לוֹן מִילוֹ דוּקֶט (Lon Milo DuQuette, נולד ב-1948), המכנה את עצמו גם "באבא לון" ו"רבי לָמֶד בן קליפורד", הוא קוסם אמריקאי בן זמננו. וכשאני אומר "קוסם" אני לא מתכוון לקוסם במה המתמחה באשליות ואחיזת עיניים, אלא לאדם שעוסק ברצינות בתחום המאגי, המיסטי והאזוטרי. דוקט כתב ספרים רבים על המסורות המיסטיות המערביות, ביניהם טארוט, קבלה, הבונים החופשיים, קסם טקסי, השבעת רוחות גואטית וזימון מלאכים, והוא ידוע בעיקר ככותב פופולרי המשלב הומור וסיפורים אישיים בכתיבתו. בספרו האוטוביוגרפי "חיי עם הרוחות: הרפתקאותיו של קוסם מודרני" (1999) הוא מספר על קורות חייו ועל חוויות שונות שעבר במהלך הקריירה שלו כקוסם - ויש שם כמה דברים מעניינים בהחלט.
חשוב להבהיר, שקוסמים מסוגו של דוקט אינם דומים במיוחד לקוסמי פנטזיה למיניהם. הם לא יורים ברקים מהשרביט או הופכים אנשים לבעלי חיים. למעשה, עיסוקם העיקרי הוא עיוני: הם לומדים להבין את טבעה הנסתר של המציאות, ואת העולמות העליונים והתחתונים השונים, באמצעות לימוד מסורות ונוסחאות עתיקות, משולב בעבודה נפשית שכוללת מדיטציה, פיתוח החושים הרוחניים, חלימה צלולה, הגברת המודעות העצמית וכדומה. הידע הזה מאפשר להם מדי פעם גם לחולל שינויים במציאות, אבל לא כמו הקסמים שבאגדות אלא באופן נסתר יותר. הם יכולים למשל לזמן שדים, רוחות או מלאכים, אבל הללו לא מופיעים בצורה מוחשית (בדרך כלל) אלא נקלטים על ידי הקוסם בחושיו הרוחניים, או מתקשרים באמצעות מדיום, מופיעים בחלומות וכדומה. הקוסם יכול לבקש מישויות אלה לבצע דברים עבורו, כמו לסייע בהצלחתה של עסקה חשובה, להחזיר דברים שנגנבו, להביא לו מזל ופרנסה, או להשיב על שאלותיו לגבי העולמות הנסתרים. אפשר להשוות את דרכם של אותם קוסמים לזו של המקובלים (ואכן קבלה היא אחד מתחומי הלימוד שלהם): עיקר עיסוקם הוא בעיון ולימוד, ואילו הקבלה המעשית היא רק ענף צדדי המסתעף מזה.
כפי שניתן לראות, קסמים שכאלה הם לא מסוג הכוחות העל-טבעיים שיכולים לעבור את מבחני הספקנות של אנשים כמו רנדי ג'יימס המנוח. אפשר להתייחס אליהם כצירוף של דמיונות, הזיות וצירופי מקרים, שלא לדבר על השפעתם של סמים וחומרים אחרים, שאינם זרים להם. למעשה, גם דוקט עצמו נוטה לפעמים לספקנות ביחס לטקסים ולקסמים שהוא מבצע. זהו אחד הדברים שהופך את כתיבתו למעניינת - הוא אינו מציג את עצמו בביטחון כגורו כל-יודע העומד לגלות לנו מעט מחוכמתו האינסופית, אלא כטיפוס תימהוני שמשתעשע בתחביבים מוזרים, ומנסה בעצמו לברר מה אמיתי ומה לא. הזכרנו כבר את ההומור שלו, המשולב במודעות עצמית לגיחוך שבדמותו של אדם מבוגר העוסק בקסמים וטקסים שכאלה. קשה שלא לצחוק למשל כאשר הוא מספר כיצד טרח והכין במשך תקופה ממושכת את שרביט הקסמים שלו, וערך עליו את כל הטקסים וההשבעות החשובים, וקצת אחרי שסיים את התהליך המייגע - התיישב עליו בטעות ושבר אותו.
