מיסטריום

מכירים את התער של אוקהם? לא מדובר בפרסומת למכשירי גילוח, אלא בעיקרון פילוסופי שנעשה בו שימוש נרחב בתחומים שונים בפילוסופיה ובמדע. עיקרון זה, שנקרא כך על שם מנסחו וויליאם מאוקהם – נזיר אנגלי בן המאה ה-14 – הוא למעשה עיקרון של "חסכנות" אונטולוגית, שמטרתו לעזור בגיבוש תיאוריות על המציאות. אחד הניסוחים הנפוצים שלו הוא: אין להרבות ישויות שלא לצורך. לפי "התער", כשאנו רוצים לגבש תיאוריה על מספר הישויות השונות הקיימות ביקום (בין אם מדובר בישויות פיזיקאליות, מטאפיזיות, רוחניות, כוחות טבע וכדו') , עלינו להניח רק את קיומן של מספר הישויות המינימאלי הנחוץ לנו כדי להסביר את כל התופעות המוכרות. אם אפשר לבנות תיאוריה שתסביר את כל התופעות הרלבנטיות, על סמך ההנחה שקיימות 3 ישויות – אל לנו להניח את קיומה של ישות רביעית, שאינה נחוצה להסבר. לכן עיקרון זה מכונה "התער", משום שהוא "חותך" החוצה כל ישות מיותרת ומשאיר רק את מה שהכרחי. במלים אחרות, המשמעות של "התער" היא: כל ישות היא בחזקת בלתי-קיימת, עד שיוכח קיומה.

היבט אחר של "התער" עוסק בהעדפה של תיאוריות, ומורה שבמקרה של מספר תיאוריות שקולות, יש להעדיף את זו הפשוטה יותר, או ה"אלגנטית" יותר, על פני תיאוריות מסובכות יותר. היבט זה לפעמים עומד בסתירה להיבט של החסכנות בישויות, שכן לפעמים תיאוריה א' מניחה את קיומה של ישות X, וכתוצאה מכך נעשית אלגנטית יותר, ואילו תיאוריה ב' אינה מניחה את X ובעקבות זאת נעשית מסובכת יותר. איזו משתי התיאוריות אמורה להיחתך בידי התער?

(תרגיל במחשבה: קראו את הספר "רצח על האוריינט אקספרס" של אגתה כריסטי, וחשבו איך אמור לשמש התער של אוקהם ביחס לשתי התיאוריות שמעלה הבלש בסוף הספר, לגבי זהותו הרוצח. איזו מהן חסכונית יותר? אלגנטית יותר? נכונה יותר?)

בכל מקרה, במאמר זה אתמקד בעיקר בהיבט הראשון של התער, זה של החסכנות האונטולוגית.

למה התער הזה נוגע אלינו? משום שפעמים רבות הוא משמש כנשק בידי אתיאיסטים וכופרים למיניהם, כנגד האמונה הדתית. בויכוח בין תיאיסטים ואתיאיסטים, עוד לפני שלב הטיעונים וההוכחות, מתעוררת השאלה: על מי מוטלת חובת ההוכחה? האם הנחת היסוד היא שאלוקים קיים, אלא אם כן יוכח אחרת – או שההנחה היא שהוא אינו קיים, עד שיוכח אחרת? לפי התער של אוקהם, ברור שהאפשרות השנייה היא הנכונה, שכן כאמור לעיל, כל ישות היא בחזקת בלתי-קיימת, עד שיוכח קיומה. ממילא, חובת ההוכחה מוטלת על התיאיסטים, ועליהם להראות שישנן עובדות מסוימות שאי אפשר להסביר בלי להניח את קיומו של האל. האתיאיסטים לעומתם מנסים להראות שאפשר להסביר את כל התופעות שבמציאות גם בלי להזדקק לאל, וממילא במצב כזה, לפי התער, חוזרים לברירת המחדל, שהיא העדרו של האל. אם זו ברירת המחדל, הרי שהתיאיסטים נמצאים מראש בעמדה קשה יותר להגנה.

