אלה שעוקבים אחרי בפייסבוק, שמו לב מן הסתם לכמה וכמה פוסטים בתקופה האחרונה, בהם הזכרתי את פטריק הרפור. סיימתי עכשיו לקרוא את ספרו, שהיה אחד הדברים המעניינים ביותר שקראתי לאחרונה, והוא בהחלט מצדיק סקירה מקיפה באתר.
"מציאות דיימונית: מגדיר לעולם האחר" (Daimonic Reality: a Field Guide to the Otherworld) הוא ספרו המרכזי של פטריק הרפור (נולד ב-1950), סופר אנגלי המרבה לעסוק בתופעות מוזרות ובעל-טבעי. בניגוד לספרים הרבים שרק אוספים תיאורים של תופעות כאלה, הרפור משתמש בהן כדי לבחון מחדש את המציאות בה אנו חיים, ולהציג רעיונות מטאפיזיים מעוררי מחשבה, המערערים את התפיסות המקובלות.
הרפור עומד על כך שלאורך ההיסטוריה העידו אנשים רבים מספור על מפגשים עם אירועים, ישויות ותופעות מוזרות, שנראים חריגים מהעולם הטבעי, כאילו הם שייכים למציאות אחרת: אלים, פיות, שדים, רוחות, מלאכים, מכשפות, דמויות קדושים, ובעידן המודרני - עב"מים, חייזרים, ביגפוט, מפלצות באגמים, מעגלי תבואה ועוד. רבים מאותם המעידים על מפגשים אלה הם אנשים רציונליים, נורמליים ושפויים לחלוטין, שהיינו מקבלים את עדותם בכל תחום אחר. אולם למרות העדויות הרבות, לא נמצאה מעולם הוכחה מדעית וחד משמעית לקיומן של אותן ישויות.
הגישות לאותן תופעות חריגות מתחלקות לשתיים: יש המקבלים אותן כפשוטן, ומאמינים שיצורים כמו שדים, פיות וחייזרים הם אכן חלק מהמציאות הרגילה. אחרים שוללים את הכל, ומפרשים את כל אותן עדויות כהזיות, מתיחות, טעויות בזיהוי וכדומה. הראשונים מסתמכים על ריבוי העדויות כראיה לקיומן של אותן ישויות; האחרונים רואים בהעדר הראיות המדעיות ראיה לחוסר קיומן. הרפור, לעומת זאת, מציע גישה שלישית.
הרפור מנתח מספר גדול של עדויות מסוגים אלה, מהעבר הרחוק ומההווה, ועומד על קווי דמיון רבים ביניהן. מפגשים עם פיות בימי הביניים הם בעלי מאפיינים רבים הדומים למפגשים עם חייזרים בימינו, תיאורי חטיפה מזכירים את מסעותיהם הרוחניים של שאמאנים, ודמויות נשיות זוהרות נחשבו בעבר לאֵלות ובהווה לגילויים של הבתולה מריה - השמות משתנים, אבל התיאורים דומים מאד. כשהוא מסתמך על רעיונותיהם של הוגים כמו בלייק, ייטס ויונג, טוען הרפור שכל אותו מכלול של תופעות נובע ממקום אחד - אותו הוא מכנה "המציאות הדיימונית".
המציאות הדיימונית היא רובד או ממד אחר של המציאות, השונה מהמציאות המוכרת והשגרתית. היא אינה "דמונית" במובן הנוצרי, השטני, אלא "דיימונית" במובן היווני המקורי, הרוחני. בעוד המציאות הרגילה מתאפיינת בחוקיות, סדר והיגיון, המציאות הדיימונית משוללת את כל אלה. זוהי מציאות שבהגדרה אינה ניתנת להגדרה, שחומקת מהניסיונות המדעיים ללכוד אותה לא בגלל שהיא "משחקת מחבואים", אלא משום שצורת החשיבה המדעית והשיטתית לא יכולה לתפוס אותה, כשם שלא ניתן לתפוס מים ברשת.
