"מחקרים מוכיחים, שאנשים נוטים להאמין למשפטים הפותחים בשתי מלים אלו" (- אורי הולצמן)
בחברה המערבית, המדע נחשב כיום למקור הסמכות העליון בכל הקשור להכרת המציאות. מדענים, אוניברסיטאות, דוקטורים, פרופסורים, אקדמאים – כל אלה זוכים ליוקרה שפעם היתה נחלתם של קוסמים, מעלים באוב, או אנשי דת. לא לחינם רבים מדברים היום על "כנסיית השכל", הסוגדת למדע, ומתייחסת לנציגיו כאל סוג של כוהנים.
אכן, אין לזלזל בחשיבותו העצומה של המחקר המדעי, ובתרומתו הגדולה להתקדמות הידע האנושי. אמנם לגבי תרומתו לשיפור החיים בעולמנו, ספק אם הנזקים העצומים שהוא המיט על האנושות (מנשק להשמדה המונית, ועד הרס האקולוגיה העולמית) שווים את התועלת שהביא, אבל נניח בצד את הנקודה הזו בינתיים. בכל זאת, לא יפה להשמיץ את המדע תוך שימוש באותם אמצעים טכנולוגיים שהוא עצמו העניק לי ברוב חסדו.
הבעיה היא, שעם עליית קרנם ויוקרתם, החלו אנשי המדע לפתוח את פיהם גם בנושאים שלא ממש שייכים לתחום מומחיותם, בלשון המעטה, כמו למשל – שאלת קיומו של האל ואמיתותן של הדתות. בעוד שבעבר היה ברור לכל, שנושאים אלה שייכים לתחומם של פילוסופים ותיאולוגים - הרי שכיום אנו מוצאים בחזית הבמה דווקא את אנשי מדעי הטבע, פיזיקאים וביולוגים, המנסים להאיר את עינינו לכאן או לכאן באמצעות מחקריהם המדעיים. ואם הם לא נדחפים לשם מעצמם, הרי שהציבור הוא זה שפונה אליהם בשאלות כאלה, משל היו הם האורים ותומים שלפניהם נתגלו כל הנסתרות. לעתים נשמעת אפילו הטענה, שאין יותר צורך בפילוסופיה, שכן המדען הוא בעל הסמכות היחידה והמספקת לבאר את המציאות ולהשיב על כל השאלות (טענה שיכולה להישמע כמובן רק מפיו של חסיד כנסיית המדע נטול כל הכשרה פילוסופית).
כך לדוגמא אנו נתקלים פעמים רבות בשאלות או בסקרים בנוסח: האם מדענים מאמינים באלוקים? האם רוב המדענים הם אתיאיסטים? מה אחוז המדענים הדתיים? וכן הלאה. כביכול, אילו יוכח שרוב המדענים הם אתיאיסטים, תהיה בכך ראיה לטובת האתיאיזם – כי אם המדענים אמרו, הם בטח יודעים טוב יותר מההמון הנבער.
מהי באמת עמדתם של רוב המדענים, קשה לברר; בשביל זה צריך לקבוע מי נחשב מדען, מאיזה תואר, באלו תחומים, באלו מדינות, באלו זמנים וכן הלאה. אבל למען האמת, אין שום חשיבות לדעתם של המדענים על קיומו של האל, יותר מאשר לדעתם של שחקני כדורגל בנושא זה. העובדה שפלוני הוא מדען, ואפילו מבריק ומוכשר, אינה נותנת לו שום גישה מיוחדת לידע על קיומו של האל – אלא אפילו להפך. את הטענה הזו אסביר להלן.
קודם כל, חשוב לזכור שמדעי הטבע אינם מתיימרים לחקור את כל המציאות על כל מימדיה, אלא כשמם כן הם – מטרתם היא לחקור את הטבע. הפיזיקה והכימיה חוקרות את החומר, הביולוגיה חוקרת את עולם החי, הבוטניקה את עולם הצומח, וכן הלאה. לאותם מדעים אין ולא אמורה להיות שום אמירה לגבי מה שמצוי מחוץ לתחום המחקר שלהם; פיזיקאי החוקר את צפיפות המולקולות בכלי מתכת מסוים, אינו מתעניין בשאלה מי עיצב את הכלי ולאיזו מטרה, וביולוג יכול לחקור את הגנים של אדם מסוים, מבלי שיהיה לו מושג מה שמו של אותו אדם ומהן דעותיו הפוליטיות. אותם חוקרים לא מתיימרים להסביר את כל העובדות הקשורות למושא המחקר שלהם, אלא רק את אלה הנוגעות לתחום המסוים בו הם מתמחים. מי שמצפה לקבל מאותו ביולוג תשובות מקיפות לכל השאלות הקשורות לאדם אותו חקר (האם הוא נחמד, במה הוא מאמין, כמה אחים יש לו, וכו') צפוי לאכזבה גדולה.
