במאמר הקודם דברנו על האתיאיזם האפיסטמולוגי, הטוען שאין ראיות לקיום האל. ראינו שטענה זו אינה נכונה. ישנן ראיות רבות ושונות לקיומו של האל, ולא מעט אנשים חכמים ורציניים גם חושבים שהן ראיות טובות. כך שכמו הטענה האונטולוגית "אין אלוהים", גם הטענה "אין ראיות לקיום האל", מתגלה כמופרכת.
אז מה כן יכול האתיאיסט לטעון? כאן אנו מגיעים לטענה האתיאיסטית מהסוג השלישי – "אני לא מאמין באל".
טענה זו מכירה בכך, שייתכן תיאורטית שהאל קיים; היא גם מכירה בכך שישנן ראיות לקיומו. אלא שמי שמשמיע טענה זו, לא השתכנע מאותן ראיות. יתכן שהוא בחן אותן ביסודיות, בדק את השיקולים בעד ונגד, והגיע למסקנה שהוא אינו נוטה להאמין בהן. הוא אמנם לא הצליח להפריך אותן באופן מוחלט – אילו היתה בנמצא הפרכה כזו, סביר להניח שהפילוסופים התיאיסטים היו מכירים בכך ונסוגים מתמיכתם בראיות אלה – אבל מכיוון שהוא גם לא השתכנע מהן באופן מוחלט (אולי משום שהוא אוחז בהנחות יסוד אחרות), הוא בחר לבסוף שלא להאמין באל.
על פניה, זוהי עמדה לגיטימית לחלוטין. בהרבה מאד נושאים בחיים אנו אמורים לקבל הכרעה, למרות שאין לנו הוכחה חותכת לכאן או לכאן. אנו בודקים את האפשרויות השונות, ובוחרים בזו שנראית לנו משכנעת יותר. כשם שאדם יכול להשתכנע להאמין באל, למרות שהוא מכיר את הטענות כנגד התיאיזם, כך הוא יכול להשתכנע שלא להאמין באל, למרות שהוא מכיר את הראיות לטובת קיומו.
בסופו של דבר, כל הוכחה או ראיה בנויה על הנחות יסוד, שההחלטה אם לקבל או לדחות אותן אינה ניתנת להנמקה לוגית. למשל, כשמישהו מגיע ומספר על מקרה שקרה לו, או חוויה שעבר, צריכים השומעים להחליט האם להאמין לו או לא, והחלטה זו תלויה בהנחות היסוד של כל שומע: עד כמה הוא נותן אמון בבני אדם בכלל? עד כמה הוא נותן אמון באיש המסוים הזה? עד כמה הוא מניח שהסיפור שלו נשמע סביר? וכן הלאה. אין כאן עניין של הוכחה ניצחת לכאן או לכאן, אלא של נטייה אישית. כאשר מדובר למשל על עדות ביחס לאירוע יוצא דופן, כמו התגלות אלוקית, אז מי שמניח שהתגלות אלוקית היא אירוע סביר ומתקבל על הדעת – ייטה בקלות לקבל עדות זו כאמיתית, ואילו מי שמניח שהתגלות כזו היא דבר בלתי סביר – ייטה לפקפק בה יותר. מי שחושב שבני האדם הם טפשים ורעים, יעדיף לחשוב שמדובר בהזיה או שקר, ומי שיש לו אמון בבני אדם, יקבל ביתר קלות את עדויותיהם. אף אחד מבין הצדדים לא שוגה באופן עקרוני, כל זמן שהנחות היסוד שלו מתקבלות על הדעת. ממילא, גם ההחלטה להטיל ספק בראיות לטובת קיום האל, ולבחור שלא להאמין בו, היא על פניה החלטה לגיטימית.
