אז למה באמת יש רוע בעולם? אם אלוקים הוא טוב ומיטיב וגם כל יכול, למה הוא ברא עולם שיש בו כל כך הרבה רוע, סבל וייסורים?
שאלה זו היא השאלה הקיומית שמעסיקה ביותר את האנושות מראשית ההיסטוריה. יש כאלה שחושבים שאין לה פתרון, אולם למעשה ניתן להשיב עליה בצורה די פשוטה אם בוחנים מחדש את הנחות היסוד שמאחוריה ואת מה שידוע לנו.
ההנחה המובלעת בשאלה זו, מזהה רוע עם סבל, וטוב עם הנאה. לכאורה, אלוקים טוב ומטיב היה אמור לברוא עולם שבו כולם מתענגים תענוג נצחי ואינסופי, ולא עולם מלא בסבל. אם כן, מדוע לא ברא עולם כזה?
התשובה היא: הוא כן. הוא ברא עולם כזה. תקראו לו גן עדן, העולם הבא, העולם העליון או כל שם אחר. יש מציאות של עולם שכולו טוב, שבו כולם מתענגים על זיו השכינה לנצח. איך אני יודע? נגיע לזה עוד מעט. אבל בינתיים, גם אם אין ראיה לכך, הרי שמנקודת מבט תאיסטית זו אפשרות סבירה, שתואמת את דבריהן של רוב ככל הדתות. לכן, לפחות בתור תאוריה אפשרית, נניח שזה אכן כך.
אבל בואו נחשוב לרגע. נניח שזה היה העולם היחיד שקיים. האם לא היה חסר משהו בבריאה?
בני אדם נוטים, כאמור, לזהות את הטוב עם הנאה ותענוג. אבל ישנן צורות נוספות של טוב, נעלות עוד יותר, ובראשן המידות הטובות (virtues). מידות כמו חסד, גבורה, רחמים, מסירות נפש, אומץ, הקרבה, שליטה עצמית, תושייה ועוד.
מציאות שבה המידות הללו אינן קיימות, היא מציאות חסרה, גם אם כולם מתענגים כל הזמן. צורות חשובות ביותר של טוב אינן מופיעות בה. ומכיוון שאלוקים הוא מקור הטוב, הוא רוצה שיופיעו במציאות כל סוגי הטוב האפשריים.
וכדי שהמידות הטובות הללו יוכלו להופיע במציאות, דרוש עולם בעל שתי התכונות הבאות: 1. בחירה חופשית, 2. פוטנציאל לרוע גדול.
למידות הטובות יש משמעות רק כאשר אנשים מממשים אותן מתוך בחירה חופשית, לא מתוך הכרח. רובוט שגומל חסדים או מפגין גבורה, אינו ראוי להערכה. וכדי שתהיה בחירה חופשית אמיתית, צריכה להיות אפשרות לעשות רע. יתרה מזאת – ככל שהרוע והסבל במציאות גדולים יותר, ככל שהניסיונות קשים יותר, כך מאיר וזורח יותר אורן של המידות הטובות אצל אלה שמתגברים על הרע.
חישבו על כל האישים הדגולים לאורך ההיסטוריה, שהפגינו מידות כאלה. כל דמויות המופת שאנו מעריצים ומקבלים מהן השראה. כל אחד ואחת מהן הפכו למי שהן על רקע מאבקים בקשיים וניסיונות, חיצוניים ופנימיים. בימים אלו ממש ראינו ואנו רואים דוגמאות כה רבות לכך, גיבורים, צדיקים ואצילי נפש שמתגלים מתוך החושך והמשבר. האם היה זה מן הראוי לוותר על כל ההופעות האלה של הטוב, רק כדי שכולם יתענגו כל הזמן?
בספר "עולם חדש מופלא" ובסרט Wall-E אנחנו רואים עולם שבו כולם חיים בתענוגות אינסופיים, ולמרות זאת ברור שמשהו בסיסי חסר שם. בסוף הסרט בוחרים האנשים לרדת מכורסאותיהם ומהחללית שלהם ולחזור לחיי עמל וקושי בעולם הזה, מתוך הבנה שרק כך יממשו את הפוטנציאל האמיתי שלהם – ושווה להקריב ולסבול בשביל זה.
