ממחישים היטב את שתי הקיצוניות הפסולות בנושא זה, כאשר מאלדר מאמין מיד בכל עדות או הסבר על-טבעי שאיזה שיכור משמיע, ואילו סקאלי מתעקשת לדבוק בהסברים המדעיים גם כאשר העל-טבעי צורח לה לתוך הפרצוף.
זו גם הבעייתיות הקשורה לשימוש האגרסיבי שעושה המדע בעיקרון "התער של אוקהם", לפיו יש להעדיף הסברים חסכניים יותר, שאינם מוסיפים גורמים חדשים למציאות. עיקרון זה הוא העומד מאחורי העדפת ההסבר הטבעי כלפי תופעות שנראות על-טבעיות. אבל כמו שכתבתי בהרחבה במקום אחר, התער של אוקהם הוא עיקרון מתודי בלבד, לא אונטולוגי, ואין שום קשר בינו לבין המציאות. הוא יכול אמנם ללמד אותנו מה חייבים להניח כאמיתי, אבל לא לשלול שום דבר. המציאות אינה חסכנית או קמצנית, ואין שום סיבה לוגית או אמפירית להניח שההסבר החסכוני יותר הוא גם הנכון. אדרבה, הכל מודים שרב במציאות הנסתר על הנגלה, ויתכן בהחלט שישנם גורמים רבים הפועלים בשטח ואינם ידועים לנו. שימוש בעיקרון התער אמנם מונע מאיתנו מלהכליל את העל-טבעי בתחומן של תיאוריות מדעיות מוכחות, אבל הוא בהחלט לא שולל את קיומו של העל-טבעי; וככל שתירוצים טבעיים נראים דחוקים יותר, כך אמור עיקרון זה להידחות מפני הסברים פשוטים ומשכנעים יותר.
אז אחרי כל זה, איפה אנחנו נמצאים? איך באמת אפשר לדעת האם העל-טבעי קיים, ולהבחין בינו לבין הטבעי? אין לי תשובה חד משמעית לכך. האמונה בעל-טבעי או בהיעדרו, כמו כל אמונה, נתונה לבחירתו ולנטייתו של כל אדם. ללא המדע אין לנו כלים מדויקים כדי לקבוע מסמרות בנושא, אבל המדע עצמו, כפי שראינו, לא יכול לבוא לעזרתנו, שכן עיניו עיוורות כלפי העל-טבעי. ספרים המחנכים לחשיבה ביקורתית, כמו "עולם רדוף שדים" של קארל סייגן, או "חשיבה חדה" של גלעד דיאמנט, יכולים לשלול רק תופעות המתיימרות להיות חלק מהטבע, בעלות חוקיות וסדירות, אבל לא את העל-טבעי החמקמק והבלתי צפוי.
כיוון שכך, מן הראוי לשמור על ראש פתוח. ההבדל בין המאמין בעל-טבעי לבין השולל אותו הוא, שעבור המאמין תמיד קיימת הבחירה האם להתייחס לאירוע או עדות מסוימת כעל-טבעיים או לא. אחרי הכל, הוא אינו שולל את קיומו של הטבעי, ואת קיומם של זיופים וטעויות למיניהן; אפשר להאמין באופן עקרוני בעל-טבעי, אבל לייחס אליו רק מספר מצומצם מאד של אירועים. לעומת זאת, המכחיש חייב לשלול אפריורית כל זכר לעל-טבעי, ולשלוף את טיעוניו הקבועים כלפי כל תופעה חשודה, עוד לפני שהוא ניגש לבדוק אותה בשטח. כלשונו של ג"ק צ'סטרטון, אין בעולמו מקום אפילו לשדון אחד בתוך פרח אחד. המאמין, אם כן, הוא בעל הראש הפתוח מבין השניים, בעוד המכחיש מחויב לדבוק בדוגמטיות בעקרונות אפריוריים שאינו מוכן לוותר עליהם. הגישה הבריאה אם כן היא לא להכחיש את העל-טבעי, וגם לא לשלוף אותו מהר מדי, אלא לשמור על פתיחות ולדון כל מקרה לגופו, בלי דעות קדומות.