אחת הטענות הידועות כנגד האמונה בשדים היא, שהפסיכיאטריה המודרנית "גירשה" אותם. היום ידוע, טוענים הרציונליסטים, שתופעות שבעבר נחשבו לדיבוקים או איחוז שדים, אינן אלא הפרעות נפשיות רגילות, שניתנות לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי.
אבל מסתבר שיש פסיכיאטרים מקצועיים שחושבים אחרת.
הכתבה הבאה, אותה תרגמתי מאתר ה-CNN, מספרת על פסיכיאטר מוסמך העוסק עשרות שנים בתחום של דיבוק וגירוש שדים, והשתכנע שתופעות אמיתיות כאלה אכן קיימות. והוא לא היחיד. מלבד השמות המוזכרים בכתבה, אציין גם את ד"ר אורי שוורצמן, מחבר הספר "רופא לבן, אלים שחורים", שחייו בין השבטים באפריקה גרמו לו לשנות את דעתו ולהיפתח לרעיונות שנראו לו קודם פרימיטיביים.
אדגיש כעת: המטרה שלי בהבאת הדברים אינה להוכיח את קיומם של שדים. כפי שנראה בכתבה עצמה, ניתן להטיל ספק במשמעותם של האירועים המתוארים בה, ואין בהם משום הוכחה חד-משמעית. כוונתי היא רק להפריך את הטענה הרווחת כאילו ברור היום לכל בר דעת ש"שדים" ו"דיבוקים" אינם אלא מחלות נפש טבעיות. אם לא רק בורים ו"חלושי השכל" מאמינים בקיומן של ישויות אלה, אלא גם פסיכיאטרים מומחים הבקיאים היטב בתחום מחלות הנפש, וחקרו בעצמם מקרים רבים כאלה - הרי שהאמונה הזו יכולה להיחשב רציונלית בהחלט, כמו כל הסתמכות על חוות דעת של מומחים, גם אם היא שנויה במחלוקת. "פניה לסמכות" אינה כשל כל עוד לא רואים בה היסק לוגי אלא רק טיעון לטובת אמונה מסוימת, בהעדר הוכחות לכאן או לכאן; ואמונה רציונלית היא כל מה שאנחנו זקוקים לו.
כאשר מגרשי שדים זקוקים לעזרה, הם קוראים לו
מאת ג'ון בלייק, CNN, 4 באוגוסט 2017
קבוצה קטנה של נזירות וכמרים פגשה את האישה בכנסייה ביתית בערב יוני אחד. למרות שהיה חמים בחוץ, צינה מוחשית אפפה את החדר.
בעוד הכמרים מתחילים להתפלל, האישה נכנסה לטראנס - ואז זינקה לחיים. היא דיברה במספר קולות: אחד היה עמוק, גרוני וגברי; השני היה בטון גבוה; השלישי פלט רק לטינית. כאשר מישהו התיז עליה בחשאי מים רגילים, היא לא הגיבה. אבל כאשר נעשה שימוש במים קדושים, היא צרחה בכאבים. "תעזבו אותה, כמרים מז***ים שכמותם", צעק הקול הגרוני. "תפסיקו, זונות שכמותכם... אתם תצטערו".
בוודאי ראיתם את זה כבר: נשמה שהושחתה על ידי השטן, כומר שמנופף בצלב אל מול אישה נוהמת. סרטים וספרים חיקו גירוש שדים פעמים כה רבות, עד שהפכו לקלישאות.
אבל זה היה גירוש שדים אמיתי - שבו השתתפה דמות שלא נראית בדרך כלל בתסריט המסורתי של גרש-את-השטן.
ד"ר ריצ'רד גלאגר (Richard Gallagher) הוא בוגר ליגת הקיסוס, פסיכיאטר מוסמך שמלמד באוניברסיטת קולומביה ובקולג' הרפואי של ניו יורק. הוא היה חלק מהקבוצה שניסתה לעזור לאישה.
לחימה במשרתיו של השטן לא היתה חלק מתוכנית הקריירה של גלאגר בזמן שלמד רפואה בייל. הוא ידע על התיאורים התנ"כיים של דיבוקים, אבל חשב שאלה ניסיונותיה של תרבות עתיקה להתמודד עם הפרעות נפשיות כמו אפילפסיה. הוא קורא לעצמו בגאווה "איש מדע".
