אגדת חורבן - לא ממש אגדה, אבל בהחלט חורבן פורסם ב 12/08/2022 07:48:47
מה חשבתי על הסרט אגדת חורבן, שראיתי בתשעה באב האחרון?
נתחיל בחלק הטוב. מבחינה אומנותית, הסרט מצוין. הוא מצליח לעשות רושם חזק על הצופים, ולהמחיש את תחושות האימה, המצוקה והטרגדיה סביב האסון הידוע מראש. הוא גם מצליח לתת טעימה מהאווירה המיוחדת של ירושלים ועבודת המקדש. כשהלכתי להתפלל אחריו, פתאום הרגשתי איך הדים משם עדיין מהדהדים אצלנו – בברכת הכוהנים, בעיטוף בטליתות, בשירת ההלל ועוד. מדהים איך אחרי 2000 שנה ושינויים כה רבים, אנחנו עדיין מצליחים לשמר זכר לעבודת המקדש. גם עבודת הקורבנות, שמוצגת בסרט בצורה שלילית (כפי שארחיב עוד מעט), נראתה לי כטקס אפוף מסתורין ומשמעות (ההתמקדות בעיניו המוזרות של השעיר לעזאזל, או בפרצופו התמים של השה) ולא כסתם שחיטה של בעל חיים.
אבל בסרט יש לא רק אומנות אלא גם מסר, והמסר של אגדת חורבן, למרבה הצער, הוא מזיק ביותר, כמעט אנטישמי אפילו.
נתחיל מהייצוג הוויזואלי. היהודים בסרט פשוט מכוערים, דוחים למראה. אספסוף עטוי סחבות שחורות, שפניהם מעוותות בטיפשות, באכזריות או בתאווה, כמיטב הקריקטורות האנטישמיות, והם זועקים בגרון ניחר קריאות בנוסח "רומי רומי הזונה", כאילו היו אוהדי קבוצת כדורגל פרועים שמחפשים אלימות, ולא לוחמי חירות שניסו להושיע את עמם מדיכוי בלתי נסבל. לא צריך להפוך אותם לצדיקים גדולים כמו שעושה מיכאל בן ארי, אבל גם אין סיבה להציג אותם כאספסוף צמא דם, כפי שעושה יוספוס. תראו את התמונה לעיל, שנראית בדיוק כמו התפרעות של פלסטינים באיזה מחנה פליטים. הרומאים, לעומתם, הם אלגנטיים, מסודרים, רציונליים ומרשימים, וחוץ מסצנה קצרה בגליל לא מופיע שום תיאור של מעשי הזוועה הנוראיים שלהם. למעשה, נראה שהם דווקא הטובים בסיפור, שמגיעים להושיע את היהודים המטורפים מידי עצמם.
ומהיהודים ליהדות. לפי הסרט, אנשי דת יהודים מתחלקים לשלושה: מושחתים ורודפי בצע (הכוהנים), פנאטים רצחניים (המורדים), וחרדים חסרי אונים שיודעים רק להתפלל ולדקלם סיסמאות מנותקות מהמציאות (רבן יוחנן בן זכאי). בפי כל השלושה הללו, המילים "זה רצון השם" חוזרות ונשנות באופן נלעג, משמשות כדי להצדיק את כל רצונותיהם ותשוקותיהם, מעוותות ככל שיהיו, כדי להמחיש לצופים את נכונות האמרה לפיה "הדת גורמת לאנשים טובים לעשות דברים רעים". לצופים אמור להיות ברור, שכל מי שמדבר בשם האל אינו אלא פנאט או מושחת שיש להתרחק ממנו (בפועל, יהודים ורבנים כמעט ואינם מתיימרים לדבר ישירות בשם "רצון השם", אלא מסתמכים על התורה וההלכה, על החוקים שמייצגים את רצונו). משום מה כולם גם מופיעים בלי כיסוי ראש, כולל רבן יוחנן בן זכאי.