הרפור מציע מספר הסברים אפשריים לאותה מציאות דיימונית: אפשר לראות אותה כנובעת מהלא-מודע הקולקטיבי היונגיאני, שמדי פעם מקרין את הדימויים שבו על המציאות החיצונה, וגורם להם להופיע לנגד הצופים בצורה ממשית ומוחשית. לחילופין, יתכן שמדובר ב"נשמת העולם", אנימה מונדי, מציאות רוחנית הממלאת את זו החומרית, כשם שהנשמה הפרטית ממלאת את הגוף. או אולי הן המציאות הרגילה והן המציאות הדיימונית נובעים מה"דמיון" (Imagination באות ראשית גדולה), סוג של מהות מנטלית ראשונית שהיא יסוד כל המציאות. אולם למרות שהוא משתמש בדימויים אלה כדי להסביר את התופעות השונות, מציין הרפור שעצם הניסיון להלביש על המציאות הדיימונית דימוי מסוים או להכניס אותה למסגרת, נובע מצורת החשיבה הרציונלית הרגילה, ואינו יכול לתפוס באמת את המהות הדיימונית. בדומה לאלוהים, אפשר להשתמש כלפיה במשלים שונים, אך לא להבין אותה בשכל אלא רק לחוות אותה.
על בסיס רעיונות אלה טוען הרפור שדברים כמו עב"מים וחייזרים אינם באמת יצורים ביולוגיים מכוכבי לכת רחוקים, וגם לא הזיות או דמיונות שווא, אלא תופעות אמיתיות שמקורן במציאות הדיימונית. כך גם ישויות ארציות לכאורה, כמו הביגפוט, המפלצת מלוך נס (או מאגמים רבים אחרים), כלבים שחורים וחתולים גדולים, ואפילו דמויות אנושיות כמו "הגברים בשחור" הידועים לשמצה, או תופעות כמו מעגלי תבואה והטלת מומים בבהמות. כולן בעצם נובעות ממקום אחד - מהמציאות הדיימונית הפולשת מדי פעם לעולם הזה.
בדומה לחלומות, מציאות זו משקפת את אמונותיו, תשוקותיו ופחדים של האדם, ונותנת להם ביטוי מוחשי המשתנה מתקופה לתקופה. משום כך מפגשים אלה משאירים פעמים רבות רושם נפשי עז על האדם, עד כדי שינויים באורח חייהם של אלה שחוו אותם, והם בעלי איכות מוזרה ולפעמים חסרת היגיון בעליל. כל ניסיון להגדיר את אותן ישויות בצורה מסודרת או למצוא הוכחה פיזית לקיומן, נידון לכישלון, משום שהמציאות הדיימונית אוהבת לתעתע, למתוח ולעורר ספקות, לא להציב את עצמה למחקר ביקורתי. אם המדע מקושר לדמותו של האל אפולו, הרי שהמציאות הדיימונית קשורה לדמותו של הרמס - אל הגנבים המתעתע והחמקמק. העדר הראיות המדעיות לקיומה אינו נובע מהעדר קיומה אלא דווקא מהצלחתה, כמו גנב המרוקן את הכספת בלי להשאיר עקבות.
משום כך, יתכן שתופעות מסוימות יתרחשו מדי פעם, אבל ייעלמו כאשר ינסו לבחון אותן בצורה ביקורתית ושיטתית. אנשים יפגינו כוחות מדהימים לעיני רבים, אבל הכוחות האלה ידעכו כאשר יעמידו אותם למבחנים קפדניים חוזרים ונשנים. רוחות, שדים וחייזרים יופיעו, אבל לא כאשר יש מצלמות ותיעוד בשטח. הרפור מציע שאולי אותן ישויות אוהבות את התיאטרלי והדרמטי, ולכן מתגלות רק בנסיבות מתאימות, לא במעבדה משעממת. הוא מעלה אפשרות שבמקרים מסוימים אולי אפילו נדרשים זיופים מכוונים מצד "בעלי הכוחות" למיניהם כדי ליצור אווירה דרמטית ומסתורית שתזמן את היישויות, וכדי לא להסגיר אותן לגמרי. הספקנים חושפים את הזיופים וחושבים שהוכיחו שהכל הוא שקר, אבל למעשה זו היתה הסחת דעת שנועדה עבורם, מטבעות מזויפים שמסווים את המטבע האמיתי.
העולם הדיימוני לא אוהב את אור הזרקורים; הוא אוהב את המעורפל והמסתורי, את אזור הדמדומים שבין מציאות ודמיון, אמת וזיוף, כוחות על-טבעיים ותעתועים פסיכולוגיים. לכן הוא לא משתף פעולה עם מדענים, אלא מצחקק לעצמו בשקט כאשר הם מכריזים שלא מצאו אותו.