לכן, ברא אלוקים עולם שאליו יורדות נשמות לתקופה קצרה של כמה עשרות שנים, שבמהלכה הן מתמודדות עם סבל, קשיים, ניסיונות וייסורים, במסגרת בית ספר או מסלול אימונים לנשמות. המידות הטובות והבחירות הטובות שאנשים עושים במסגרת זו, מופיעים במציאות את מגוון הסוגים של הטוב, וכך משלימים את המציאות.
יתכן גם שהנשמות שיורדות לעולם הזה עושות זאת מבחירתן, גם אם בעולם הזה איננו זוכרים זאת. כל נשמה "חותמת" מראש על כך שהיא מוכנה להתנסות בקשיים השונים של המציאות הארצית, ואולי אף מאשרת את המסלול המדויק שהיא עתידה לעבור על כל התחנות והניסיונות שבו. כמובן שחלק מהניסיון הוא שכחת העולם העליון והבחירה, מה שהופך את הקשיים למאתגרים יותר - הרי אילו היה האדם זוכר כל הזמן את טיבה האמיתית של ההתנסות, היא היתה נפגמת והניסיון היה חסר משמעות.
בדומה לכך כתב האדמו"ר מראדזין, ר' יעקב ליינר, בפתיחה לספרו בית יעקב (עמ' כב), שכל חיי העולם הזה ביחס לעולם הבא אינם אלא כמו חלום. הרי זה כמו שישאלו אדם האם הוא מוכן לחלום חלום שבו יעברו עליו 70-80 שנה מלאות סבל וייסורים, מבלי שיזכור שמדובר בחלום; אם יעמוד בניסיון יזכה לאחר שיתעורר לשכר גדול ועצום. לא כולם היו מסכימים להיכנס לניסיון שכזה, אולם אם אנחנו נמצאים פה בעולם הזה - הרי שהסכמנו...
זו אינה ספקולציה בלבד. יותר ויותר אנשים שחוו הצצה בעולם העליון, בין אם באמצעות חוויות סף מוות, רגרסיה היפנוטית, מדיטציה או אמצעים אחרים, מדווחים שזו בדיוק היתה החוויה שלהם באותה מציאות – שהעולם הזה הוא חלום קצר וחולף לעומת המציאות הנצחית העליונה, וששווה לרדת אליו לזמן קצר כדי לרכוש בו מעלות ותובנות שאי אפשר להשיג שם למעלה. קראו למשל במאמרים אלה, בספריו של מייקל ניוטון ובמקורות אחרים על הנושאים הללו. כמובן, תמיד אפשר להטיל ספק בכל דבר. אבל לנוכח המסות העצומות של עדויות מכיוונים שונים שאומרות את אותו הדבר, יהיה זה רציונלי בהחלט להאמין בכך.
בשלב הזה אולי תשאלו: נו, אבל אלוקים הוא כל יכול, אז למה שלא יברא עולם שבו מופיעות המידות הטובות בלי כל הסבל והייסורים? הוא בטח יכול היה לעשות את זה!
התשובה היא, שגם לכל-יכולתו של אלוקים יש מגבלות. הרמב"ם כותב שאלוקים אינו יכול לעשות את הנמנעות, כלומר דברים בלתי אפשריים מבחינה לוגית. הוא לא יכול לברוא משולש עם ארבע צלעות, או להעביר את כדור הארץ בתוך טבעת קטנה בלי להגדיל את הטבעת או להקטין את כדור הארץ. למעשה, עצם העובדה שאלוקים ברא עולם מוגבל מעידה על כך שהוא נדרש לפעול במסגרת מגבלות מסוימות – אחרת, למה לו בכלל לברוא עולם? תהא מטרתו אשר תהא, הוא יכול להשיג אותה בלי כל התהליכים והיצירות שמובילות אליה!