וכשם שהדבר נכון לגבי מגבלותיו של כל ענף מדעי ביחס לאחרים, כך הוא נכון לגבי מכלול מדעי הטבע ביחס למה שמעבר לטבע. אלוקים, מלאכים, עולמות עליונים, נשמות, כוחות רוחניים, שדים, קסמים – כל אלה הינם, בהגדרה, מחוץ לתחומם של מדעי הטבע. הם אינם חלק מהעולם הטבעי, וממילא אין למדע שום אמירה ביחס להם, לכאן או לכאן. כל מדען עם שמץ ענווה ומודעות עצמית, אם יישאל מה הוא יודע ביחס לישויות אלה, אמור לתת בדיוק את אותה תשובה שייתנו המדענים לעיל על שאלות החורגות מתחומם: "אינני יודע". הוא יכול כמובן להביע את אמונתו האישית בנושא, כמו כל אדם – אבל זו כבר אינה קשורה בשום דרך להיותו מדען.
אבל כאן מופיע המלכוד, שמדענים רבים וחסידיהם השוטים נופלים בו בלי לשים לב.
כדי לקדם את המדע, נקבעו כללים למתודה מדעית, שרק מחקר העומד בהם יכול להיחשב למחקר מדעי רציני. אחד הכללים של מדעי הטבע, באופן מתבקש, הוא להימנע מלערב גורמים על-טבעיים בתיאוריה המדעית. הרי תפקידו של המדע הוא להסביר תופעות, ולכל תופעה יכולים להיות אינספור הסברים אפשריים. כשתפוח נופל מהעץ, זה יכול להיות בגלל כוח המשיכה – אבל לחילופין זה יכול להיות בגלל שאלוקים גרם לו ליפול, בגלל שהתפוח משתוקק לרדת לאדמה, בגלל שהעץ השליך אותו לשם, בגלל פיית התפוחים שאחראית להפיל תפוחים מעצים, וכן הלאה. הסברים אלו אינם פחות אפשריים מההסבר של כוח המשיכה (אמנם אף אחד לא ראה את פיית התפוחים, אבל גם את "כוח המשיכה" אף אחד עדיין לא ראה...) אז למה המדע מעדיף את כוח המשיכה דווקא? מהסיבה הפשוטה, שההסברים האחרים מערבים גורמים על-טבעיים בתיאוריה, ואילו העל-טבעי נמצא מחוץ לתחום של מדעי הטבע. המדען אינו יכול לשלול הסברים אלה וגם לא לאשר אותם; הדבר היחיד שהוא יכול לעשות, הוא להציע הסבר שנמצא בגבולות העולם הטבעי אותו הוא חוקר.
למעשה, אפשר לומר שמדעי הטבע משחקים משחק הדומה למשחק הידוע "כן לא שחור לבן". המשחק של המדע הוא: "בואו ננסה להסביר את כל המציאות הטבעית, בלי להזכיר שום ישות על טבעית". שימו לב – הוא לא טוען שישויות כאלה אינן קיימות, וגם לא שהן אינן מספקות הסבר אפשרי למציאות. הוא פשוט מנסה להסתדר בלעדיהן.
כיוון שכך, הרי שכל מדען מחויב לשחק לפי כללי המשחק. אם הוא שואל את עצמו איך נוצר העולם, הוא לא יכול לענות "אלוקים ברא אותו" – למרות שזו תשובה מצוינת – משום שהיא סותרת את כללי המשחק, ומכניסה ישות על טבעית לתמונה. לכן הוא חייב לתת הסברים על המפץ הגדול וכל מיני כוחות פיזיקאליים, מבלי להזכיר את שם האל. בדומה לכך, אם המדען שואל את עצמו איך נוצרו החיים, או איך הופיע האדם, אסור לו להזדקק לכוח על טבעי כלשהו, והוא חייב לתת הסבר בנוסח תיאוריית האבולוציה, שיסביר את הכל מתוך הטבע עצמו.