אבל היום, גלאגר הפך למשהו אחר: איש קשר ברשת מתרחבת של מגרשי שדים בארצות הברית. הוא אומר שדיבוקים הם אמיתיים. הוא ראה את הראיות: קורבנות המדברים לפתע לטינית מושלמת; חפצים מקודשים עפים מעל המדפים; אנשים המפגינים "ידע נסתר" או סודות על אנשים שלא היתה להם שום דרך אפשרית לדעת.
"היתה אישה אחת ששקלה אולי 90 פאונד לכל היותר. היא השליכה דיאקון לותרני ששקל בערך 200 פאונד לאורך החדר" הוא אומר. "זו לא פסיכיאטריה. זה מעבר לפסיכיאטריה".
גלאגר קורא לעצמו "יועץ" לענייני דיבוק. במשך 25 השנים האחרונות, הוא עזר לכמורה להבדיל בין מחלות נפש למה שהוא קורא "הדבר האמיתי". הוא מעריך שראה יותר מקרים של דיבוק מאשר כל פסיכיאטר אחר בעולם.
"כל פעם שאני זקוק לעזרה, אני מתקשר אליו", אומר האב גארי תומס, אחד ממגרשי השדים המפורסמים ביותר בארצות הברית. הסרט "הפולחן" היה מבוסס על עבודתו של תומס.
"מאד מכבדים אותו בתחום" אומר תומס. "הוא לא כמו רוב התרפיסטים, שהם או אתאיסטים או אגנוסטים".
גלאגר הוא אדם גדול - בערך 1.85 מ' - ששיחק פעם כדורסל חצי-מקצועי באירופה. התנהגותו היא זועפת, ללא שטויות. כאשר הוא מדבר על דיבוק, זה נשמע כאילו הוא מתאר גדילה של אצות; טון הדיבור שלו יבש, קליני, עובדתי. דיבוק, הוא אומר, הוא נדיר - אבל אמיתי.
"אני מקדיש יותר זמן לשכנע אנשים שהם לא אחוזי דיבוק מאשר שהם כן", הוא כתב במאמר לוושינגטון פוסט.
כמה מבקרים, עם זאת, טוענים שגלאגר נאחז דיבוק בידי ההזיות של עצמו. הם אומרים שכל מה שהוא ראה זה תכסיסי סלון זולים בידי אנשים שאולי זקוקים לתרפיה, אבל בטח לא לגירוש שדים. כמו כן, הם טוענים, אין שום ראיה אמפירית שמוכיחה שדיבוק הוא אמיתי.
ועדיין, אחת התעלומות הגדולות הנוגעות לעבודתו של גלאגר היא לא מה שהוא ראה. היא איך שהוא התפתח.
איך נמשך "איש מדע" לעולם של דיבוק שדים? תשובתו הקצרה היא: הוא פגש מלכה של השטן.
מפגש "קריפי" עם הרוע
היא היתה אישה בגיל העמידה שלבשה בגדים שחורים זורמים וצלליות עיניים שחורות. היא יכולה היתה להיות מקסימה ומרתקת. היא היתה גם חלק מכת שטנית. היא קראה לעצמה מלכת הכת, אבל גלאגר מתייחס אליה פשוט כאל "ג'וליה", הכינוי שהעניק לה.
האישה ניגשה אל הכומר המקומי שלה, משוכנעת שהיא מותקפת על ידי שד. הכומר הפנה אותה למגרש שדים, שפנה לגלאגר להערכת בריאותה הנפשית.
אבל למה שעובדת השטן תרצה להשתחרר מהשטן?
"היא היתה בקונפליקט", אומר גלאגר. "היה חלק בתוכה שרצה להשתחרר מהדיבוק".
מה שקרה בסוף זה שהיא שחררה את גלאגר מספקותיו. היה זה אחד המקרים הראשונים שקיבל, והוא שינה אותו. גלאגר עזר לכנס קבוצת גירוש שדים שפגשה את ג'וליה בכנסייה ביתית.
חפצים התעופפו מהמדפים ומסביבה. היא ידעה איכשהו פרטים אישיים על חייו של גלאגר: איך אמו מתה מסרטן השחלות; את העובדה ששני חתולים בביתו לחמו אחד בשני בפראות בלילה לפני אחד המפגשים איתה.
