אין תעלומה מסקרנת יותר מאשר קיומו של העל-טבעי. אינספור עדויות, בכל הזמנים והארצות, מתארות מפגשים עם תופעות על-טבעיות מסוגים שונים, מרוחות ושדים ועד כוחות פראפסיכולוגיים, מניסים ועד מעשי כישוף. למרות כל העדויות והדיווחים, אף מחקר מדעי לא הצליח לאשש את קיומו של העל-טבעי. אף תופעה על-טבעית לא עמדה בהצלחה במבחן מדעי קפדני וביקורתי.
מה אפשר להסיק מכך? אפשר כמובן להגיע למסקנה שהעל-טבעי לא קיים, לפחות לא באותן צורות שמקובל לייחס לו. זו מסקנה אפשרית, אך באותה מידה ניתן להגיע למסקנה אחרת: העל-טבעי קיים, והסיבה לכך שהמדע אינו מצליח לגלות אותו אינה נעוצה בהיעדרו של העל-טבעי, אלא בחולשה מובנית במדע עצמו. אם אינך מצליח לראות את השד, אז או שהשד לא קיים, או שיש חיסרון בחוש הראיה שלך. שתי האפשרויות תקפות. במאמר זה ארחיב על האפשרות השניה.
כדי לברר האם למדע יש "נקודה עיוורת" כלפי העל-טבעי, עלינו להגדיר קודם מה נכנס תחת הכותרת על-טבעי. למושג "טבע" יש הגדרות רבות, ובדרך כלל הוא מזוהה עם העולם האמפירי, שניתן לקלוט בחושים ובמכשירי מדידה. לפי הגדרה זו, על-טבעי (או אל-טבעי) הוא כל מה שלא נתפס בחושים ובאמצעים דומים. אבל אם כך, הרי שתופעות מוחשיות כמו פסיכוקינזיס או שדים, לא אמורות להיחשב על-טבעיות יותר מהכוח האלקטרומגנטי או זוהר הקוטב הצפוני. אלמלא היו אותן תופעות נגישות לחושינו, הן לא היו בגדר "תופעות" כלל. לכן הגדרה העל-טבעי כבלתי אמפירי אינה מועילה בדיון זה (היא עשויה להיות רלבנטית בדיון על ישויות כמו אלוהים, למשל).
כמו כן, ברור שתופעות או ישים תיאורטיים לא יוגדרו כעל-טבעיים רק משום שקיומם לא הוכח עדיין. המדע מנסה למשל להוכיח את קיומם של דברים כמו חומר אפל, גרביטונים, חורים שחורים זעירים ויקומים מקבילים, שעד כה טרם הוכחו באופן מספק. אין שום דבר על-טבעי בתופעות הללו; המדע אינו מתיימר להכיר את כל מסתרי המציאות, והוא מודע לכך שדברים רבים טרם התגלו. בדומה לכך, גם יצור כמו הססקוואטש, ביגפוט או איש השלג הנורא, אינו על-טבעי משום בחינה. גם אם יתברר שהוא קיים, הרי שהוא אינו אלא מין בלתי מוכר של קוף או אנתרופואיד, לא ישות על-טבעית.
אפשרות אחרת היא להגדיר את העל-טבעי בתור מה שמנוגד או סותר את חוקי הטבע. אנו מכירים פחות או יותר את קשרי הסיבה והתוצאה המתרחשים בטבע, ויכולים לזהות כאשר תופעה מסוימת חורגת מהם במובהק. כאשר מטוס ממריא, אנו מבינים את האופן בו לחץ האוויר וכוחות הפיזיקה פועלים כדי להחזיק אותו באוויר, ורואים בכך חלק מהטבע. לעומת זאת, אילו היינו רואים מטאטא ממריא בעקבות דקלום של מילות קסם, זה היה נראה לנו מנוגד לחוקי הטבע המוכרים. ככל הידוע לנו, לא אמור להיות שום קשר של סיבה ותוצאה בין דקלום מילים כלשהן לבין יכולתו של מטאטא לעוף – מילים לא אמורות להשפיע כך על חוקי הפיזיקה. במקרה כזה היינו מגדירים את תעופת המטאטא כאירוע על-טבעי (או כמו שהתבטא סנורק בסדרה המומינים: "המטאטא של המכשפה עף מהסיבות הלא-נכונות.").