ומכאן למקדש. למרות השגב שהוא מעורר, המקדש מתגלה לאורך הסרט כמקום גרוטסקי ומעורר פלצות, בו נשחטים בעלי חיים חמודים וחסרי ישע כדי להשביע את רעבונו של האל, בזמן שתושבי ירושלים גוועים בהמוניהם מרעב; ובו נשמעים שירי הלל לאל המלא רחמים, בעוד בני עמו נטבחים ללא רחם. הדיסוננס הזה מציג את המקדש כמקום גרוע יותר מסתם "בית מטבחיים" - כסמל לעיוות מחשבתי, לאמונה עיוורת, לפולחן פגאני מנותק מהמציאות. אין פלא ששמעתי אנשים דתיים מתבטאים שאחרי צפייה בסרט הם הגיעו למסקנה שהם ממש לא רוצים בית מקדש.
ולבסוף אנו מגיעים לאלוהים עצמו, היושב לו באדישות בשמיים ומניח לבני עמו לשקוע במציאות בלתי אפשרית, שבה כל בחירה היא הרת אסון וכל כוונה טובה מובילה לגיהינום. סצנת הסיום של הסרט, שבה בן בטיח צועד לתוך הלהבות על רקע שירת הללויה, אמורה גם היא לעורר בצופים סלידה עמוקה מדמותו של האל, מהתפילה אליו, ומכל ניסיון לעשות את רצונו. הצופה אמור לצאת מהסרט בתחושת הודיה גדולה לרומאים על כך שהצילו אותנו מהטירוף הזה, שמחקו את ירושלים על כל תועבותיה, ואפשרו לנו לצמוח לכיוונים שפויים ורציונליים יותר, בלי בית מקדש ובלי קנאים.
האם הבעיות שהסרט מצביע עליהן לא היו קיימות? האם הביקורת אינה נכונה? בוודאי שכן. שחיתות, קנאות ואלימות בהחלט היו ביהודה באותו זמן, והיו חלק מהגורמים שהובילו לחורבן. אבל כמו התקשורת, ההחלטה להתמקד בדברים מסוימים ולהסתיר אחרים נובעת מאג'נדה. ואפשר היה להציג את הסיפור בצורה אחרת. קחו כדוגמה חיובית את הפרק המצוין של ה-BBC על החורבן, מתוך הסדרה "עלייתה ונפילתה של רומא". הוא לא נמנע מלהראות את הצדדים השליליים של המרד, אבל בהחלט מדגיש גם את גבורתם של המורדים ושאיפת החירות שלהם, ואת אכזריותם הנוראית של הרומאים, באופן שבו ברור לכולם מי הרשעים בסיפור הזה. אבל ליהודים יש כידוע פריבילגיה להיות אנטישמיים יותר מעמים אחרים. הנביאים וחז"ל מתחו ביקורת חריפה ביותר על עם ישראל, אבל מתוך אהבה והצגת הדרך הנכונה לעבודת ה', לא מתוך ניהיליזם ששולל הכל ולועג לכל.
המסר שהסרט מדגיש בסוף הוא חשיבותה של האחדות והסובלנות - מסר שגם חילונים ושמאלנים יזדהו איתו. אבל הרמז המובלע הוא מי אלה שמאיימים על האחדות והסובלנות, מי אלה ששורפים אסמים ומסכנים את כולם. הצופים אמורים לעשות את הקישור האקטואלי בעצמם, ולא דרוש הרבה מאמץ לשם כך.
זהו לצערי הרושם שקיבלתי מהסרט, ואני לא חושב שהוא נמצא רק בעיניים שלי (לא התייחסתי לנקודות נוספות, כמו הכנסת הסיפור על ברניקי כדי להוסיף כנראה אווירה של "משחקי הכס"). לכן אני לא ממליץ עליו. מי שרוצה סרט על החורבן, מוטב שיראה את אותו פרק של ה-BBC (אפשר לצפות כאן).