על אף האמור לעיל, יש בספר לא מעט סיפורים "הזויים" שנותנים חומר למחשבה. למשל, דוקט מספר כיצד מצבו הכלכלי הגיע פעם לשפל המדרגה, עד שלא היה מסוגל לפרנס את משפחתו, ובייאושו החליט לזמן שד בשם אורובאס, שאמור להיות מועיל לענייני פרנסה. טקס הזימון לא התנהל בדיוק כמתוכנן - דוקט נגע בטעות בעיניו עם שמן צורב, ונאלץ למהר לשטוף אותן במקלחת לפני שיאבד את ראייתו - אבל בסופו של דבר חש בנוכחותו של השד, וראה אותו בעיני רוחו בדמות סוס, כפי שהוא מתואר בספרים. דוקט דרש מהשד לסדר לו פרנסה תוך שעה אחת, ואורובאס הסכים. באורח פלא, כעבור שעה הופיע בכניסה לביתו של דוקט אחד מידידיו, והזמין אותו להצטרף לנסיעה מסוימת, ומתוך כך התגלגלו הדברים עד שאכן זכה לפרנסה והצלחה מרובה.
עד כאן אפשר לומר שמדובר בצירוף מקרים או בסוג של "מחשבה יוצרת מציאות". אבל לסיפור יש המשך. במהלך הזימון השתמש דוקט בקמע שעליו חותמו של אורובאס. כדי למנוע ממישהו להיחשף אליו ולהינזק ממנו, הסתיר לאחר מכן את הקמע בתוך הגיטרה שלו, במחשבה ששם לא ייגע בו אף אחד. אלא שכעבור כמה שנים הוא שכח מהעניין ומסר את הגיטרה לתיקון אצל אחד מידידיו. אותו ידיד מצא את הקמע - לא היה לו מושג מה משמעותו - וזמן קצר לאחר מכן פיתח אותו חבר אובססיה למרוצי סוסים ולכל מה שקשור לסוסים. האם במקרה זה קרה לאחר היתקלותו בקמע הקשור לשד הסוסי?
פעם אחרת זימן דוקט שד בשם בליעל כדי לעזור לחברו באיזה עניין. בהתחלה אכן התנהלו הדברים כמצופה, והחבר אכן הצליח בעסקיו, אולם כעבור זמן הופיעו כל מיני הסתבכויות, ודוקט הבין שבליעל התחיל לעשות להם בעיות והחליט להיפטר ממנו. במהלך טקס הגירוש עמדו דוקט וחברו על חוף הים, והשליכו את הקמע של בליעל למים - כאשר למרבה התדהמה צלל לפתע שחף מהאוויר, חטף את הקמע במקורו, התעופף והשליך אותו על החול לא רחוק משם. השניים חיפשו את הקמע ביסודיות, ועם השנים נעזרו גם בגלאי מתכות ואמצעים דומים, אבל לא הצליחו למצוא אותו - והתסבוכות של החבר נמשכו, עד שנחלץ מהם במאמצים רבים.
אותו בליעל מתואר בספרות האזוטרית כאחד מ-72 השדים ששלמה המלך זימן וכבל לשירותו בזמנו, ולאחר מכן הצליחו להשתחרר ולהימלט ממנו. כעבור כמה שנים הגיעו חברים מישראל לביקור, והתארחו על אותו החוף. אחד הילדים שיחק בחול, ולמרבה ההפתעה, מצא את הקמע האבוד של בליעל. שמו של הילד היה סולומון - שלמה.
ישנם גם שדים אחרים, כמו אנדרומליוס, שתפקידו להחזיר דברים שנגנבו. דוקט מספר שפעמים רבות מסר לאנשים שונים את טקס הזימון שלו, ולמרות שהללו לא היו קוסמים כלל, העסק עבד במאה אחוז מהמקרים - חפצים גנובים, רכבים, תיקים וכדומה, פשוט הופיעו מחדש בדרכים מפתיעות בכל פעם שאנדרומליוס נקרא לסייע.
סיפורים אלה, ואחרים שהוא מביא שם, בהחלט נשמעים מדהימים למדי (בהנחה שמאמינים להם, כמובן). אבל מה המשמעות של הדברים הללו עבורנו?