יש כמה בעיות עם ההגדרה הזו. ראשית, עצם ההיכרות שלנו עם חוקי הטבע נעשית באופן אפוסטריורי, לא אפריורי. אנחנו לא נולדים עם ידע מובנה של חוקי הטבע, אלא לומדים להכיר אותם מתוך תצפיות על התופעות שבמציאות. אילו היינו צופים באופן קבוע בתופעה כמו מטאטא המעופף כשלוחשים עליו מילות קסם, היינו פשוט מנסחים חוק טבע, לפיו אמירת מילים מסוימות בתנאים מסוימים גורמת למטאטא לעוף. העובדה שאיננו מבינים את הקשר הסיבתי בין השניים, לא מעלה ולא מורידה; גם את הקשרים בין תופעות טבעיות מוכרות איננו מבינים עד הסוף. הסברים מדעיים, על פי רוב, לא באמת מסבירים את התופעות אלא רק מתארים את הקשרים ביניהם, גם כשהם עושים זאת ברזולוציה היורדת לרמת החלקיקים. (עי' במאמר "על כדורים רוקדים והסברים מדעיים"). כיוון שכך, כל תופעה שהיא, מוזרה ככל שתהיה, תיחשב לחלק מהטבע אילו רק תימצא בה סדירות קבועה, המאפשרת לנסח חוק המתאר אותה. ההבדל בין טבע לעל-טבע אינו קשור אם כן לטיב הקשר בין הסיבות לתוצאות.
שנית, אנחנו לא מכירים עדיין טוב מספיק את החוקיות שבטבע, בשביל לקבוע חד משמעית מה מנוגד לה ומה לא. דברים רבים שנחשבו בעבר לבלתי אפשריים ומנוגדים לטבע, הם היום חלק מהמציאות היומיומית (מטוסים, למשל). מי יודע מה עוד יתגלה בעתיד? תופעות שנראות כמנוגדות לחוקי הטבע, עשויות להשתייך פשוט לאותם חלקים מהמציאות שטרם התגלו, וכפי שהוסבר לעיל. לא יהיה זה נכון לכנות תופעה מסוימת כעל-טבעית רק משום שהיא סותרת לכאורה את הידוע לנו על הטבע, כי יתכן שזו סתירה מדומה בלבד. כמו כן, יש תופעות מסוימות, כמו שדים או גלגול נשמות, שנחשבות לעל-טבעיות למרות שאינן סותרות בשום דרך את הידוע לנו על הטבע; מציאות רוחנית, ויחסי גוף ונפש, הם תחומים בהם הידע וההבנה שלנו מועטים כל כך, שיהיה זה מגוחך לטעון שדברים כאלה סותרים אותם.
וכאן אנחנו מגיעים להגדרה שנראית לי מדויקת יותר. מה שמהווה את העל-טבעי הוא אותן תופעות שלא רק נראות כמנוגדות לטבע, אלא שלא ניתן להכניסן למסגרת של חוקיות סדירה. אילו היתה מתגלה בהן חוקיות סדירה, הן היו נחשבות לחלק מהטבע, כמבואר לעיל; אבל כיון שלא נתגלתה חוקיות כזו, אלא מדובר בתופעות ספוראדיות, אקראיות לכאורה ובלתי צפויות, הרי שהן מהוות חריגה ביחס לחוקי הטבע, המתאפיינים בחוקיות קבועה, מדויקת וצפויה מראש.
