מה בדיוק קורה לאחר המוות? זוהי אחת השאלות המעסיקות ביותר את בני האדם, מאז ראשית ההיסטוריה. הרי כל אחד מאיתנו ימות יום אחד, ובהחלט היה מעניין לדעת מה יקרה לנו לאחר מכן. האם נפסיק להתקיים, או שמא נעבור לצורת קיום שונה, או לעולם אחר? ואם כן, מה טיבו של הקיום החדש הזה?
תשובות שונות ומגוונות נתנו לשאלה זו. מן הראוי לציין, שכל הדתות והתרבויות שהתקיימו אי פעם, האמינו בהישארות הנפש ובחיים שלאחר המוות. יוצא דופן יחיד הוא שבט המסאי האפריקאי, שחריגותו רק מעידה על הכלל. לפי רובן ככולן של הדתות, אורח חייו של אדם בעולם הזה, קובע את גורלו בעולם הבא: הצדיקים יזכו לקיום של תענוג ואושר, ואילו הרשעים ינחלו סבל וייסורים, או אולי יחזרו בגלגול למחזור חיים נוסף בעולם הזה. העולם הבא הוא המקום בו מתממש הצדק, שפוסח פעמים כה רבות על העולם הזה, והוא מהווה בד"כ מרכיב משמעותי בפיתרון בעיית הרע בעולם. גם אם בעולם הזה יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, הרי שבעולם הבא הצדק יוצא לאור, וכל אחד מקבל מה שבאמת מגיע לו.
גם ליהדות כמובן יש דעה בנושא, אם כי חכמי ישראל חלוקים לגבי ההגדרות המדויקות של גן עדן, גיהינום, עולם הבא והיחס ביניהם. אולם בלי להיכנס לפרטים, היהדות גם היא מדגישה שחלקו של האדם לעולם הבא נקבע על פי מעשיו בעולם הזה, מה שמקנה משקל וחשיבות רבים לכל מעשה ופעולה שאנו עושים.
על רקע זה, התעוררתי למחשבה בעקבות קריאת הספר "חיים לאחר המוות" של נוויל ראנדל. ספר זה למעשה מבוסס על מאות הקלטות של שיחות עם נשמות של מתים, כביכול, שהתבצעו באמצעות המדיום הבריטי לסלי פלינט. פלינט (1911-1994) היה מתקשר בצורה מיוחדת: במהלך הסיאנסים איתו, שהיו מתבצעים בחשיכה, היו הנוכחים שומעים את קולותיהם של הנפטרים מדברים אליהם. רבים מאלה ששמעו את הקולות, או את ההקלטות שלהם, והכירו את הנפטרים בחייהם, אשרו שאכן מדובר בקולו ובסגנון דיבורו של הנפטר. פלינט טען שהתקשור נעשה באמצעות "מיתרי אקטופלסמה" שהוא יכול להפיק, שמאפשרים למתים לדבר דרכם.
שרלטנות וזיוף? בהחלט יתכן. אבל מן הראוי לציין, שפלינט נבדק עשרות פעמים בידי מדענים וחוקרים רבים, שהתמחו בחשיפת מדיומים שרלטנים – וכל ניסיונותיהם לחשוף את הזיוף נכשלו. כדי לבדוק אם פלינט מפיק את הקולות מגרונו, בצעו החוקרים בדיקות רבות ושונות, ביניהן קשירתו לכסא, סתימת פיו בפלסטר, מילוי פיו במים צבועים (שאח"כ התברר שלא התמעטו כמעט), הצמדת מיקרופונים לגרונו, וסקירתו בטלסקופ אינפרה-אדום כדי לעקוב על כל תנועה שלו במהלך הסיאנס (שכאמור התבצע בחושך). בחלק מהניסויים הוחזקו ידיו של פלינט בידי החוקרים כדי לוודא שהוא אינו מזיז אותן. בקיצור, כל בדיקה שאפשר להעלות על הדעת, אכן התבצעה על פלינט במהלך עשרות שנותיו כמדיום – ואף אחת מהן לא הצליחה להפריך אותו. הוכח חד משמעית שהקולות שנשמעו בחדר, לא בקעו מגרונו. ברור גם שלא מדובר בהקלטה, שהרי הקולות היו משוחחים עם הנוכחים בחדר ועונים על שאלותיהם. פרופסור וויליאם בנט מאוניברסיטת קולומביה, שביצע בפלינט שורת מבחנים ארוכה, קבע לבסוף שהוא מדיום אמיתי. הספקנים העיקשים יותר נאלצו לטעון שפלינט מפיק את הקולות לא מגרונו, אלא מבטנו (נסו אתם פעם להפיק מבטנכם קול שיישמע כמו דיבור ברור של אדם חי ומוכר...), או שמדובר בהזיות שמיעתיות (שבאופן כלשהו הוקלטו על כ-2000 סרטי הקלטה, שמצויים כיום באוניברסיטה של מניטובה). איך שלא יהיה, לא קל לנפנף את פלינט הצידה כשרלטן מהשורה.