כפועל יוצא מה"משחק" הזה, המדען למעשה מאמן את עצמו לא לראות את אלוקים והעל-טבעי, ולהתעלם באופן עקבי מכל תופעה שעלולה לרמז על נוכחותם, או לחפש לה הסבר חלופי. יש יקום? זה המפץ הגדול. יש חיים? זו אביוגנזה. יש בני אדם? זו אבולוציה. יש מערכות ביולוגיות מורכבות ומשוכללות להדהים? שוב אבולוציה. יש ניסים? מקרה וסטטיסטיקה. יש חוויות של התגלות? הזיה. וכן הלאה וכן הלאה. גם אילו כל הכוכבים יסתדרו לילה אחד בשמיים באופן שיכתוב את המלה "אלוקים", יהיה אסור למדען לטעון שיש כוח על טבעי מאחורי זה. הוא יהיה חייב לחפש הסבר טבעי לתופעה. כי אלו כללי המשחק.
(עם זאת יש לציין, שהן המושג "טבע" והן המושג "הסבר" בהקשר זה הם מעורפלים ביותר, ודורשים הבהרה כדי להבין במה מדובר. אולי בפעם אחרת ארחיב יותר בנושא.)
אז מה הבעיה עם זה? אם בסופו של דבר המדע מצליח למצוא הסברים טבעיים לכל התופעות, בלי להכניס את העל-טבעי לתמונה, אז אולי באמת העל-טבעי לא קיים? למה צריך אותו, אם אפשר להסביר הכל בלעדיו?
התשובה לכך היא כפולה, הן ברמת המיקרו והן ברמת המאקרו.
ברמת המיקרו, פעמים רבות ההסברים הטבעיים של המדע נראים צולעים ומאולצים הרבה יותר מההסבר העל-טבעי האלטרנטיבי. המורכבות שבטבע למשל, ובפרט בעולם החי, והתכליתיות המובהקת של המערכות הביולוגיות השונות, יוצרות רושם אינטואיטיבי חזק מאד של יצירה מתוכננת (בין אם המתכנן יצר אותה בשלמותה כפי שהיא, או שתכנן את התהליך שהוביל להופעתה). גם אם אבולוציה עיוורת יכולה להסביר את כל התופעות (מה שמוטל בספק רב), היא תמיד תיראה פחות סבירה ותואמת לשכל הישר מאשר ההסבר האלטרנטיבי של תכנון מכוון. המדענים מגינים בקנאות על תיאוריית האבולוציה, באופן שיוצר את הרושם שזה ההסבר האפשרי היחיד לקיומם של החיים; אבל זה כמובן לא נכון – זה אולי ההסבר הטבעי היחיד (שוב, בהנחה שאכן זה הסבר מוצלח), אבל בפירוש לא ההסבר היחיד. התיאוריה החלופית שמערבת כוח תבוני בתהליך, היא הסבר מצוין ואינטואיטיבי בהרבה, שכל חסרונו הוא שהוא אינו "מדעי". וכך אנו רואים איך המשחק שמשחקים המדענים, והתעקשותם להתעלם מאפשרויות על טבעיות, מובילים לפעמים לעיקום השכל ולעיוות ההיגיון, כשהסברים פשוטים וסבירים כמו תכנון אלוקי נדחים לטובת הסברים סותרי-אינטואיציה בעליל.
יש לציין, שהחשש מפני מתן דריסת רגל לעל טבעי הוא מובן. המדענים חוששים שברגע שיפתחו פתח לקיומה של ישות על טבעית כלשהי, יתפרצו פנימה כל השדים, הרוחות והמכשפות שהמדע עמל כל כך לסלק מן העולם, האנושות תחזור לאמונות התפלות של ימי הביניים, וכל הישגי המדע יקרסו. עם זאת, אין הצדקה לעבור בשל כך לקיצוניות הפוכה, ולהכחיש התערבות על טבעית גם כאשר ההסברים החלופיים דחוקים בהרבה. זו כבר דוגמטיות קנאית, שמובילה להפך הגמור ממטרתו של המדע להסביר את המציאות בצורה הטובה ביותר.
וברמת המאקרו, גם אם נניח שהמדע מסוגל לתת הסברים טבעיים וסבירים לכל התופעות שבעולם הטבע, מבלי להזדקק כלל לגורמים על טבעיים כלשהם, עדיין נשאלת השאלה: האם זה ההסבר הסופי? מה עומד מאחורי חוקי הטבע עצמם? מדוע בכלל קיימים יקום וחוקי טבע, במקום שום דבר? מדוע חוקי הטבע הם קבועים ולא משתנים? מדוע המציאות היא כפי שהיא, ולא אחרת?