כוח הגרביטציה, או הכוח האלקטרומגנטי, אמנם אינם מובנים עד הסוף, אבל ניתן לנבות במדויק את אופן פעולתם בכל מצב נתון. אילו טלפתיה, פסיכוקינזיס או ראיית הנולד היו ניתנים לניבוי דומה, הם היו נחשבים לחלק מחוקי הטבע. מכיוון שאין הם כאלה, ומכיוון שעל פניו הם מנוגדים לידע שלנו על הטבע, הרי שהם שייכים לתחום העל-טבעי. הוא הדין לגבי שדים ורוחות, שמה שמבדיל בינם לבין יצורים אחרים הוא לא רק אופיים יוצא הדופן, אלא העובדה שלא ניתן לצפות בהם ולבחון אותם באופן סדיר. שני התנאים נדרשים להגדרת העל טבעי – גם סתירה-לכאורה לטבע, וגם העדר חוקיות-לכאורה. במקרה של סתירה בעלת חוקיות, הרי שפשוט התגלה חוק נוסף, ובמקרה של העדר חוקיות ללא סתירה, מדובר סתם בחריגה סטטיסטית או מקרה מוזר.
כאן אנחנו מגיעים לנקודה העיוורת של המדע, זו הגורמת לו לפספס בהכרח את קיומו של העל-טבעי, גם אם נניח שהלה אכן קיים. המדע מבוסס על ההנחה שקיימת חוקיות וסדירות בטבע, ולכן הוא מקבל כחלק מהטבע רק את אותן תופעות שניתן לצפות בהן, ולנבא אותן או את השלכותיהן, באופן חוקי וסדיר. הכלים הביקורתיים של המדע מבוססים כולם על הנחות אלה. כך למשל, על מנת שתוצאות ניסוי יתקבלו כבעלות ערך מדעי, עליו לעמוד בתנאי הדירות (שחזור הניסוי על ידי החוקר עצמו) וכושר שחזור (על ידי חוקרים אחרים), ולהניב תוצאות דומות בכל פעם בה חוזרים עליו. ניסוי שלא ניתן לשחזר את תוצאותיו, נחשב לחסר ערך מדעי, לא משנה כמה מוקפד הוא היה. כמו כן, תיאוריה תיחשב למדעית רק אם היא מסוגלת לתת ניבויים מוצלחים על העתיד, מה שמניח חוקיות מסודרת של סיבות ותוצאות (שהרי הניבוי נשען על הנחת קיומה של חוקיות כזו, לא על רוח הקודש). מעבר לכל זה נמצאת ההנחה שהמציאות נגישה באופן עקרוני למחקר המדעי, שהיא "יושבת בשקט" ומחכה שיבואו למדוד, לבחון ולהגדיר אותה; שלאדם יש את הכלים המספיקים כדי להכיר את העולם כראוי.
כל זה טוב ויפה, והשיטה המדעית אכן קידמה בצעדי ענק את הידע שלנו על המציאות. מתברר שאכן העולם מתנהל על פי חוקיות קבועה ומדויקת להפליא, שהאדם יכול לזהות ולהבין (ברמה הקוואנטית הנושא עדיין שנוי במחלוקת, אבל מעבר לה, ולכל מטרה מעשית כמעט, החוקים הם קבועים וחד משמעיים). אבל מה אם יש יוצאי דופן לכלל הזה? מה אם תופעות מסוימות מתרחשות במציאות ללא חוקיות וללא סדירות – לפחות לא כאלה הניתנות לזיהוי על ידי המחקר האנושי? מה אם חלקים מסוימים מהמציאות לא מחכים בשקט שיבואו לחקור אותם, אלא להפך – נוטים (במודע או כתוצאה מגורמים אחרים) לחמוק ולהסתתר מהמחקר האנושי? אם הייתי שד, למשל, הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא לתת למדענים אנושיים לשים עלי את ידיהם; ואם הייתי חכם ומוכשר יותר מבני אדם (מחשבה בלתי נסבלת ליהירות האנושית), כנראה שגם הייתי מצליח בכך... ומה אם יש תופעות מסוימות, שרק אנשים מסוימים יכולים לראות או לחוש בהן, או שניתן להבחין בהן רק בתנאים מסוימים ובלתי ידועים? או תופעות שלא ניתן לצלם או להקליט, רק לקלוט בחושים? בגמרא למשל נאמר ששדים מופיעים רק בפני אדם בודד או שניים, לא יותר, ורק במקומות חשוכים ומחוץ ליישוב. אפשר להיתלות בכך כדי להכחיש את קיומם כדמיונות שווא, אבל אילו נניח שהדברים נכונים, הרי שברור מדוע שדים אינם ניתנים, בהגדרה, להוכחה מדעית.