על רקע זה אפשר להבין, שגם אלוקים לא יכול לברוא מידות טובות אמיתיות שמופיעות בלי בחירה חופשית ובלי אפשרות של סבל ורוע. אי אפשר לברוא חסד בלי שיש נזקקים שדרוש להם חסד. אי אפשר לברוא גבורה בלי מכשולים וקשיים להתגבר עליהם. אי אפשר לברוא רחמים בלי שיש סובלים לרחם עליהם. לכן, הדרך היחידה לברוא מידות כאלה היא באמצעות עולם כמו שלנו, עם בחירה חופשית והרבה סבל – ואפילו אלוקים לא יכול להופיע אותן בצורה שונה.
יש נקודה נוספת שחשוב לזכור. גם אם אלוקים מתעניין בך, אוהב אותך ומשגיח עליך, זה לא אומר שההנאה האישית שלך היא האינטרס העליון שלו. אחרי הכל, יש עוד אנשים ויצורים שהוא אוהב, כמו גם מכלול הבריאה והתוכנית שלו עבורה, ולפעמים שיקולים כאלה גוברים על השיקול של הנאת הפרט. ממילא, גם ההפך הוא הנכון – העובדה שהוא פוגע בך או מאפשר לך להיפגע, לא אומרת שהוא אדיש כלפיך או שונא אותך.
לדוגמא, במדינה אידיאלית המנהיג אוהב את כל האזרחים והחיילים ורוצה בטובתם. עם זאת, הוא עשוי להקריב חיילים ולשלוח אותם למותם כדי להגן על העם והמדינה ככלל. האם זה משום שהוא שונא אותם או אדיש כלפיהם? ממש לא. הוא רוצה בטובתם, אבל יש כאן שיקול כללי שגובר על רצונו של הפרט, ולכן נדרשת הקרבה. ואדרבה, דווקא את היחידות המובחרות מסכנים ומקריבים יותר. זו גם התשובה לשאלה מדוע עם ישראל, העם הנבחר, סובל יותר מעמים אחרים – וגם הוציא מתוכו דמויות מופת של קדושה, מוסר ומסירות נפש יותר מעמים אחרים.
לסיכום, הקושי של בני האדם עם בעיית הרע נובע מכמה הנחות שגויות:
1. זיהוי בלעדי של הטוב עם הנאה והרע עם סבל, במקום להכיר בכך שלטוב יש צורות רבות אחרות.
2. העלאה של עיקרון ההנאה\סבל למדרגה של הצו המוסרי העליון, כאילו אף שיקול לא יכול להצדיק גרימת סבל ברמה גבוהה – בעוד שבפועל הדבר מוצדק כדי להופיע את צורות הטוב.
3. ראיית העולם הזה בתור המציאות היחידה, במקום להכיר בכך שהוא רק בית ספר זמני לעומת העולם העליון.
4. תגובה רגשית מוגזמת לסבל שבעולם, שאמנם היא מובנת בהחלט, אבל לא מוצדקת מנקודת המבט העליונה.
5. מחשבה כאילו כל העולם אמור להסתובב סביב כל אחד ואחד, במקום להבין שלפעמים יש להקריב את נוחותו של היחיד לטובת הכלל או ערך גבוה יותר.
התשובה הזו לשאלת הרע לא מבטלת את הקושי הפיזי, הנפשי והרגשי שכרוך בהתמודדות עם הסבל והייסורים. כשכואב, צועקים ובוכים. זו תגובה טבעית ומובנת. אבל לקפוץ מהתחושות הללו למסקנה ש"אין שום הצדקה לסבל בעולם" או שאלוקים מתעלל בנו סתם – זו גישה ילדותית שלא מסוגלת להסתכל מעל לפופיק ולהבין שהעולם לא מסתובב סביב כל אחד מאיתנו, ושהנאה אינה התכלית היחידה. ילדים קטנים היו רוצים להיות כל הזמן בחופש ולאכול ממתקים, אולם המבוגרים מבינים שדווקא המשמעת, הקשיים והאתגרים של בית הספר והמוסדות האחרים הם אלה שבונים את האדם ומממשים את הפוטנציאל שלו. עדיף להיות קצת יותר בוגרים ולנסות להפיק מהסבל את המטרה שלשמה הוא מופיע, דהיינו שיפור עצמי, במקום להיכשל בניסיון וליפול בגללו נמוך יותר.