ג'וליה מצאה דרך להגיע אליו אפילו כאשר לא היתה אתו, הוא אומר. הוא דיבר בטלפון עם הכומר של ג'וליה לילה אחד, הוא אומר, כאשר שני הגברים שמעו את אחד הקולות הדמוניים שבקעו מג'וליה במהלך הטראנסים שלה - למרות שהיא לא היתה קרובה לשום טלפון ובמרחק אלפי מיילים משם.
הוא אומר שמעולם לא חש פחד.
"זה קריפי", הוא אומר. "אבל אני מאמין שאני בצד המנצח".
איך מדען מאמין בשדים
הוא מתעקש גם שהוא בצדו של המדע.
הוא אומר שהוא מקפיד על השיטה המדעית, שהיא מלמדת אנשים ללכת בעקבות הראיות לכל מקום אליו יובילו.
הוא גדל במשפחה אירית קתולית גדולה בלונג איילנד, ולא חשב הרבה על סיפורים של דיבוק. אבל כאשר המשיך לראות מקרים כמו זה של ג'וליה כאיש מקצוע, הוא אומר, השקפותיו נאלצו להתפתח.
"אני לא מאמין בדברים האלה בגלל שאני קתולי", הוא אומר. "אני מנסה ללכת בעקבות הראיות".
להיות קתולי, עם זאת, אולי עוזר בכך.
גלאגר גדל בבית בו לקחו את האמונה ברצינות. אחיו הצעיר, מרק, אומר שגלאגר היה מחונן אקדמית בעל זיכרון צילומי, שרצה להשתמש באמונתו כדי לעזור לאנשים.
"היתה לנו ילדות סנסציונית", אומר מרק גלאגר. "אמי ואבי הצטיינו בעזרה לשכנים או לקרובי משפחה". אימם היתה עקרת בית, ואביהם היה עורך דין שנלחם במלחמת העולם השנייה. "אבי נהג לקחת אותנו בגאווה לכנסייה. הוא לימד אותנו להעניק".
שתי הדרכים של גלאגר להעניק - לעזור לחולי הנפש כמו גם לאחוזי הדיבוק - עלולות להיראות סותרות. אבל זה לא בהכרח כך עבור אלה המשתייכים לכנסייה הקתולית. הקתוליות בת זמננו לא רואה את האמונה והמדע כסותרים. מנהיגיה מתעקשים שדיבוק, ניסים ומלאכים קיימים. אבל התחממות גלובלית היא אמיתית, וכך גם האבולוציה, וניסים צריך לתעד בקפידה מדעית.
אחד ממקורות ההשראה המועדפים על גלאגר הוא המנשר של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, "Fides et Ratio" ("על אמונה והיגיון"). האפיפיור כותב ש"לא יכולה לעולם להיות סתירה אמיתית בין אמונה והיגיון, משום שאותו האל שמגלה את המסתורין ומעניק את מתת האמונה הוא גם זה שהעניק לרוח האנושית את אור ההיגיון".
את הדגש של הכנסייה על אמונה והיגיון ניתן לראות אפילו בלידתו של טקס גירוש השדים.
טקס גירוש השדים פורסם לראשונה ב-1614 בידי האפיפיור פאולוס החמישי, כדי למגר את התופעה של הדיוטות וכמרים שביצעו בחיפזון גירוש שדים על אנשים שהם שיערו שהיו אחוזי דיבוק, כמו קורבנות המוות השחור, אומר האב מייק דריסקול, מחבר הספר "שדים, ישועה, שיקול דעת: הפרדת העובדות מהבדיה לגבי העולם הרוחני".
"שורה (בטקס) אומרת שמגרש השדים צריך להיזהר להבדיל בין דיבוק שדים ומלנכוליה, שהיא כינוי כללי למחלות נפש", אומר דריסקול. "הכנסייה ידעה כבר אז שיש בעיות נפשיות. נאמר שם שמגרש השדים לא צריך להיות קשור בשום צורה לרפואה. תשאירו את זה לרופאים".
רופאים, אולי, כמו גלאגר.
גלאגר אומר שהמושג של דיבוק בידי רוח אינו מוגבל לקתוליות. מוסלמים, יהודים וזרמים נוצריים אחרים מתייחסים לדיבוק בידי רוחות - קדושות או מועילות - כאפשרי.
"זה לא כזה אזוטרי כמו שכמה אנשים מתייחסים לזה", אומר גלאגר. "אני מכיר לא מעט פסיכיאטרים ומומחים לבריאות הנפש שמאמינים בדברים האלה".