כאן בא לידי ביטוי ההבדל בין תופעות על-טבעיות שמתיימרות להיות סדירות, לבין כאלה שלא. על הסוג הראשון נמנים בעלי כוחות למיניהם, הטוענים שבכוחם לקרוא מחשבות, לגלות נסתרות, לחזות את העתיד, לראות הילות וכדו', וכן תחומים פסיאודו-מדעיים, כמו רפואה אלטרנטיבית. ברגע שאנשים טוענים לחוקיות קבועה בתופעות אלה, כמו היכולת לנבא את עתידו של אדם באופן אסטרולוגי או נומרולוגי, או לרפא מחלות בדרכים מסוימות – הרי שהם מתיימרים להיות חלק מהטבע, ובכך מזמינים את המדע להעביר עליהם ביקורת בכל הכלים העומדים לרשותו. עד כה, אף תופעה או יומרה שכזו לא עמדה בפני הביקורת. פרסים גדולים מוצעים על ידי גופים שונים לאדם שיוכיח יכולות על-טבעיות תחת בחינתם הביקורתית, ואיש עדיין לא זכה בהם. גם הרפואה האלטרנטיבית לא הצליחה לעמוד בתקנים הנדרשים ממחקר רפואי רציני (ניסוי הכולל קבוצת ביקורת, סמיות כפולה וכו'). ניסויים שניסו להוכיח קיומם של כוחות כמו טלפתיה או ראיית הנולד, גם אם חלקם הניבו תוצאות המעידות על כוחות כאלה (כמו הניסוי של הפסיכולוג Daryl Bem שפורסם ב-2011), לא הראו שוב תוצאות דומות כאשר חזרו עליהם מחדש. כיוון שכך, לא ניתן לראות בתופעות כאלה חלק מחוקי הטבע.
הסוג השני הוא אותן תופעות, שלא מתיימרות להיות חלק מ"חוקי" הטבע, או מחוקים אחרים כלשהם. הן מסרבות להיכנס למסגרת של חוקיות, ולהעמיד את עצמן לבחינה מדעית. תופעות אלה כוללות כוחות כמו אלה שהוזכרו לעיל – טלפתיה, ראיית נולד וכדו', אלא שהפעם לא מדובר ב"בעלי כוחות" אלא במקרים מבודדים ובלתי צפויים; גילויים של ישויות על-טבעיות – שדים, רוחות, מלאכים וכדו'; ואירועים כמו ניסים, התגלות אלוהית וכן הלאה. תופעות כאלה הן כמעט בהגדרה חריגות, לא נשלטות, ולא ניתנות לשחזור ולביקורת. במקרים מסוימים, חקירה מדעית יכולה להוכיח שמדובר בטעות, זיוף, הזיה וכדו', אבל במקרים רבים למדע פשוט אין מה לומר בנושא. הוא אינו יכול להתייחס לעדויות ראיה או חוויות אישיות כאל עובדות בעלות ערך מדעי, כל עוד אין הן עומדות בקריטריונים שקבע לעצמו. כשהמציאות מסרבת לשתף פעולה, כשהיא מתנהגת באופן פורע חוק, ואינה מניחה למדע לבדוק אותה בכליו – למדע לא נותר אלא להתעלם ממנה. אבל החיסרון לא נמצא בהכרח בעל-טבעי, ויתכן שדווקא ההיפך הוא הנכון, שלמתודה המדעית אין כלים להבחין בתופעות בלתי-חוקיות. הנחות היסוד של המדע, בדבר טבעה החוקי והסדיר של המציאות, יוצרות אצלו נקודה עיוורת כלפי חלקים מהמציאות שאינם תואמים להנחות אלה. העל-טבעי אינו סתם חמקמק, הוא בלתי-מדעי בהגדרה.
במאמר הבא נמשיך ונראה כיצד הנחות נוספות של המדע, וכשלים במתודה שלו, מרחיבים את הנקודה העיוורת ומונעים ממנו כל אפשרות להבחין אי פעם בקיומו של העל-טבעי.