מיסטריום

על המחקר בנושא חוויות סף מוות (חס"מ) כבר כתבתי בהרחבה כאן, כאן ובמקומות נוספים. לא מעט ספרים נכתבו בתחום, אבל הספר הבא הוא יוצא דופן בכך שהוא נכתב מנקודת מבט פילוסופית - והוא מציג טיעון שלפיו העולם הבא קיים כמעט בוודאות.

ג'נס אמברטס, מחבר הספר "Why an Afterlife Obviously Exists", הוא פילוסוף שוודי, שכמו רבים מבני ארצו גדל בתור אתאיסט ומטריאליסט, ולא גילה כל עניין בנושאי דת ורוחניות. השינוי בתפיסתו חל בגיל 19, כאשר שאל את עצמו מה הטיעון החזק ביותר לטובת האפשרות שהוא טועה באופן יסודי בהשקפת עולמו. לאחר חיפושים רבים, נתקל במאמר של ניל גרוסמן, שהראה כיצד הראיות לקיומם של חיים לאחר המוות זוכות להתעלמות ולהגחכה שיטתית לא רק מצד האקדמיה, אלא גם מצד ממסדים דתיים, ולמעשה הציבור ככלל. הוא החל להתעמק במחקרים בנושא, ובעקבותיהם שינה את השקפת עולמו, והגיע למסקנה שקיומו של העולם הבא אינו רק עניין של אמונה אישית, אלא מסקנה שנובעת באופן אמפירי ורציונלי מהנתונים שברשותנו. את הטיעון שמוביל לכך הוא מציג בספרו.

הטיעון של אמברטס לקיומו של העולם הבא מבוסס על 4 הנחות יסוד:

1. רובם המכריע של האנשים שעברו חס"מ משתכנעים באופן אישי במציאות של הישארות הנפש וחיים שלאחר המוות על סמך ניסיונם, ושכיחותה של תופעה זו זו נמצאת בקורלציה חזקה עם עומק החוויה.

2. חס"מניקים אומרים ברוב המקרים שהמציאות שפגשו במהלך החוויה הייתה הרבה יותר אמיתית מהמציאות בה אנחנו חיים באופן יומיומי, וגם השכיחות של טענה זו נמצאת בקורלציה חזקה עם עומק החס"מ.

3. יותר מארבעים שנה של מחקר מקצועי הראו ששום גורם פיזיולוגי, פסיכולוגי או סוציולוגי טרם זוהה כנחוץ או מספיק כדי לגרום או למנוע חס"מ אצל אדם קרוב למוות. הלכך, חס"מ הן חוויות שוות הזדמנויות לכולם, וחס"מניקים מהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה כולה. אחוז החס"מניקים שהם בדרך כלל אנשים מהימנים, סקפטיים, רציונליים ושפויים, זהה בקירוב לאחוז האנשים מסוגים אלה באוכלוסייה כולה.

4. מיליוני אנשים, ככל הנראה אפילו עשרות מיליונים, חוו חס"מ.

ארבע הטענות הללו הן עובדות המבוססות כאמור על כ-40 שנות מחקר, ואי מי שיחלוק עליהן ברצינות.

כדי להציג את הטיעון, משתמש אמברטס בניסוי מחשבה: נניח שיש בעולם איזה חדר סודי מאד במתקן שמור היטב, שלאנשים שנמצאים מחוצה לו אין שום דרך לברר מה נמצא בתוכו. אולם מדי פעם מאפשרים לאנשים שונים להיכנס לחדר לפרק זמן קצר ולבחון אותו, והללו יוצאים החוצה לאחר מכן ומספרים על מה שראו שם. בהנחה שמיליוני אנשים שונים, שפויים ורציונליים, ייכנסו לחדר בהזדמנויות שונות, וכולם יתארו בצורה זהה פחות או יותר את מה שראו שם – האם המסקנה המתבקשת אינה לקבל את דבריהם, ולהשתכנע שזה אכן מה שנמצא בחדר?

אפשר להעלות כאן כל מיני הסתייגויות, שאמברטס מתייחס אליהן באריכות. אבל בפשטות, ההנחה נשמעת סבירה. אם מיליוני אנשים שביקרו במקום מסוים מתארים אותו בצורה דומה, גם אם יש פה ושם הבדלים ביניהם או חוסר בהירות, הרי שיהיה זה הגיוני להשתכנע באמתות דבריהם. אם כן, אותו היגיון תקף גם לגבי העולם הבא: מכיוון שמיליוני בני אדם שהגיעו לסף המוות מתארים בצורה דומה מאד את המציאות שחוו שם, הברירה ההגיונית היא להאמין שזו האמת.