ד"ר מרק אלבאנס הוא אחד מהם. אלבאנס, ידיד של גלאגר, למד רפואה בקורנל ועסק בפסיכיאטריה במשך עשרות שנים. במכתב לניו אוקספורד ריוויו, מגזין קתולי, הוא הגן על אמונתו של גלאגר בדיבוק.
הוא אומר גם שישנה אמונה הולכת וגדלה בין מומחי בריאות, לפיה יש לקחת בחשבון את הממד הרוחני של המטופל במהלך הטיפול, בין אם המטפל מסכים עם אותן אמונות או לא. כמה פסיכיאטרים אפילו דברו על הוספת הדיאגנוזה של "הפרעת טראנס ודיבוק" ל-DSM, המדריך הבסיסי לדיאגנוזה של הפרעות נפשיות בו משתמשים מומחי בריאות הנפש בארה"ב.
יש עדיין כל כך הרבה דברים על הנפש האנושית שפסיכיאטרים אינם יודעים, אומר אלבאנס. רופאים נהגו להיות ספקנים מאד לגבי אנשים שטענו שהם סובלים מפיצול אישיות, אבל כעת זוהי הפרעה נפשית לגיטימית (הפרעת אישיות דיסוציאטיבית). רבים עדיין עומדים המומים מול כוחו של הפלצבו, כדור בלתי מזיק או הליך רפואי שמוביל לרפואה במקרים מסוימים.
"יש פתיחות מסוימת לחוויות שנמצאות מעבר למה שאנו יכולים להסביר באמצעות סריקות MRI, נוירוביולוגיה או אפילו תאוריות פסיכולוגיות", אומר אלבאנס.
ד"ר ג'פרי ליברמן, פסיכיאטר המתמחה בסכיזופרניה, הגיעה למסקנה דומה לאחר מפגש מטריד עם מטופל. ליברמן התבקש לבדוק הקלטה המתעדת גירוש שדים, אותה פטר בעקבות זאת כבלתי משכנעת.
ואז הוא פגש אישה, שכדבריו, "הטריפה אותו לגמרי".
ליברמן, מנהל המוסד הפסיכיאטרי של מדינת ניו יורק, אומר שהוא ותרפיסטית משפחתית התבקשו לבדוק אישה צעירה שהיו שחשבו שהיא אחוזת דיבוק. הוא ועמיתתו ניסו לטפל באישה במשך כמה חודשים, אבל ויתרו משום שלא זכו לשום הצלחה.
ואולם, משהו קרה במהלך הטיפול, אותו הוא עדיין לא יכול להסביר. לאחר כמה מפגשים עם האישה, הוא אומר, הוא היה הולך הביתה בערבים, והאורות בביתו היו נכבים מעצמם, תמונות ויצירות אומנות היו נופלות או מחליקות מהמדפים, והוא היה חש כאב ראש מפלח.
כאשר הזכיר זאת לעמיתתו יום אחד, התגובה שלה הממה אותו: היא חוותה את אותם דברים בדיוק.
"היה עלי להודות פחות או יותר שאין לי באמת מושג מה קורה שם", אומר ליברמן. "בגלל הדברים המוזרים שקרו, אני לא אומר ש(דיבוק שדים) הוא בלתי אפשרי או שולל אותו קטגורית... למרות שיש לי מעט מאד ראיות אמפיריות התומכות בקיומו".
המקרה הטראגי של "אמילי רוז"
אם רצונכם לדעת מדוע מדענים ורופאים כה רבים כמו ליברמן נזהרים מפני מתן לגיטימציה לדיבוק שדים, קחו בחשבון שם אחד: אנליז מישל.
מישל היתה קורבן של אחד המקרים הידועים לשמצה ביותר של גירוש שדים בזמננו. אם יש לכם אומץ לזה, היכנסו לרשת והאזינו להקלטות וצפו בכמה סרטונים של גירוש השדים שלה. התמונות והצלילים יצרבו את עצמם לתוך מוחכם. זה נשמע כאילו מישהו שמט מיקרופון לתוך הגיהינום.
מישל היתה אישה גרמניה קתולית שמתה מהרעבה ב-1976 לאחר 67 גירושי שדים במשך תקופה של תשעה חודשים. היא אובחנה כסובלת מאפילפסיה, אבל האמינה שהיא אחוזת דיבוק. כך גם האמינו הוריה הקתולים האדוקים. היא הציגה לפי הדיווחים כמה מהסימנים הקלאסיים של דיבוק: כוח על אנושי, רתיעה מחפצים קדושים, דיבור בשפות שונות.
