כשאנו רואים זבוב מעופף לכיוון התקרה, או עכברים מתרוצצים במעגל, אין זה מפליא אותנו במיוחד. לעומת זאת, אילו היינו רואים ספרים מרחפים לפתע לעבר התקרה ונצמדים אליה, או כדורי טניס שמתחילים לרקוד האחד סביב השני, היינו מופתעים בהחלט. זאת משום שככל הידוע לנו, יצורים חיים ניחנו ביכולת תנועה, אבל לעצמים דוממים אין יכולת כזו. חומר דומם אינו יכול לזוז בכוחות עצמו. שימו אבן על הרצפה, והיא תישאר לנצח באותה נקודה אם לא יזיזו אותה משם. הדבר מובן בהחלט: וכי מאין תהיה לו לחומר דומם, מת, יכולת תנועה?
אבל למעשה, חפצים דוממים זזים כל הזמן. ספרים אמנם לא מרחפים לכיוון התקרה, אבל הם בהחלט מרחפים, או נופלים, לכיוון הארץ, כמו כל חפץ אחר. כדורי טניס לא רוקדים זה סביב זה, אבל כוכבים ושמשות עושים זאת. היקום כולו הוא למעשה מערכת של גושי חומר בגדלים משתנים, מהחלקיקים התת אטומים ועד לכוכבים, שכולם נמצאים בתנועה מתמדת. מרוב שהתרגלנו לכך, איננו שמים לב לפלא שבדבר: מה מניע את אותם גושי חומר דוממים? מה גורם להם לזוז במסלולים מדויקים כל כך? איך חומר דומם יכול להתנועע?
שאלות אלה העסיקו כידוע אדם מסוים בשם אייזיק ניוטון – על פי האגדה, בעקבות תפוח שנפל על ראשו. ניוטון חקר את תנועתם של עצמים, על פני כדור הארץ ומחוצה לו, ובעקבות מחקריו ניסח את המשוואות המתארות את כוח הכבידה ואת שלושת חוקי התנועה, המהווים את הבסיס למכאניקה הקלאסית. כיום יודע כל ילד לומר, שחפצים נופלים בגלל כוח המשיכה\הכבידה, וכל אדם בעל השכלה בסיסית יודע שחוקים אלה הם גם מה שעומד מאחורי תנועת הכוכבים, הגאות והשפל, ותופעות נוספות. מאוחר יותר שינתה תיאוריית היחסות של איינשטיין חלק מהתפיסות הניוטוניות, אבל הללו עדיין נחשבות מדויקות ורלבנטיות עבור רוב המציאות השגרתית.
ניוטון, כאמור, ניסח את המשוואות המתארות את חוקי הטבע הבסיסיים. אבל השאלה הגדולה היא, האם הוא בעצם הסביר משהו? האם הוא נתן תשובה לשאלה, מה גורם לחומר דומם להתנועע?
כאן עומדות בפנינו שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא, שניוטון לא הסביר שום דבר. הוא רק גילה שישנה חוקיות מסודרת בתנועתם של העצמים הדוממים – שבכל מקרה בו קיים יחס X בין גופים, הם ינועו בצורה Y. כוח הכבידה למשל, מתאר פשוט את העובדה, שכאשר ישנו גוף בעל מסה גדולה מספיק בסביבה, גופים אחרים יתנועעו לעברו במהירות מסוימת. אבל זה עדיין לא מסביר איך בעצם נוכחותה של אותה מסה גורמת לגופים לזוז לעברה. איינשטיין הראה שהמסה מעקמת את המרחב והזמן, אבל גם בכך אין תשובה לשאלה מה מניע את העצמים. הפיזיקה המודרנית שוללת השפעה ממרחק, ומנסה להסביר את כוח הכבידה במושגים של גלי כבידה, או חלקיקים היפותטיים בשם גרביטונים. אבל אחרי כל זה, עדיין נשארת השאלה האם זהו אכן הסבר, או שמא תיאור בלבד, שהרי גם על אותם גרביטונים - בהנחה שיוכח קיומם - ניתן לשאול מה מניע אותם, וכן הלאה (תודתי לר' מיכאל אברהם, דוקטור לפיזיקה, שעבר על הדברים כאן והעיר את הערותיו).