אבל כאן עולה הסתייגות מתבקשת: הרי יש בעולם גם המוני אנשים שחווים הזיות שונות ומשונות, אם זה בהשפעת אלכוהול או סמים, הפרעות פיזיולוגיות או נפשיות, וכן הלאה. האם זה אומר שעלינו לקבל כמציאות כל הזיה שאנשים רבים טוענים שראו אותה?

וכאן נכנסת לתמונה הנחה 2 – העובדה שרוב החס"מניקים מתארים את החוויה שחוו כאמיתית יותר מהמציאות הרגילה במידה משמעותית. זאת בניגוד לרוב רובן של ההזיות למיניהן, שגם אם הן נראות מוחשיות בשעה שחווים אותן, לאחר שמתעוררים מהן, מבינים אותם אנשים במהרה שמדובר בהזיות בלבד. חס"מניקים, לעומת זאת, משוכנעים בד"כ באמתות החוויה שעברו גם אחרי עשרות שנים, ומחקרים מראים שהזיכרונות מאותן חוויות אינם דומים לזיכרונות מחלומות וכדומה, אלא להפך – נתפסים כאמיתיים יותר מזיכרונות רגילים.

אבל למה זה כל כך משנה? האם לא יתכן שפשוט ישנן הזיות שנראות מוחשיות במיוחד? תאורטית, זה יתכן כמובן – אבל הבעיה היא שאם מקבלים אפשרות זו, שומטים את הקרקע מתחת כל תפיסת המציאות המקובלת שלנו. כולנו הרי חולמים חלומות בלילה, אבל כאשר אנחנו ערים, ברור לכולנו שהמציאות הרגילה היא האמיתית, ואילו החלומות אינם אלא סוג של הזיה. מניין לנו זאת? אולי ההפך הוא הנכון – החלומות הם המציאות האמיתית, ואילו חיי היומיום שלנו הם הזיה שאנו הוזים בתוך עולם החלום? התשובה היא שאנו מזהים הבדל ברור בין המציאות הרגילה לחלומות. החלומות הם על פי רוב מעורפלים, כאוטיים, לא קוהרנטיים ולא ברורים. המציאות הרגילה, לעומת זאת, היא צלולה, מוחשית, ברורה וקוהרנטית בהרבה. גם העולם מסביבנו נראה הרבה יותר מוחשי, וגם ההכרה שלנו הרבה יותר צלולה ומפוכחת בהשוואה לחלומות. לכן, גם אם החלום נראה ממשי כשאנחנו בתוכו – הרי שברגע שאנחנו מתעוררים ברור לנו שזה היה רק חלום, כי העולם הרגיל נראה כל כך הרבה יותר אמיתי ממנו. אם מישהו יטען שאולי האני בחלום הוא האמיתי, ואילו העולם שאני חווה עכשיו הוא רק הזיה שלו – אף אחד לא יתייחס אליו ברצינות. אם היינו לוקחים ברצינות טענות כאלה, היינו מגיעים לספקנות מוחלטת כלפי המציאות בסגנון השד המתעתע של דקארט, ולא היתה שום אפשרות לומר משהו על העולם.

ובכן, זה בדיוק מה שחווים חס"מניקים במהלך החוויה שלהם! אמברטס מצטט עדויות רבות של אנשים שתיארו את חוויית סף המוות כיקיצה מחלום למציאות, כמעבר לעולם שהוא אמיתי ומוחשי יותר מהעולם הזה, באותה מידה שהעולם הזה מוחשי יותר מחלומות. המראות, הצלילים, החושים – כולם היו חזקים וברורים ברמה שאין לדמיין, וגם התודעה עצמה התרחבה ונחשפה לכמויות של ידע, זיכרונות וחוויות שלא היו נגישות לאותם אנשים בחייהם. אנקדוטה מעניינת היא, שאפילו אנשים שהתנסו בסמים מסוג DMT, שהחוויות שהם מחוללים מתוארות כמדהימות ומוחשיות להפליא – טענו שהמציאות של העולם הבא חזקה ומדהימה פי מיליון מאותן חוויות. חס"מניקים רבים תיארו כיצד הרגישו שבעצם חזרו הביתה, שהם למעשה נשמות נצחיות שמקורן בעולם העליון, ושכל תקופת חייהם בעולם הזה לא היתה אלא רגע קצרצר וחולף, כמו חלום אחד בלילה או תמונה אחת באלבום. הם תיארו כיצד פגשו שם נשמות אחרות שזיהו כחברים ותיקים, ונזכרו שהחיים הארציים הם בעצם כמו בית ספר לנשמות, שמבקרים בו כדי לחוות ולהתפתח. העדויות הללו מרתקות ביותר, וכאמור הן ממחישות היטב את הנקודה, לפיה העולם אותו חווים בחס"מ נתפס כאמיתי יותר מהעולם הזה, לפחות באותה מידה שהעולם הזה אמיתי יותר מחלום. עבור אותם אנשים, הטענה שאולי מדובר בהזיה בלבד, מופרכת בדיוק כמו האפשרות שהזכרנו קודם – שאולי החלום שלנו הוא המציאות, והעולם הזה הוא הזיה.