חשוב לזכור, שלון מילו דוקט אינו אדם מוסרי או קדוש במיוחד. לא סתם קראתי לו "בלעם המודרני". גם לבלעם היו כוחות רוחניים והשגת עולמות עליונים, אבל הוא היה מכשף, לא נביא. בדומה לבלעם, דוקט עוסק לא מעט בטקסי כישוף ופולחן הקשורים למיניות, ומעשים אחרים שהוא מודה שהיו מזעזעים את רוב האנשים ההגונים. יש לו נטייה לאכזריות ואלימות (אותה לדבריו ירש מסבתו, שהיתה ידועה כמכשפה סאדיסטית), וגם אמירת האמת אינה תמיד נר לרגליו (פעם הוא החליט להוציא רק שקרים מפיו במהלך מסיבה בה השתתף, כדי לזמן לתוכו את מרקורי, אל השקרנים). דוקט מאמין, כמתבקש, בסוג של אלוהים, ובאינסוף ישויות רוחניות למיניהן, אבל הוא לועג לאמונתן של הדתות המונותאיסטיות, אותן הוא תופס בצורה שטחית מאד ומכליל את שלושתן תחת כותרת אחת - Chrislemew (שילוב של Christian, Muslim, Jew), תוך התעלמות מההבדלים הגדולים ביניהן. הלעג הזה לא מונע ממנו להתייחס ברצינות רבה לקבלה, המבוססת כמובן על היהדות, ולהשתמש בפסוקים מהתנ"ך, אותיות בעברית וגימטריות למיניהן בטקסיו (באופן שנראה משעשע למדי לדובר עברית כמוני, ומכיל לא מעט שגיאות, מן הסתם כפי שהשימוש הטקסי בלטינית היה נראה לרומאי ממוצע).
מה שאפשר ללמוד מקוסמים כמו דוקט, זה היחס הרציני לעולם הרוחני וליכולות שלנו להשפיע עליו. דוקט מאמין באמונה שלמה בתפיסות האזוטריות שלו, וביכולתו לשנות את המציאות באמצעותן. האפשרות שהכל בראש שלו לא מפריעה לו כלל; למעשה, הכותרת של אחד מספריו היא "זה הכל בראש שלך... פשוט אין לך מושג כמה הראש שלך גדול!". כך למשל, הוא מטיל ספק בקיומו ההיסטורי של שלמה המלך, אבל זה לא מונע ממנו להשתמש בדמותו האידיאית של שלמה כמודל וסמל אותו אמור הקוסם לחקות (הוא גם מספר על אחד מחבריו, שמסוגל לזמן רוחות של דמויות בדיוניות כמו בילבו באגינס באותה קלות בה הוא מזמן רוחות של אישים היסטוריים, ובצורה מוחשית). מבחינתו, התודעה והרצון של האדם יכולים להשפיע על המציאות הרבה מעבר למה שמקובל לחשוב, אם רק יודעים להשתמש בהם כמו שצריך. ואם להאמין לסיפוריו, זה בהחלט עובד לו.
אם כך, למה לא נתייחס גם אנחנו ברצינות לא פחותה לכוחות הרוחניים והקדושים העומדים לרשותנו? הרי בהשוואה לגילויים ולסודות הכלולים בתורה, נוסח התפילה, בברכות, בתפילין, במצוות וכדומה, נראה דוקט כמו הסכל שנכנס לאוצר התרופות במשל של הכוזרי, או כמו ילד המשכשך על חוף הים לעומת לווייתן הצולל במעמקים. לשון הקודש, שדוקט מגייס לעזרתו באופן מגושם, היא שפתנו הטבעית. גם הגילויים וההארות הרוחניות שהוא מספר שהגיע אליהן, לא מתקרבים לפסגות אליהן אפשר להגיע מתוך שמירה על קדושה, טהרה, עבודת המידות ודבקות בה'. אם בלעם שכזה מסוגל להפעיל כוחות רוחניים ולשנות את המציאות, למה לא נוכל לעשות זאת גם אנחנו?
זה מבחינתי הלימוד העיקרי מספרו של דוקט - החיזוק באמונה שאכן ישנם כוחות רוחניים וישויות עליונות ותחתונות הפועלים בעולם, ושלנו יש יכולת להשפיע עליהם ולשנות את המציאות. אם נתייחס לתפילות, לברכות, לטלית ולתפילין, לנטילת ידיים, לאמירת תהלים וכדומה באותו כובד ראש ושכנוע עמוק בהם הקוסם מתייחס לטקסיו - להבדיל בין הטמא והטהור - אז נוכל לפעול הרבה יותר.