ועל השאלות הללו המדע בהחלט אינו מסוגל לענות. כאן הוא מגיע לגבול החד משמעי של סמכותו. כל מה שהוא יכול לומר הוא "ככה זה", או "זו פשוט המציאות". מבחינתו, ברגע שהוא הגיע ליסודות של חוקי הטבע, הוא הסביר כל מה שביכולתו להסביר. מה שמעבר לזה, הוא עניינה של המטאפיזיקה, של מה שמעבר לפיזיקה ולטבע. ואכן, שאלות מסוג זה הן עניינם של פילוסופים ותיאולוגים, לא של מדענים.
הבעיה היא, שבשלב זה המדען כבר כל כך שקע במשחק המדעי שלו, שהוא לא מוכן לשמוע בכלל על שום דבר מטאפיזי או על טבעי. לא רק בתור הסבר ברמת המיקרו לתופעה טבעית כלשהי, אלא גם ברמת המאקרו, כהסבר לקיום היקום וחוקי הטבע בכלל. המדען כבר פיתח נוגדנים לכל טענה על טבעית, שפעמים רבות הוא יתעקש לדחות את המטאפיזיקה בכלל, ולטעון שאין שום דבר מעבר לטבע, ושההסבר שלו הוא ההסבר הסופי וזהו זה. אבל כאמור לעיל, טענה זו היא לחלוטין מחוץ לסמכותו של המדען. בין אם היא נכונה ובין אם לא – למדען אין שום ידע מיוחד או יתרון בנושא.
ידוע הסיפור (שאמיתותו מוטלת בספק) על האסטרונום הצרפתי לפלס, שהציג בפני נפוליאון את התיאוריה שלו על מבנה היקום. כששאל אותו נפוליאון למה לא הזכיר את האל בספרו, השיב לפלס: "אין לי צורך בהיפותזה הזו". תשובה אופיינית למדען, אבל כמובן מפוקפקת: גם אם אין צורך באל בתור אחד מהנתונים במשוואה – האם אין בו צורך בתור ההסבר לקיומה של המשוואה עצמה? לאותם חוקים ששוררים ביקום?
לאור הדברים הללו, מובן בהחלט למה קיימת הטיה אצל המדענים לכיוון האתיאיסטי. הרי כל הכשרתו של המדען מאמנת אותו להתעלם מנוכחותו של העל טבעי והאלוקי, ולדחוק את עצמו להסביר את הכל בלעדיהם. אבל מה שמתחיל כ"משחק", הופך אצל רבים לתמונת העולם המלאה, כביכול ההסברים הטבעיים הם היחידים האפשריים, וכאילו אין שום מציאות מעבר לזו הפיזית. ברור שמי שמתאמן לא לראות את אלוקים, אכן יאבד את היכולת להבחין בטביעות אצבעותיו, גם במקום שאדם מן השורה יחוש בהן במלוא עוזן. האדם הפשוט עומד נפעם מול שמי הלילה זרועי הכוכבים, מול גלי הים, מול היופי שבפרחים או בחיוכו של תינוק, ומכריז בהתפעלות: "מה רבו מעשיך ה'!"; המדען מעיף מבט, מפטיר כמה משוואות פיזיקאליות וסטטיסטיות, וחוזר למיקרוסקופ שלו. מי שעוצם את עיניו, אכן יישאר עיוור.
כמובן, ישנם רבים מגדולי המדענים בכל הדורות, שהאמינו ומאמינים באל בלב שלם. אין סתירה בין אמונה באל למדע. אבל באופן טבעי, מי שעוסק בחומר ומתעלם מהרוח, לא יראה את הרוח, אלא אם כן הוא מספיק מודע לעצמו ולאופיו של המשחק, ומצליח להתגבר על ההטיה שהוא יוצר.
לסיכום, המסקנה היא שלא רק שאין למדענים ידע מועדף בכל הקשור לקיום האל והעל טבעי – אלא להפך: יש להם הטיה לא אובייקטיבית לכיוון השני, שנובעת מאופי הדיסציפלינה המדעית. לשאול אותם מה דעתם על קיום האל, זה בדיוק כמו לשאול תותחן ותיק מה דעתו על המוזיקה של מוצארט ("איזו מוזיקה? אני לא שומע כלום!"). אז אולי בכל זאת עדיף לשאול את שחקני הכדורגל. לפחות הם אובייקטיביים...