אבל הרשויות קבעו מאוחר יותר שהיו אלה הוריה של מישל ושני הכמרים שהיו אחראים למותה. הרשויות בגרמניה העמידו אותם למשפט בגין רצח, והם נמצאו אשים בגרימת מוות ברשלנות. הסרט משנת 2005, "השדים של אמילי רוז", מבוסס על המקרה של מישל והמשפט שנערך בעקבותיו.
אחד הספקנים המובילים של גירוש שדים - ואחד ממבקריו הראשיים של גלאגר - הוא סטיבן נובלה, נוירולוג ופרופסור בבית הספר של ייל לרפואה.
הוא כתב פוסט ארוך בבלוג שלו בו הוא מנתח את ההתנסות של גלאגר עם ג'וליה, הכוהנת השטנית. ניתן לקרוא אותו כביקורת על גירושי שדים באשר הם.
הוא טוען שג'וליה קרוב לוודאי ביצעה "קריאה קרה" על גלאגר. זהו תכסיס ישן של מגידי עתידות ומדיומים שבו הם משתמשים באמירות מעורפלות, מגששות, כדי להשמיע ניחושים מוצלחים לגבי מישהו. (מגיד עתידות: "אני רואה טרגדיה שקרתה לאחרונה במשפחתך". לקוח: "אתה מתכוון לאחותי שנפגעה בתאונת דרכים? איך ידעת?").
או קחו למשל את המקרה של אדם המדבר בשפה לא מוכרת כמו לטינית במהלך דיבוק. "מטופלים יכולים לשנן משפטים בלטינית כדי לשלוף אותם במהלך אחד מהתקפי הדיבוק שלהם", כתב נובלה. "האם הם ניהלו שיחה בלטינית? האם הם הבינו לטינית שדיברו אליהם? או האם הם פשוט דיברו בלטינית?"
נובלה אומר שראוי לציין שאף אחד לא צילם בהצלחה אף אירוע על טבעי כמו ריחוף או חפצים מקודשים מתעופפים ברחבי החדר במהלך גירוש שדים. הוא ראה הקלטות של גירוש שדים שהועלו לרשת ובסרטים תיעודיים, ואומר שהן אינן מפחידות. "הן משעממות", הוא אומר. "שום דבר מרגש לא קורה. כל מה שאתה מקבל זה קצת הצגות ממש גרועות על ידי האיש בו מבצעים את גירוש השדים".
בראיון, הרחיק נובלה לכת ומתח ביקורת על כל תרפיסט שמאמין בהזיות של המטופל שלו.
"הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות למטופל הסובל מהזיות, הוא לאשר את ההזיות שלו", אומר נובלה, שייסד את האגודה הספקנית של ניו אנגלנד. "המטרה העיקרית של התרפיה היא לכוון אותם בחזרה לעבר המציאות. לומר למטופלים השרויים במאבק שאולי הם אחוזי דיבוק בידי שד, זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות. זה רק מסיח את דעתם מהתמודדות עם הבעיה האמיתית".
דריסקול, הכומר הקתולי שכתב ספר על דיבוק, אינו ספקן כמו נובלה. עם זאת, הוא אומר, זה לא בלתי רגיל שאנשים תחת השפעת סמים או במהלך התקפים פסיכוטיים יפגינו כוח על-אנושי.
"ראיתי שנדרשים ארבעה בחורים מגודלים כדי לרסן אישה קטנה אחת", אומר דריסקול, כומר במרכז הרפואי סנט אליזבת באוטאווה, איליוניס. "כאשר אנשים הם חסרי פחד ולא במצבם הנפשי הרגיל, ולא אכפת להם לפגוע בעצמם או לפגוע באחרים, אפשר לראות דברים שוברי לב".
זה לא אומר שהוא חושב שדיבוק אינו אמיתי. הוא אומר שהברית החדשה מלאה בתיאורים של ישו מתמודד מול שדים.
"האם אני עדיין מאמין שזה קורה? כן, אני מאמין", הוא אומר. "זה קרה אז. אני לא רואה סיבה שזה ייעלם לגמרי היום".
גלאגר מסכים ויש לו תשובות לספקנים כמו נובלה.