נניח עכשיו לשאלת האותנטיות של הסיאנסים של פלינט, ונעבור לשאלה המעניינת יותר: מה הם אמרו? מה ספרו כל אותם מתים, על החיים שאחר המוות? זה בדיוק מה שחוקר נוויל ראנדל בספרו הנ"ל, בעזרתם של בטי גרין וג'ורג' וודס, שהיו אחראים על ההקלטות הנ"ל. על סמך מאות ראיונות שכאלה עם הנפטרים, התמונה שהם מציגים היא כזו:
העולם הבא דומה מאד לעולם הזה – רק טוב יותר. פירוש הדבר, לאנשים שם יש גוף גשמי, זהה פחות או יותר לזה שהיה להם בחייהם, אם כי ללא פגמי המחלות והגיל. הם לובשים בגדים, חיים בבתים, אוכלים ושותים (לפחות בהתחלה. אח"כ הם עשויים לוותר על הרגל זה), ומנהלים קשרי זוגיות ומשפחה. בעולם הבא יש ערים, יערות, אגמים ושדות, יש שם בעלי חיים – כולל אלה שהיו יקרים לאדם בחייו ומתו – אבל לא יצורים מטרידים ומזיקים כמו חרקים או נחשים. אין שמש, אבל יש אור כל הזמן. האנשים שם עובדים בכל מיני עבודות, כמו בניה או טיפול ב"חדשים" עם בעיות נפשיות, אבל לכולם יש מספיק זמן פנוי לממש את שאיפותיהם האישיות – לעסוק באומנות, בלימוד, בקריאה (יש שם ספריות גדולות, וגם תיאטרון וקולנוע. חלק מהאומנים הגדולים, כמו שייקספיר, ממשיכים ליצור שם). בקיצור, המקום נשמע כמו מחנה נופש גדול ורגוע. יש שם את כל הדברים הטובים שבעולם הזה, בלי הדברים הרעים – אין מחלות, אלימות, רעב, עוני וכדומה. אמנם חלק מהמרואיינים ספרו, שלאחר שהות של זמן מה במציאות הזו, מצפים מהאנשים להתקדם הלאה לספירות גבוהות יותר של קיום, שלגביהן לא קיים מידע.
עד כאן, אפשר היה להסתדר עם התיאור הזה. אנשים רבים יזדעזעו אמנם מהמחשבה על עולם הבא "גשמי" שכזה, אבל שימו לב שחוץ מהרמב"ם והרציונאליסטיים ההולכים בעקבותיו, הרי שהתיאורים של חז"ל על החיים שלאחר המוות נראים גשמיים למדיי. גם מיסטיקנים אחרים, כמו המדען והפילוסוף השוודי עמנואל סוודנבורג בן המאה ה-17-18, דווחו על חוויות של עולם הבא גשמי ומוחשי ביותר, וכך גם כמה אנשים בני זמננו שחוו חוויות סף מוות. (אגב, לפי תיאורם של חלק מהנפטרים, הם נשארו בתחילה זמן מה בעולם הזה מבלי שירגישו בהם, ורק אח"כ הגיע מישהו שליווה אותם לעולם הבא – מה שהזכיר לי את החלום המוחשי שהיה לי פעם, שתיארתי פה במאמר "המתים והחפשיים".)
