מיסטריום

במאמר בשבוע שעבר עסקתי בשאלה למה אנשים לא פוחדים מהגיהינום בימינו. בעקבות זאת התעוררתי למחשבות נוספות בנושא, ולשאלה הכללית יותר: למה אנשים לא לוקחים ברצינות את המוות?

אם נסקור לרגע את ההיסטוריה האנושית, הרי שבין המהפכות הרבות שהביא איתו העידן המודרני, נמצאת גם אחת שלא תמיד נותנים עליה את הדעת. המדובר הוא בהעתקת כובד המשקל מהעולם הבא, אל העולם הזה.

בעולם העתיק, בימי הביניים וגם בתקופת הרנסנס, ייחס האדם חשיבות רבה ביותר לשאלת הגורל שלאחר המוות. העולם הזה נתפס, כלשונם של חז"ל, כפרוזדור המוביל לטרקלין – שלב מעבר בלבד לקראת הקיום הנצחי של העולם הבא. ממילא, מטרתו של העולם הזה אינה בעצם החיים בו, אלא בהכנתו של האדם ובפיתוח נשמתו כך שיהיה ראוי להגיע לשלב שאחריו. זה היה אחד מתפקידיהם המרכזיים של הדתות – לא לארגן ולנהל את ענייני החברה (בשביל זה לא ממש צריך דת), וגם לא ללמד את האדם יותר מדי עובדות על העולם (בשביל זה יש מדע), אלא להדריך אותו איך לחיות חיים טובים כפי רצון האל ולזכות בכך לחיי העוה"ב.

ובאמת, יש בכך הרבה היגיון. אין דבר וודאי יותר בחיים, מאשר הידיעה שיום אחד נמות. עבור האדם בן העולם העתיק, הידיעה הזו היתה מוחשית ביותר. ואם אנחנו הולכים למות, הדבר הרציונאלי ביותר שניתן לעשות הוא להתכונן לכך בצורה הטובה ביותר, לאסוף כמה שיותר מידע בנושא, ולנסות למצוא את הדרך שתבטיח לנו סיכויים טובים יותר של הצלחה שם.

היה לי פעם חבר שדגל בפילוסופיה הומאניסטית ליברטריאנית ביותר (הוא היה גם סופר-שמאלן – בשלב מסוים הוא החליט שהוא לא מעוניין להמשיך להיות בקשר עם ימני-נאצי כמוני). באחת השיחות בינינו הוא דבר על כך שצריך להתייחס למציאות הריאלית כפי שהיא, ולא להתעסק במטאפיזיקה ודמיונות שווא. אמרתי לו בתגובה, שהמוות הוא הדבר הריאלי ביותר שקיים, וההתעלמות ממנו תוך התמקדות בעולם הזה בלבד – היא הבריחה הגדולה ביותר מן המציאות. איך אפשר להגדיר את עצמך כריאלי בלי להתייחס לאירוע שכל אדם עלי אדמות יחווה בשלב מסוים?

שמא תאמרו, אין לנו שמץ של מושג מה עשוי לקרות לנו לאחר המוות, וממילא אין טעם להשקיע מאמצים בבירור הנושא. אבל זה כמובן לא נכון. יש לנו לפחות שמץ של מושג. ישנן מסורות דתיות בנושא, עדויות של חוויות סף מוות, סיאנסים, מפגשים עם רוחות וכן הלאה. נכון, אף אחת מאלה אינה עומדת בסטנדרטים של הוכחה מוחלטת (או "מדעית", כפי שאוהבים בני דת-המדע לומר). אבל לגבי המוות עצמו, יש גם יש לנו הוכחות מוחלטות – אז האם לא כדאי לפחות לקחת בחשבון את הנתונים הללו, כשאנו באים לחשב את דרכנו בחיים?