אז מה כן בעייתי באתיאיזם מסוג זה? קודם כל, שאם אכן זה המקרה, והטענה "אני לא מאמין באל" משקפת אך ורק את נטיותיו האישיות של הדובר – הרי שהיא לא אמורה ממש להשפיע על מי שכן מאמין. לאתיאיסט כזה אין שום דרך להראות שמי שחולק עליו טועה או טפש, או מבצע שגיאה רציונאלית כלשהו. זכותו אמנם להחזיק בעמדתו באופן אישי – אבל אין לו שום בסיס לתקוף את המאמינים, ולהאשים אותם בטפשות, הזיות, וכן הלאה. אם מישהו השתכנע מהראיה האונטולוגית, או מהראיה מהתכנון, ואין שום הפרכה מוחצת לראיות הללו – על סמך מה יכול האתיאיסט לבוא אליו בטענות? על זה שהמבנה הנפשי שלו, או הנחות היסוד שלו, הן שונות משלו? כך שכל הדוקינסים, האריסים והיצ'נסים למיניהם מתכבדים לשבת בביתם, ולשמור את נטייתם האישית לעצמם. כל זמן שאין להם איזו ראיה משכנעת לטובת האתיאיזם, או לכך שהמאמינים עושים שגיאה כלשהי – הרי שמסע הצלב שלהם כנגד האל לא מבטא יותר מאשר ניסיון להציג כטפשים ומשוגעים את כל מי שחושב אחרת מהם (- רוב האנושות, כזכור), אך ורק בגלל שהוא מעז לחשוב אחרת מהם, ולהשתכנע מהראיות לטובת קיום האל. חוצפה שכזו...
אבל יותר מזה: גם אם האתיאיסט שלנו הוא אדם שוחר שלום, שיושב בביתו ואינו מנהל מסעות צלב למיניהן – עדיין אין לו שום הצדקה לאמץ את האתיאיזם. אסביר זאת באמצעות השוואה לעמדה השכנה לאתיאיזם, הלוא היא האגנוסטיות.
בניגוד לאתיאיזם, השולל את קיום האל, האגנוסטיות טוענת שאין לדעת אם האל קיים או לא. ניתן לחלק אותה לשלוש טענות שונות:
א. "אין אפשרות, באופן מהותי, לדעת אם האל קיים או לא" (דהיינו, לעולם לא נוכל לדעת זאת).
ב. "אין אפשרות כרגע לדעת אם האל קיים או לא" (דהיינו, כרגע אין מספיק נתונים, אבל אולי יום אחד נוכל לדעת).
ג. "אני לא יודע אם האל קיים או לא" (הבעת תחושה אישית)
שימו לב, שבניגוד לשלוש הטענות של האתיאיזם (שהוצגו במאמר הראשון), כאן אין טענה אונטולוגית. שהרי זו בדיוק מהותה של האגנוסטיות – שהיא אינה טוענת טענה חיובית או שלילית ביחס לקיום האל. כל שהיא טוענת הוא לחוסר ידיעה מהותי, או אפשרי, או אישי, של האדם בנושא זה. כיוון שכך, הרי שהאגנוסטיות היא עמדה הרבה יותר צנועה ומתקבלת על הדעת, מאשר האתיאיזם הטוען בנחרצות לאי-קיום האל.
וכאן עולה השאלה: מה ההבדל בין האתיאיסט סוג ג', שתואר לעיל, לבין האגנוסטי סוג ג'? הרי שניהם מכירים בכך שישנן ראיות לקיום האל, שאי אפשר להפריך אותן באופן מוחלט, אך גם לא להוכיח אותן באופן מוחלט. אלא שהאגנוסטי נוקט עמדה רציונאלית, ומבין שהבחירה המתבקשת במקרה זה היא להישאר בספק. גם אם יש לו נטייה לטובת צד זה או אחר, הוא מבין שנטייה זו אינה משקפת בהכרח את המציאות האונטולוגית, ולכן הוא משעה את שיפוטו בנושא. וזה לגיטימי לגמרי.
האתיאיסט, לעומת זאת, מתיימר לטפס את כל הדרך בחזרה מעמדתו האישית ועד לטענה האונטולוגית; הוא משוכנע שאם הוא לא השתכנע מהראיות לקיום האל – אז זכותו הלגיטימית לעלות משלב ג' לשלב ב' (לטענה "אין ראיות לקיום האל"), ומשם לשלב א' ("האל לא קיים"). שכן אלמלא היה מתיימר לעשות זאת – מה ההבדל בינו לבין האגנוסטי? אילו היה האתיאיסט נשאר בשלב ג', ברמה של ההכרעה האישית, היה עליו להודות בכך שהוא פשוט לא יודע אם האל קיים או לא, ושלנטייתו האישית בנושא אין דבר וחצי דבר עם האמת האובייקטיבית. אבל מכיוון שהאתיאיסט שלנו מגדיר את עצמו לא כאגנוסטי, אלא כאתיאיסט – הרי שהוא מנסה בכל זאת להעפיל מנטייתו האישית אל מרומי המציאות האונטולוגית, ולקבוע שהאל לא קיים. ומכיוון שכך, הרי הוא טפש ושחצן כמו אותו אתיאיסט שתומך במוצהר בטענה האונטולוגית, וכפי שהובהר במאמר הראשון.