הוא אומר ששדים אינם מתמסרים למחקרי מעבדה או מאפשרים שיתעדו אותם בקלות בציוד הקלטה. הם רוצים לזרוע ספק, לא להוכיח את קיומם, הוא אומר. גם הכנסייה לא תאפשר פגיעה בפרטיותו של אדם הסובל מדיבוק רק כדי לספק סרט לספקנים.
גלאגר אומר שהוא רואה את עבודתו עם אחוזי הדיבוק כהרחבה של אחריותו כרופא.
בפסקה בספר שהוא עובד עליו העוסק בדיבוק שדים באמריקה, הוא אומר שזוהי חובתו של רופא לעזור לאנשים במצוקה גדולה, "לא משנה אם הם במצבים מוטלים בספק או שנויים במחלוקת".
גלאגר אינו הפסיכיאטר הראשון החש חובה כזו. ד"ר מ. סקוט פק, המחבר המנוח של "הדרך בה נסעו פחות", ביצע שני גירושי שדים בעצמו - משהו שגלאגר מחשיב לא חכם ומסוכן עבור כל פסיכיאטר.
"לא התנדבתי לזה", הוא אומר. "נכנסתי לזה משום שאנשים שונים במהלך העשורים האחרונים הבינו שאני פתוח לדברים מסוג זה. ההפניות כמעט תמיד מגיעות מכמרים. זה לא כאילו שמישהו נכנס למשרד שלי ואני אומר 'אתה בוודאי אחוז דיבוק'".
מה קרה למלכת השטן
אולי הוא לא ביקש להצטרף לעולם "הנסתר" של גירוש השדים, אבל הוא חלק בלתי נפרד מאותה קהילה כיום. הוא הופיע בסיפורים וסרטים תיעודיים על גירוש שדים, והוא יושב בוועדה המנהלת של ההתאחדות הבינלאומית של מגרשי שדים שמושבה ברומא.
"זה מעמיק את אמונתי", הוא אומר על גירושי השדים שראה. "זה לא שינה אותה באופן קיצוני, אבל זה אישש את אמונתי".
הוא אומר שהוא קיבל תודות מאנשים רבים להם עזר במשך השנים. חלקם בכו, אסירי תודה על כך שלא פטר אותם כסובלים מהזיות. לגבי מתן גישה לעיתונאי לשוחח עם מישהו מאותם אנשים, גלאגר אומר שהוא שומר בקנאות על פרטיותם.
ג'וליה, עם זאת, נתנה לו רשות לספר את סיפורה. אבל לא היה לו סוף שמח. הוא וקבוצת מגרשי שדים המשיכו לפגוש אותה, אבל לבסוף היא החליטה להפסיק את המפגשים. היא היתה אמביוולנטית מדי. היא אהבה את חלק מהיכולות אותן הפגינה במהלך הטראנסים שלה. היא "שיחקה עם שני הצדדים".
"גירוש שדים זה לא סוג כלשהו של השבעה קסומה", אומר גלאגר. "באופן רגיל, אנשים צריכים לעשות גם הם מאמצים רוחניים כנים מצדם".
לאחר כשנה מאז שוויתרה, גלאגר אומר, הוא שמע את קולה של ג'וליה שוב בטלפון. הפעם היא התקשרה כדי לומר לו שהיא גוססת מסרטן.
גלאגר אומר שהוא הציע לעזור לה עם קבוצה של כמרים בזמן שהיא עדיין מסוגלת לכך פיזית, אבל תגובתה היתה תמציתית:
"נו, אחשוב על זה קצת".
הוא אומר שמעולם לא שמע ממנה שוב.
באופן בלתי נמנע, יהיו אחרים. הטלפון שלו יצלצל. כומר יספר לו סיפור. קבוצה של כוהנים ונזירות יזומנו. ואיש המדע ייכנס שוב לעולם הנסתר של גירוש שדים.
המבקרים, הנשמות שלא ניצלו, המפגשים הקריפיים - לא נראה שהם מרתיעים אותו.
"מגרשי שדים בעלי ידע אמיתי לא נוטים להתייאש", הוא אומר, "מפני שהם יודעים שזהו אדוננו המושיע את האיש, לא הם עצמם".
האם גלאגר עושה את מלאכתו של האל, או שמא הוא זקוק לישועה מהזיותיו שלו?
אולי רק אלוהים - והשטן - יודעים לבטח.