אבל מה שבאמת מפריע בכל הסיפור הזה, הוא – שכולם שווים! כולם מגיעים לעולם הבא, וכולם זוכים לחיים טובים ומאושרים שם באותה מידה. לא משנה אם הם היו דתיים או חילוניים, או מאיזה דת הם היו, לא חשוב אם הם היו אנשי רוח משכילים או אנשים פשוטים מהשוק – בסופו של דבר, כולם מגיעים פחות או יותר לאותו מקום. אין דין ואין דיין, אין גיהינום ואין עונש – יש רק דמוקרטיה מוחלטת.
ולמה זה כל כך מפריע? כי זה הופך את כל החיים בעולם הזה לחסרי משמעות. אם בכל מקרה תגיע לגן עדן הזה – אז למה להתאמץ פה בכלל? למה להתאמץ להיות צדיק, מוסרי, רוחני ומשכיל (שלא לדבר על דתי)? אתה יכול להיות גס רוח, תאוותן ונהנתן, אלים ואנוכי – ובסופו של דבר תגיע לאותו גן עדן בדיוק, שהגיעו אליו גדולי הצדיקים והקדושים המעונים, שהקדישו את חייהם למטרות של הטוב, הקודש ותיקון העולם. אין שום חשיבות לכיבוש היצר, לעבודת המידות, למעשים טובים או לרכישת ידע. הכל הולך למקום אחד, ומקרה אחד לכל, לצדיק ולרשע, לטמא ולטהור.
בעיניי, זה נראה כמו חוסר צדק מזעזע. אני מוכן לוותר לרשעים על האש והגפרית של הגיהינום – אבל להכניס אותם לגן עדן בלי שום תיקון, בלי שום עונש, שווה בשווה עם הצדיקים? זה בלתי נתפס. אמנם כתבתי פעם מאמר על מציאות של "מעבר לגן עדן וגיהינום", שבה כולם שווים, אבל זה רק אחרי שעוברים דרך השלב של השכר והעונש. אי אפשר להגיע ישר לשם, בלי להפוך את כל העולם הזה לבדיחה חסרת חשיבות. וגם בין הצדיקים לבין עצמם, חייבת להיות משמעות כלשהי להבדלי המדרגות ביניהן, ולא יתכן שסתם אדם נחמד מהשורה יימצא באותה מדרגה בדיוק כמו, נניח, ר' אריה לוין. תארו לעצמכם שהמאבטח בכניסה לבית החולים, יקבל את אותם תנאים ושכר כמו מנהל בית החולים – או לחילופין, שהמנהל יקבל את אותם תנאים כמו המאבטח. נשמע לכם צודק?
כיוון שכך, אני מתקשה לקבל ברצינות את העדויות מהסיאנסים של פלינט. לכל היותר אפשר לייחס להן משקל מסוים, אבל אין סיבה, וגם אין צורך, לחשוב שהן משקפות את התמונה המלאה על העולם הבא. גם אם נניח שמדובר בכישרון על-טבעי של פלינט, עדיין יתכן שהוא זה שיצר את הקולות בדרך קסם, או שהישויות שדברו לא היו באמת הנפטרים, או שהן שקרו, או שהן לא יודעות את כל האמת. אחרי הכל, קיימות גם הרבה מאד עדויות על חוויות מיסטיות של גיהינום או ענישה בחיים שלאחר המוות, וגם תיאורים שונים של הנעשה שם. יתכן שהמציאות שם מורכבת יותר ממה שהמתים בעצמם מבינים – אחרי הכל, גם לדברי העדויות של פלינט, ישנן ספירות גבוהות יותר שהם אינם מכירים. סביר יותר שגיהינום, כמו גם עולמות עליונים יותר ופחות בנאליים, אכן קיימים איפשהו, גם אם לא כל נפטר יודע את האמת לגביהם. אחרי הכל, גם האדם מן השורה שחי בעולם הזה, רחוק מלהכיר את הסודות הרבים שמכיל עולמנו.
אז מי שמוצא את הדברים בספרו של ראנדל מעודדים ואופטימיים, הרי זה טוב. אבל בכל זאת כדאי להמשיך ולהקפיד על עבודת ה', קיום מצוות, עבודת המידות ועשיית הטוב בעולם, ולא לסמוך על כך שבכל מקרה תגיעו לגן עדן. אתם יודעים איך זה בשיווק – הפרומו והפרסומות תמיד נראים הרבה יותר יפים מאשר הדבר האמיתי...