מיסטריום

 ישנן ראיות פילוסופיות רבות לקיומו של האל: הראיה הקוסמולוגית, הראיה מהתכנון, הראיה האונטולוגית ועוד. אולם אולי הראיה הטובה ביותר היא זו הפשוטה ביותר: אנשים מאמינים באל, פשוט מפני שהם ראו אותו.

ישנן אינספור עדויות המספרות על חוויה של התגלות אלוהית, מפגש עם האל, דיבור עם האל וכן הלאה. עדויות אלו פרושות על פני כל ההיסטוריה האנושית, ומקיפות את כל העמים וכל התרבויות. גם בימינו אנו, ישנם מיליוני בני אדם המדווחים על חוויות של גילוי אלוקי. בערנות או בחלום, במצב בריא או על סף המוות, ביחידות או בפני קהל גדול – בני אדם מכל הזרמים והמעמדות, מכל העמים והדתות, גברים ונשים, דתיים וחילוניים, מספרים על חוויות אותן הם מתארים כמפגש עם האלוקי. עבור חלקם מדובר בחוויה חד פעמית, אחרים מעידים על תחושה מתמדת של נוכחות האל. פעמים  רבות חוויות כאלה שינו את חייהם של אנשים מן הקצה אל הקצה, ואף השפיעו על האנושות כולה ועל מהלך ההיסטוריה (מומלץ לקרוא את ספרו של דן מילמן, "התערבות אלוהית", המתאר מקרים רבים כאלה).

כלל פשוט בתורת ההכרה קובע: אם אדם רואה משהו, ההסבר הטוב ביותר לאותה חוויה הוא, שאותו דבר אכן נמצא שם – אלא אם כן יש סיבה טובה לחשוב אחרת. פרופסור יהודה גלמן הקדיש את ספרו "Experience of God and the Rationality of Theistic Belief" להוכיח שהעדויות המרובות על מפגש עם האל, מהוות ראיה לכל דבר לכך שהאל אכן קיים, ושלפחות חלק מאותם אנשים אכן פגשו אותו. אם כל כך הרבה אנשים מעידים על משהו, איזו סיבה יש לנו לפקפק בדבריהם?

מה אומרים על כך האתיאיסטים? להם יש טיעון מוכן מראש לכל המקרים הללו, שהיו ושעוד יהיו: הזיה! אותם אנשים, שמעידים על מפגש עם האל, פשוט הוזים. הם אמנם מאמינים בכנות שהם חוו התגלות של ישות על טבעית, אבל למעשה כל האירוע התרחש במוחם בלבד, כמו חלום מוחשי. למוח האנושי יש יכולת מופלאה ליצור הזיות משכנעות, וזה מה שקרה לכל אותם אנשים שכביכול פגשו את האל. כך מסבירים האתיאיסטים את חוויות סף המוות המפורסמות, וכך גם את כל הגילויים האחרים לאורך ההיסטוריה, כולל נבואות, חוויות מיסטיות וכן הלאה. ואם המוני אנשים היו עדים להתגלות? נו, אז מדובר בהזיה המונית. ואם העד הוא בעצמו רופא או מדען הבקיא בתחבולותיו של המוח, ששינה את השקפתו בעקבות חוויה שעבר (כמו למשל ד"ר Eben Alexander, מחבר הספר Proof of Heaven)? נו, אז האתיאיסט יביע צער על כך שגם חכמים שכאלה נמשכים אחר תעתועי הדמיון, ויישאר בעמדתו.

מה התגובה לטענות אלו? קודם כל, השימוש הסלקטיבי בטענת ההזיה כלפי חוויות התגלות, מבטא חוסר הגינות רציונאלית, ודוגמא לסוג הטיעון שנקרא special pleading – בקשה ל"תנאים מיוחדים" שאינם נדרשים בתחומים אחרים. הרי טענות של הזיה אפשר להפנות לא רק כלפי חוויות של מפגש עם האל, אלא גם כלפי כל חוויה אחרת. אולי המדענים שמבצעים ניסויים במאיץ החלקיקים הגדול בשווייץ, בעצם חוו הזיה קולקטיבית? אולי העיתונאים שמדווחים על אירוע חדשותי כזה או אחר, בעצם הזו את הכל? גישה כזו מובילה לספקנות לא בריאה, שאינה מחפשת את האמת אלא בורחת ממנה. זכרו את הכלל האמור לעיל: אם אדם רואה משהו, ההסבר  הטוב ביותר לכך הוא, שאותו דבר אכן נמצא שם, אלא אם כן יש סיבה טובה לחשוב אחרת. ובמקרה של חוויות אלוקיות, לא התגלתה עד כה כל סיבה לחשוב אחרת (ומי שחושב שיש סיבה כזו, כמו ההבדלים בין חוויות שונות, או מצבם הגופני או הנפשי של העדים – מוזמן לקרוא את הספר של גלמן, שמטפל בשיטתיות בטענות כאלה ומפריך אותן).

אבל אני רוצה לגשת לנושא מכיוון אחר. ההישענות של האתיאיסטים על טענת ההזיה, קובעת למעשה גבול חד משמעי בין תופעות אמיתיות – שקיימות באופן ריאלי מחוץ לתודעתו של האדם החווה אותן – לבין חוויות דמיוניות, שמתרחשות בתוך תודעתו הסובייקטיבית של האדם, ואין להן קיום מחוצה לה. חוויות של העולם המוכר שייכות לסוג הראשון, ואילו חלומות, הזיות ודמיונות למיניהם, שייכים לסוג השני. אני רוצה לערער על ההבחנה החדה הזו.