לפי האפשרות הזו, אנו יודעים אמנם לחזות איך יתנועעו עצמים דוממים, אבל אין לנו מושג עדיין מה גורם או מאפשר את התנועה עצמה. חוקי הטבע, כמו כוח הכבידה, אינם מהווים הסבר למציאות, אלא רק תיאור שלה. באותה מידה, אילו היינו מגלים שכל פעם שמניחים שני כדורי טניס אחד ליד השני, הם מתחילים להסתחרר זה סביב זה – היינו קובעים שיש איזה חוק טבע הגורם לכך, ממציאים לו שם כלשהו ומחשבים את תכונותיו המדויקות. כל זאת מבלי שנדע להסביר איך וכיצד יכולים כדורים דוממים להתנועע כך. אם נתעקש בכל זאת לשאול מה הסיבה להתנהגות הזו, תהיה התשובה "ככה זה", או "זה הטבע". נמצא אם כן, שלתעלומה הגדולה והמשונה בה פתחנו – כיצד יכולים חפצים דוממים לזוז – אין שום הסבר או תשובה. כל מה שאפשר לומר הוא, שהם אכן זזים איכשהו, וסוף פסוק. זו אמנם טענה לגיטימית, שהרי כל הסבר חייב להיעצר מתישהו ב"ככה", בעובדות קשוחות. אבל במקרה כזה, לא רק שעלינו לקבל את זה שעצמים דוממים יכולים לזוז "ככה", אלא גם שאיכשהו התנועות שלהם מתואמות וסדירות בכל רחבי היקום, מבלי שגורם כלשהו יתאם ביניהם. מיליארדי מיליארדים של חלקיקים ועצמים מסוגים שונים, פועלים כולם כאילו קראו את אותו ספר חוקים, או תיאמו ביניהם איך להתנהג. האין זה מוזר, מסתורי ומעורר פליאה? לפטור זאת פשוט ב"ככה", זה לא יותר מאשר "תשובה גסת אגרוף", כלשונו של ניטשה.
האפשרות השניה היא, שניוטון לא רק תיאר את תנועתם של גופים דוממים, אלא גם הסביר אותה. כדי לומר זאת, עלינו להניח שכוח הכבידה, חוקי התנועה ושאר הכוחות הפיזיקאליים, אינם רק משוואות המתארות את המציאות – אלא הם ישויות של ממש, המהוות חלק מהמציאות. קיימת במציאות ישות בשם כוח הכבידה, והיא המזיזה את כל העצמים על פי חוקיות ידועה.
אפשרות זו מסתורית לא פחות מהקודמת. איזו מין ישות היא כוח הכבידה? זו אינה ישות חומרית, כמובן, והיא גם לא עשויה מאנרגיה. אז מה היא כן? גם אם מדובר כאמור בגלים או חלקיקים, עדיין תישאר השאלה מה מניע אותם עצמם, ואם לא נרצה לסיים את ההסבר בהם (מה שיעלה שוב את בעיית התיאום הקוסמי), נזדקק שוב לישות נוספת. האם מדובר בישות רוחנית? אם כך, הרי שקיומה סותר את ההנחות של המטריאליזם, בו מחזיקים רבים מהמדענים, ולפיו רק החומר קיים. איך שלא יהיה, איננו יכולים לומר עליה דבר, פרט לתיאור פעולותיה. נמצא אם כן, שהחלפנו את התעלומה כיצד חפצים דוממים יכולים לזוז, בתעלומה בדבר קיומה של ישות מסתורית לא-חומרית, המניעה איכשהו את כל החומר ביקום בצורה קבועה ומדויקת.
נראה שאנו נתונים אם כן בין הפטיש לסדן: בין האפשרות לפיה אין שום הסבר כלל לתנועת העצמים פרט ל"ככה", ובין ההסבר המוסיף לתמונת המציאות שלנו ישויות מוזרות ובלתי מוכרות. בשני המקרים העולם נותר מקום מסתורי ובלתי מובן.