נסכם את הדברים כך:
בסופו של דבר, ההחלטה האם להאמין באל, לכפור בו, או להישאר בספק לגבי קיומו – תלויה בנטייתו האישית של האדם. השאלה היא האם ניתן להעפיל מעלה, מאותה נטיית הלב, עד לפסגה האונטולוגית, ולטעון טענת אמת ביחס למציאות זו.
האגנוסטי פורש מראש מהמרוץ, ואינו מנסה כלל להגיע לאותה פסגה. הוא נשאר בקומה של הנטייה האישית, או לכל היותר מטפס לקומה שמעליה, ומשמיע טענה לגבי יכולותיו האפיסטמיות של האדם, אבל אינו אומר דבר על מציאות האל לכשעצמה.
המאמין והאתיאיסט מנסים שניהם להעפיל למעלה. אלא שעבור המאמין, הדרך לשם פתוחה, מבחינה תיאורטית לפחות – שכן אם הוא יצליח לטפס לקומה השניה, ולטעון שיש ראיה טובה לקיום האל, הרי שהשלב המתבקש הבא הוא לקבוע על סמך ראיה זו, שהאל אכן קיים. ואילו האתיאיסט לעומת זאת, אינו יכול לטפס לקומה השניה, ולטעון שאין ראיות לקיום האל (כי הרי יש כאלה), וגם אילו יצליח להגיע לשם ולטעון זאת – הרי שאין לו שום אפשרות לטפס משם לקומה האונטולוגית, ולקבוע שהאל אכן אינו קיים (שכן כאמור, יתכן שהאל קיים גם אם אין שום ראיה לקיומו). כיוון שכך, המסקנה המתבקשת עבור אותו אתיאיסט היא להצטרף לחברו האגנוסטי בחוסר הידיעה ביחס לאל. אבל הוא אינו עושה זאת; הוא ממשיך להגדיר את עצמו כאתיאיסט – ובכך לדבוק בטענה האונטולוגית לפיה האל לא קיים (שכן זה כאמור ההבדל היחיד בינו לבין האגנוסטי). וכיוון שכך, הרי הוא מתיימר להשמיע טענה אונטולוגית, שאין לו שמץ של הצדקה להשמיע אותה.
המסקנה העולה מהדברים היא, שהעמדה האתיאיסטית היא אשלייתית, במובן זה שלא ניתן להחזיק בה בלי ליפול בשגיאה. כטענה אונטולוגית, האתיאיזם חסר כל הצדקה; כטענה אפיסטמולוגית, האתיאיזם פשוט שגוי; וכעמדה אישית, הוא לא רציונאלי, שכן במקרה של ספק שכזה יש לבחור באגנוסטיות, ולא להתיימר להכריע לגבי המציאות האונטולוגית. אבל כל מי שמגדיר את עצמו כאתיאיסט ולא כאגנוסטי, מתיימר לטעון טענת אמת ביחס למציאותו של האל – וזו כאמור יומרה מטופשת, שחצנית וחסרת כל הצדקה.
אין צורך לומר, שבמאמר זה לא התיימרתי להוכיח את קיומו של האל, ובטח שלא של אלוקי ישראל והיהדות. כפי שניתן לראות, גם לא שללתי את האגנוסטיות כעמדה כשרה מבחינה לוגית. כל המטרה היתה לחשוף את האשליה של האתיאיזם, כאילו מדובר בעמדה לגיטימית ומכובדת, ולהראות שבכל צורה בה מציגים אותו – הוא נכשל. אדם יכול אולי לפגוש את האל ולהגיע לוודאות בכך שהוא קיים, אבל לאף אדם אין הצדקה לטעון שהאל אינו קיים, ובטח שלא לתקוף את הדתיים והמאמינים כאילו עמדתם היא חסרת בסיס.
לא נותר לנו אלא לסיים ולומר:
מט, אתיאיסטים.
* * *
בע"ה בפעם אחרת אכתוב על היחס בין מדע ואמונה, ועל השאלה האם לדעתם של מדענים לגבי שאלת קיומו של האל יש מעמד מועדף לעומת דעתם של שחקני כדורגל, למשל.
כמו כן, אני ממליץ בחום רב לקרוא את מאמריו של הבלוגר "מאפיהו", המעביר ביקורת שנונה וחריפה על הספר "לא היה ולא נברא – משנה אתיאיסטית סדורה", מאת דן בונה. אין כמו ספר זה כדי להמחיש את הרמה הנמוכה של האתיאיסטים "המקצועיים" בזמננו. ניתן לקרוא אותם כאן.