קודם כל, נשאל את  עצמנו, מניין לנו באמת שכל אותן חוויות סובייקטיביות כביכול, אכן קיימות אך ורק בתודעתו של האדם? מניין לנו שהאדם החולם, או הנתון להשפעת אלכוהול, סמים או סכיזופרניה, אינו חווה באמת מפגש עם מציאות ריאלית, שאינה נגישה לחושים ה"שגרתיים" של האדם? אין סיבה לחשוב, שאדם ערני במצב בריאותי ונפשי מאוזן, נמצא במצב האופטימאלי להכרת כל רבדיה של המציאות. יתכן שהמוח האנושי, במצב שגרה, דווקא מגביל את החושים והתודעה של האדם, ומאפשר קליטה רק של חלקים מסוימים מהעולם. אולי דווקא כשהאדם יוצא מאיזון – כשהוא סובל מחוסר שינה או רעב חזק, כשמצבו הנפשי מעורער, כשהוא ישן, או כשחומרים שונים משפיעים על מוחו – אזי תודעתו נפתחת יותר, משתחררת מגבולותיה, ומסוגלת לקלוט מימדים שונים וחדשים של המציאות? מאז ומעולם התייחסו אנשים לחלומות כאל סוג של מפגש עם מציאות שמעבר לעולם החומר, וכך גם לחוויות "הזייתיות" דומות. אין שום סיבה לשלול הסבר זה.

אם זה אכן כך, והחוויות החריגות הללו מתייחסות למציאות ריאלית – אזי טענתם של האתיאיסטים, כאילו המוח הוא בעל יכולת אשליה עצמית מופלאה, נחלשת מאד. הרי כל טענתם מבוססת על מקרים שכאלה, של חוויות חזקות ומוחשיות שבאמת אינן אלא הזיה. אבל אם החוויות האלה אינן באמת הזיה, והמוח אינו "מייצר" אותן אלא קולט אותן מבחוץ – אז אין סיבה לחשוד בחוויות ההתגלות האלוקית שהן הזיות פרי מוחם של החווים אותן. הנחת היסוד נשארת על תלה: ראית משהו – סימן שהוא קיים.

ומהצד השני: מניין לנו שהחוויות המוכרות והשגרתיות שלנו, אכן מבטאות מציאות שקיימת מחוץ לראש שלנו? אולי כל המציאות קיימת רק בתודעתנו, ואין עולם מעבר לה? זו כידוע היתה גישתו של הפילוסוף ברקלי, וגם בימינו יש לה תומכים, כמו טוני לביא בספרו "זעקת הממשות", ופילוסופים אחרים התומכים ברעיונות כמו "מוח בקופסה". גישה זו נקראת אידיאליזם, והיא טוענת שעולם החומר אינו אלא אשליה, כמו חלום או "מטריקס" שקיים בתוך תודעתנו. לא ידוע לי על דרך כלשהי להפריך עמדה זו, וכיוון שהיא אפשרית, הרי שהגבולות בין מציאות להזיה נעשו מטושטשים עוד יותר, ואין שום סיבה לטעון שדווקא החוויות האלוקיות קיימות רק בראש שלנו, ואילו עצים, בתים ואנשים קיימים במציאות האמיתית.

סיכומו של דבר: הגבולות בין אובייקטיבי וסובייקטיבי, בין דמיוני לריאלי, הינם מעורפלים ביותר. קשה מאד לתת הגדרות מוסכמות שיקבעו מה קיים באמת ומה רק בדמיון. ועד שיינתנו הגדרות מוסכמות כאלה, המסקנה המעשית המתבקשת היא לתת אמון בעדויותיהם של בני אדם – בפרט אם מדובר כאמור בהמוני עדויות שונות, מכל הזמנים והמקומות, שחלקן של אנשים רציניים ביותר. אם אנשים אומרים שהם ראו את האל, ההסבר הפשוט ביותר לכך הוא שהם אכן ראו אותו – וחובת הראיה מוטלת על האתיאיסטים להוכיח אחרת.

באופן מופלא, הצליח אלבוס דמבלדור הזכור לטוב, לבטא במלים קצרות את תוכנו של המאמר הזה, ובכך להביס לא רק את וולדמורט אלא גם את האתיאיסטים. כשהוא נשאל ע"י הארי פוטר, האם המפגש שהתחולל ביניהם במהלך חווית סף המוות של הארי, הוא אמיתי, או רק בראש שלו – השיב דמבלדור:

"ברור שזה קורה בתוך הראש שלך, הארי, אבל למה, תגיד לי, זה אומר שזה לא אמיתי?"

כל מלה נוספת מיותרת.

בהקשר הזה, מן הראוי לציין את החוויות המבעיתות שמכונות כיום בשם "שיתוק שינה", בהן אדם מתעורר באמצע הלילה בתחושת אימה עזה, ומרגיש בנוכחותן של דמויות מאיימות ומרושעות סביבו. לעתים אנשים רואים שדים או יצורים מפחידים אחרים יושבים עליהם, ומרגישים כאילו הם נושכים או תוקפים אותם. פעמים רבות מדובר בחוויה מזעזעת ביותר, שקשה להתאושש ממנה. המדע מציע הסבר לנושא, לפיו – איך לא – הכל קורה בראשו של האדם. אבל אנשים רבים שחוו זאת מסרבים לקבל את ההסבר הזה, וטוענים שהשדים שראו היו אמיתיים בהחלט. קראו את המאמר הבא בנושא, ושימו לב לתגובות הרבות שם:http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/655/707.html. לפי האמור שם, אחד מכל שלושה אנשים יחווה חוויה דומה לפחות פעם אחת. גם לי זה קרה פעם, אם כי ב"ה זה לא היה מבעית כמו חלק מהתיאורים של אנשים אחרים, אבל עדיין מאד לא נעים. למישהו מכם גם קרה משהו דומה?