מי שנוטה לספקנות, יאמר שאלה רק תירוצים של מי שרוצה להאמין, ושכל מה שלא עומד במבחן ביקורתי לא ראוי שנקבל אותו. וזו גישה לגיטימית. אבל כדאי שאותם ספקנים יפעילו ספקנות גם לכיוון ההפוך, וייקחו בחשבון שאולי המציאות מתעתעת בהם יותר ממה שהם חושבים - וההפסד כולו שלהם.
הרעיון של המציאות הדיימונית מאפשר לנו לקבל את התיאורים והעדויות השונות כאמיתיים, בלי להידחק למצוא לכולם "הסברים טבעיים" או לפטור אותם כהזיות, אך גם בלי להידחק להסביר כיצד הגיעו לכדור הארץ יצורים מגלקסיות רחוקות, למה הם נראים אנושיים ולמה הם מתנהגים בצורה כל כך מוזרה. בדומה לכך אפשר לקבל עדויות על התגלויותיה של "הבתולה הקדושה", כמו האירוע ההמוני המפורסם בפאטימה, בלי הסברים מגוחכים על "הזיה המונית" אך גם בלי לעורר קשיים תאולוגיים. כשם שאיננו מתקשים להאמין שאדם יכול לחלום על ישויות דומות, כך אין קושי להאמין שיישויות ותופעות כאלה יכולות להופיע גם בהקיץ, וגם לעיני אנשים רבים, כביטוי לאותה מציאות דיימונית הפורצת מדי פעם את גבולות המציאות הרגילה. אם מקורן הוא בלא-מדוע הקולקטיבי, בנשמת העולם, ב"דמיון" או בכל מקום אחר, זו כבר שאלה אחרת. אבל העיקר הוא להכיר בכך שאכן קיימת מציאות דיימונית, שאותם מפגשים איתה מנסים לומר לנו משהו, ושאם נהיה קשובים אליהם ונעמוד על הסימבוליות שבהם נוכל ללמוד דברים חשובים על עצמנו ועל העולם.
מי שקרא את ספרי, "פנטזיהדות", יזהה מן הסתם את הדמיון בין המציאות הדיימונית של הרפור למציאות הפנטסטית שאני מציג שם. לצערי לא הכרתי את ספרו כאשר כתבתי את פנטזיהדות, אחרת הייתי בהחלט מתייחס אליו שם. שנינו מציגים רעיון דומה, אבל הרפור מרחיב הרבה יותר במטאפיזיקה ובפסיכולוגיה שמבטאת המציאות הדיימונית\פנטסטית, והקריאה בספרו מזכירה נסיעה ברכבת שדים שמאחורי כל עיקול בה יכולה לזנק עליך הפתעה חדשה. כמובן שעל רקע תפיסה אידיאליסטית של המציאות, הדברים נעשים הרבה יותר מתקבלים על הדעת וקלים להבנה.
ואסיים בציטוט מהספר:
"הסיבה לכך שהקבוצה השנייה של המדענים - אנשים ישרים, הגיוניים, בעלי ראש פתוח - מתעלמת מהראיות לקיומו של הפאראנורמלי, היא יותר מסתורית. עב"מולוגים נוטים לראות את שתיקתם כקונספירציה או כפחד מהבלתי נודע. אבל לדעתי יש סיבה פשוטה יותר. לא סביר שאדם כלשהו שיסקור את הראיות לקיומם של, נניח, עב"מים במשך שעה, יוכל להכחיש שמשהו מוזר אכן נראה. הבעיה היא, שלא הרבה אנשים שחונכו על העקרונות הנוקשים של הרציונליזם *מסוגלים* בכלל להתרכז בתופעות אנומליות במשך שעה. הם כמו מוזיקאים בעלי הכשרה קלאסית שלא מסוגלים להאזין לשירי פופ. שעמום נוראי משתלט עליהם מיד".
אז אם אתם מוכנים להשתחרר מהתפיסות המקובעות שלכם על המציאות, ולהיפגש עם המציאות הדיימונית בעיניים פקוחות ואוזניים קשובות - "המגדיר" של פטריק הרפור הוא הספר בשבילכם.