למעשה קיימת אפשרות נוספת. כשאנו רוצים להסביר תופעה כלשהי, הדרך המועדפת על המדע תהיה הסבר מסוג "העמדה על המוכר" – להסביר את התופעה באמצעות עובדות מוכרות הידועות לנו. אם למשל נראה פתאום אבן מרחפת באויר, המדע ינסה להסביר זאת בעזרת אפשרויות מוכרות, כמו חוטים שקופים המחזיקים או תומכים בה, שדה מגנטי הדוחף אותה למעלה, וכיוצא בזה. רק אם כל ההסברים המוכרים ייכשלו, יצטרך המדע להכיר בכך שיש כאן כוח מסוג חדש ובלתי מוכר, ולקבל אותו כחלק מתמונת המציאות כדי להסביר באמצעותו את התופעה. זה למעשה בדיוק מה שעשה ניוטון: אם הוא אמנם הסביר משהו, הוא הסביר זאת באמצעות העמדה על הבלתי מוכר, דהיינו כוח הכבידה וחבריו.
אבל אם אנו שואלים את עצמנו, איזה כוח יכול לגרום לעצמים לזוז, הרי שיש כוח כזה המוכר לנו היטב: כוח הרצון. גופנו הוא הרי גוש של חומר, ובכל זאת אנו מסוגלים באמצעות רצוננו להזיז אותו ככל שנחפוץ. כך גם לגבי יצורים חיים אחרים, שגם אם אינם בעלי תבונה, הרי שהם בעלי רצון. אמנם אין לנו מושג איך בדיוק מתקיים היחס בין הרצון והמחשבה לבין החומר, אבל עובדה היא שבדרך כלשהו קיים יחס כזה, ושהרצון הוא כוח המסוגל לגרום לתנועה בחומר (דטרמיניסטים עשויים להכחיש זאת, אבל מדובר בחוויה קיומית חזקה ביותר שקשה להכחישה, ולכן חובת ההוכחה מוטלת עליהם).
אם כן, האם אין זה מתבקש לומר, שמה שמניע את כל העצמים הדוממים ביקום הוא בעצם כוח רצון? הסבר כזה שייך לסוג העמדה על המוכר, ובתור כזה הוא מוצלח יותר הן משום-הסבר (האפשרות הראשונה) והן מהסבר המעמיד על הבלתי מוכר (האפשרות השניה).
אבל רגע, איזה רצון בדיוק מסוגל להניע את כל אותם עצמים? כאן יש לפנינו שתי אפשרויות. האפשרות האחת היא, שמדובר ברצונם של העצמים הדוממים עצמם. זה אולי נשמע לנו מוזר לחשוב שלאבנים, כוכבים או אטומים יש רצון, אבל זה לא יותר מוזר מכך שהם מסוגלים לזוז, או מהטענה שהם זזים בלי סיבה. לא צריך להאניש את אותם עצמים, לצייר להם פרצוף ולייחס להם אישיות; מספיק אם נייחס להם סוג מסוים של רצון, המתבטא בתנועה על פי חוקיות מסוימת.
למעשה, הסבר זה אינו חדש. זו היתה שיטתו הפיזיקאלית של אריסטו, ובה החזיקו מדעני ימי הביניים במשך מאות שנים. אריסטו טען שכל עצם רוצה לחזור אל היסוד אליו הוא שייך – אדמה, אויר, מים או אש – ולכן אבנים נופלות לאדמה, בועות אויר צפות מתוך המים, וכן הלאה. אמנם תפיסת היסודות שלו הוכחה כשגויה, אבל שום דבר לא הפריך את ההנחה העקרונית, לפיה לעצמים דוממים יש רצון המניע אותם. אפשר כמובן לגחך על כך כאמונה פרימיטיבית, אבל כפי שראינו לעיל, האפשרויות החלופיות לא ממש יותר מוצלחות.
למעשה, הסבר זה תואם היטב לגישה הפילוסופית הנקראת פאנפסיכיזם (panpsychism), לפיה היקום מורכב לא רק מחלקיקי חומר אלא גם מחלקיקי תודעה או נפש. כל חלקיק חומר מכיל לא רק ניוטרונים ופרוטונים, אלא גם חלקיק "נפש". בעוד שבעצמים דוממים נפש זו היא פרימיטיבית ביותר, הרי שבמבנים מורכבים יותר, כמו מוחות, מתחברים חלקיקי הנפש ויוצרים נפשות ותודעות מורכבות יותר. לא כאן המקום להאריך בגישה זו, שבין תומכיה נמנו פילוסופים גדולים לאורך ההיסטוריה, כמו אפלטון, שפינוזה, לייבניץ, שופנהאואר וראסל. רק נאמר, שבעוד שרוב העיסוק בשיטה הוא בהקשר של התודעה האנושית ויחסי גוף ונפש, הרי שניתן לראות בה גם הסבר לחוקי הפיזיקה ולתנועתם של דוממים.