ובכן, אם אנחנו בונים את תפיסת עולמנו על היכולת של אנשים שפויים להבדיל בין מציאות לחלום, בין עולם אמיתי יותר ופחות – הרי שהמסקנה המתבקשת היא לסמוך על עדויותיהם של מיליוני החס"מניקים, ולהכיר בכך שהם אכן ביקרו במציאות אמיתית יותר מהעולם הזה. ואם כך, הרי שהעולם הבא קיים בבירור, לא פחות ואף יותר מכל מציאות אחרת. קחו בחשבון שמספר האנשים שביקרו בו וחזרו ממנו, גדול יותר ממספר תושבי אוסטרליה, למשל – שבקיומה איש אינו מפקפק.

אני מניח שלא כולם ישתכנעו מתמצית הטיעון כפי שהוצגה פה. אכן, אפשר להעלות הרבה שאלות והסתייגויות, הן לגבי העובדות והן לגבי הטיעון - ואמברטס מתייחס אליהן ביסודיות לאורך הספר. גם אני התכתבתי אתו והעליתי מספר שאלות. השאלה המרכזית לדעתי היא, האם הטיעון עדיין יהיה בתוקף גם אם יימצא הסבר פיזיולוגי לאותן חוויות, כמו פונקציה כלשהי של המוח? אם ניקח את משל החדר שהוא הביא, האם במקרה בו מזריקים לכל מי שנכנס סם הזיות מסוים, האם עדיין יהיה עלינו לקבל ברצינות את התיאורים שלהם לגבי הנמצא בחדר?

אמברטס השיב על כך שראשית, עד כה לא ידוע על שום הסבר פיזיולוגי כזה. כל הניסיונות להציג הסבר משכנע כזה לכל התופעות שקשורות בחס"מ, לא מחזיקים מים. שנית, אפילו אם היו מגלים גורם נוירולוגי כלשהו שמוביל לחוויה – עדיין עצם העובדה שהיא נתפסת כאמיתית יותר, היא סיבה לקבל אותה ככזו. נניח שהיינו נזכרים עכשיו שבלילה הקודם חלמנו שאנחנו נמצאים במעבדה, ובה עורכים עלינו ניסוי ומזריקים לנו סם הזיות. האם היינו שוקלים עכשיו ברצינות את האפשרות שהמציאות הנוכחית היא הזיה של האני שבחלום? אמברטס טוען שלא. חוויית הממשות גוברת על האפשרות הזו, ולכן גם אם יימצא גורם נוירולוגי כלשהו – המסקנה המתבקשת תהיה שהוא איכשהו מעביר אותנו למציאות אמיתית יותר, לא שהוא גורם לנו להזיות מוחשיות במיוחד. שוב, אפשר לחלוק על כך, אבל זה יערער את כל תפיסת המציאות המקובלת שלנו ויפיל אותנו לספקנות קרטזיאנית. לכן הבחירה הרציונלית היא לסמוך על יכולת האבחנה בין מציאות אמיתית יותר ופחות, ולהכיר בקיומו של העולם הבא.

גם אם ספקנים לא ישתכנעו מהספר הזה, הוא בהחלט בנוי בצורה שיטתית ומשכנעת, ומכיל הרבה תיאורים מדהימים ומעוררי השראה של חוויות סף מוות שכדאי לקרוא. חשוב גם לקחת בחשבון שלצד השולל את הישארות הנפש והעולם הבא אין שום ראיה ממשית מצדו, פרט לספקנות כללית ולתפיסת עולם מטריאליסטית, שהיא בעייתית ומפוקפקת מאד מצד עצמה. אם כן, יש לנו כאן טיעון חשוב על כף המאזניים לטובת קיומו של העולם הבא, שגם אם אינו מכריע אותה לגמרי – בהחלט מעניק לה עדיפות על פני הצד השני, והופך אותה מסתם "משאלת לב" לאמונה רציונלית ומבוססת.