אני נזכר בספר "מנהרה בשחקים" של רוברט היינליין. בעולם העתידני המתואר שם, כל אזרח שרוצה לקבל זכויות מלאות, חייב לעבור מבחן הישרדות, בו הוא נשלח לכוכב לכת בלתי ידוע וצריך לשרוד שם במשך כמה ימים. לנבחנים אין מושג מה מצפה להם באותו כוכב: מדבריות לוהטות או קרח קפוא, ג'ונגלים או אוקיינוסים, האם יש שם חיות טרף או אטמוספרה רעילה, וכן הלאה. אבל מה שבטוח הוא, שהם אכן יישלחו לאותו כוכב. ולכן הם מנסים להשיג כמה שיותר רמזים לגבי הצפוי להם, להיאחז בכל פיסת מידע או השערה, ולנסות להכין את עצמם לכל תרחיש אפשרי. מדובר הרי באירוע משמעותי ביותר, שאלה של חיים ומוות. הדבר המטורף ביותר שניתן לעשות הוא להתעלם מהכל, ופשוט לעבור בשער בלי לקחת שום ציוד, אספקה או נשק, ולסמוך על כך ש"יהיה בסדר".

ואם כך, האם כשנשמתו הנצחית של האדם מוטלת על כף המאזניים, כשגן עדן נצחי או גיהינום נצחי פתוחים בפנינו - האם אין זה ברור שהאדם השפוי והרציונאלי יעשה מה שביכולתו כדי לנסות להתכונן לאירוע הזה? דלת סגורה עומדת בפנינו. יום אחד, בוודאות, נצטרך לעבור דרכה. מאחוריה יכול להיות... כל דבר. האם לא ננסה להתכונן? האם מסורות מעורפלות ורסיסי מידע, אינם עדיפים לכל הפחות על התעלמות גמורה?

כמובן, יתכן שלא קורה כלום אחרי המוות. שהמוות אינו אלא חידלון, וממילא אין צורך בהכנה מיוחדת כלפיו. אבל אף אחד לא יודע את זה בוודאות, גם לא האתיאיסטים והמטריאליסטים הטוענים בנחרצות שהם משוכנעים בכך. יש יותר מדי סיבות לפקפק בוודאות הזאת. יותר מדי עדויות על קיומם של חיים מעבר לקבר. האם זה רציונאלי לשלול בנחרצות את האפשרות הזו, ללא כל נימוק משכנע? (מה שמזכיר כמובן את "ההימור של פסקל", לפיו הדבר הרציונאלי לעשות במקרה של ספק, הוא להיות דתי, בשל חישובי הרווח וההפסד האפשריים הכרוכים בכך. ולא ניכנס עכשיו לדיון הפילוסופי סביב טיעון זה.)

אבל זו בדיוק המהפכה שהתחוללה בעידן המודרני. אנשים הפסיקו במידה רבה להעסיק את עצמם בשאלת העולם הבא, והפנו את כל תשומת ליבם לשיפור החיים בעולם הזה. לא מדובר רק בחילוניים; גם אצל הרבה דתיים, העולם הבא לא תופס מקום מרכזי בחייהם, והם אינם מקדישים לו מחשבה רבה. כמובן שתיקון העולם והחברה הוא דבר מבורך, שהרבה תועלת יצאה ממנו; אבל אם העולם הבא אכן קיים, הרי ששיפור תנאי החיים ב"פרוזדור" יתגלה כפיצוי עלוב לעומת חוסר ההכנה לחיים ב"טרקלין".

האדם המודרני מתעלם מהמוות. מתכחש אליו, כאילו אינו קיים. בניגוד לאדם בעולם העתיק שחי איתו יום יום, האדם בן זמננו משתדל כמיטב יכולתו להעמיד פנים שהמוות לא קיים. כשהוא מגיע, מתייחסים אליו כאל תאונה מצערת, שניתן היה למנוע איכשהו. גם הזקנים והחולים בימינו מתים בד"כ בבתי חולים, לא בקרב ביתם, משפחתם וחבריהם, מה שעוזר להדחיק את קיומו של המוות. אבל בסופו של דבר, הוא אכן משיג אותנו. והדבר הרציונאלי ביותר לעשות, הוא לנסות לברר כמיטב יכולתנו מה זה אומר לנו, ומה עלול לקרות לנו אחריו.

אז אם אתם בטוחים במאה אחוז שהמוות הוא סוף הקיום, או שבכל מקרה תגיעו למקום טוב, לא חשוב מה תעשו – שיהיה לכם לבריאות; רק שאתם עלולים להיות מופתעים בצורה בלתי נעימה. אם יש לכם ספק כלשהו, כדאי שתעשו משהו בנושא. גן עדן וגיהינום אינה בחירה של מה בכך, שניתן להקל בה ראש.