אז אפשרות אחת היא, אם כן, שרצונם של העצמים הדוממים עצמם הוא שמניע אותם. כמובן שצריך להניח שלכל העצמים הדומים יש רצונות דומים, ולכן כולם זזים על פי אותה חוקיות בכל היקום. כמו כן, נראה שצריך לייחס להם תחושה או תודעה מסוימת, שכן אם לא יחושו שכדור הארץ נמצא באזור, למשל – איך ידעו שהם רוצים עכשיו לנוע לעברו? כמובן, כדי להניח את אחידות חוקי הפיזיקה בכל רחבי היקום, עלינו לקוות שאף קבוצה של חלקיקים לא פיתחה לפתע רצונות שונים, והחליטה להתמרד או לחרוג מתפקידה...
האפשרות האחרת היא, שלחומר אין שום רצון. מה שמניע אותו אם כן, הוא רצון חיצוני, של מישהו או משהו, יחיד או רבים. אותו בעל רצון הוא גם בעל כוח מספיק כדי להניע את כל החלקיקים והעצמים ביקום, וגם בעל ידיעה מספקת על מיקומם ויחסיהם בכל רגע נתון. מכיוון שככל הנראה לנו שוררת אחידות מושלמת בחוקיות לפיה נעים עצמים בכל היקום, ומכיוון שאין לנו צורך להניח את קיומו של יותר מבעל רצון אחד המניע אותם, הרי שנוכל לייחס את הנעת החומר הדומם ביקום לישות אחת, שהשם המתאים לה הוא כמובן – אלוהים.
מה שעשינו כאן בעצם, הוא לא הוכחה לקיומו של אלוהים, אלא הצבעה על כך שהוא מהווה את ההסבר המוצלח ביותר, מבחינות רבות, לתנועותיהם של כל העצמים הדוממים ביקום באופן סדיר ומדויק. האלטרנטיבות לכך הן כאמור שום-הסבר, הסבר של העמדה על הבלתי מוכר, והסבר לפיו לדומם יש רצון ותחושה משל עצמו. אמנם גם הסבר המניח את קיום האל הוא בבחינת העמדה על הבלתי מוכר, אבל יתרונו הוא שהוא מייחס את התנועה לרצון – שזו תופעה מוכרת היטב, ושהוא מסביר היטב את האחידות של התנועה בכל רחבי היקום. אם נקבל זאת, הרי שאיננו צריכים לראות ים נבקע לשנים כדי לחזות בפעולותיו של האל במציאות; כל נפילה של תפוח, סיבוב של הירח או סחרור של אלקטרון, אינם אלא ביטוי לרצונו של האל המניע אותם.
מהדברים הללו ניתן לראות עד כמה מגוחכת הטענה כאילו המדע והפיזיקה "מייתרים" את אלוהים, ומסבירים את הכל בלעדיו; כאילו כל מה שמסביר המדע מופקע מתחומו של אלוהים, ומה שנותר למאמין הוא רק "אלוהי הפערים" ההולך ומצטמק, שנועד להסביר רק את אותם דברים שהמדע טרם הסביר. זה מגוחך כמובן, משום שכפי שראינו, המדע כנראה לא מסביר כלום ביחס לחוקי הפיזיקה הבסיסיים. הוא פשוט מתאר אותם. אם נרצה בכל זאת הסבר, אז אלוהים הוא הסבר לא פחות מוצלח מאשר "כוח הכבידה" המסתורי. אלוהים לא נמצא רק בניסים ובבלתי נודע; הוא המשוואות של חוקי הטבע עצמם, שבמקום לקרוא להם חוקי הטבע (כשמשמעות המלה טבע אינה אלא "ככה"), אפשר פשוט לקרוא להם חוקי אלוהים.
וניוטון, כמובן, הוא הראשון שיסכים לזה.
(להרחבה על הרעיונות והמושגים שבמאמר, עיינו בספר "טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה" של יובל שטייניץ, שהמהלך העיקרי כאן מבוסס על דבריו; וכמו כן בספר "את אשר ישנו ואשר איננו" של הרב ד"ר מיכאל אברהם, ובמאמר "האתיקה של ממלכת הפיות" של גילברט קית' צ'סטרטון, הנדפס בעברית בספר "אדם בלתי מעשי".)