וכאן עלינו לשאול את עצמנו: מהי בעצם ההצדקה לאמץ את עיקרון התער של אוקהם? מי קבע ש"אין להרבות ישויות שלא לצורך", או ש"כל ישות היא בחזקת בלתי קיימת עד שיוכח אחרת"? העובדה שאנשים רבים מאמצים את העיקרון הזה, אינה מוכיחה את אמיתותו. האם יש איזו הוכחה לוגית, או טיעון אחר כלשהו, שמצדיק את ההנחות הללו?

כשבודקים את הנושא, מתבררת האמת המפתיעה – שלמעשה קשה למצוא בהגות הפילוסופית ביסוס רציני להצדקת עיקרון התער. רוב המשתמשים בו, מקבלים אותו פשוט כהנחה אפריורית, כמין "מובן מאליו" שאינו מבוסס על הצדקה כלשהי. הוגים אחרים, בעיקר בימי הביניים, ניסו לבסס אותו על שיקולים תיאולוגיים, כמו ההנחה שהאל אינו בורא דברים שלא לצורך, וממילא ברא את העולם באופן החסכני ביותר האפשרי. אבל כמובן שהנחה זו, מלבד מה שיש לפקפק בה, אינה יכולה להצדיק שימוש בתער ע"י אתיאיסטים – בטח שלא כשמנסים להשתמש בו נגד האל עצמו! (ויליאם מאוקהם עצמו היה, כאמור, נזיר נוצרי, ובוודאי לא העלה בדעתו לעשות בתער שלו שימוש נלוז שכזה). בשורה התחתונה, אם כן, נראה שהתער אכן אינו אלא עיקרון אפריורי, "כלי עבודה" מחקרי, שאפשר לאמץ אותו או לוותר עליו. אין בו שום דבר קדוש, או איזה היגיון מוחץ ובלתי מעורער. הוא יכול להיות שימושי במקרים מסוימים, אבל לבנות עליו השקפה שלמה, כאילו מדובר באחד מעיקרי האמונה הפילוסופיים – זו הגזמה בלתי מוצדקת בעליל.

נביא דוגמא כדי להמחיש עד כמה התער יכול להיות בעייתי. נניח שאדם בשם רובין נולד על אי בודד בלב ים. האנשים היחידים על האי הם הוריו ובני משפחתו, שלמיטב ידיעתם גדלו שם מדורי דורות. כאשר רובין מסתכל מסביבו אל האוקיינוס המקיף את האי, הוא שואל את עצמו האם אי שם מעבר לים קיימות ארצות רחוקות, ובהם בני אדם ויצורים אחרים, שונים מאלו שקיימים באי – או שמא האי שלו הוא היבשה היחידה באוקיינוס, או לפחות היבשה היחידה המאוכלסת ביצורים חיים? לפי התער של אוקהם, על רובין להעדיף את האפשרות השניה: אין לו שום סיבה להניח את קיומם של יצורים נוספים מעבר לאלו שהוא מכיר. הם לא נחוצים כדי להסביר שום דבר. אולי הנחת קיומם של איים נוספים היא לגיטימית, שכן לא מדובר בהוספת ישות חדשה לתמונת המציאות, אבל אין שום הצדקה לאכלס את המציאות במיני חיות ועופות חדשים, שלא נצפו מעולם בידי רובין. נמצא, שאילו היה רובין מאמץ את התער, היה ככל הנראה מעביר את שארית חייו על האי הבודד, מתוך מחשבה שאין בעולם עוד אף יצור שאינו מוכר לו. אלא שאנו יודעים כמובן שזו טעות מוחלטת. מדוע אמור רובין לחשוב, שרק מה שהוא רואה קיים? האם לאפשרות ה"חסכונית" יש איזה כוח שכנוע גדול יותר, מאשר לאפשרות ה"פזרנית"? אנו רואים כיצד במקרה כמו זה, אין שום דבר אינטואיטיבי בשימוש בתער.

גם בכל הנוגע לפשטותן של תיאוריות (ההיבט השני שהוזכר לעיל), אנו יודעים שהמציאות היא במקרים רבים מורכבת ומסובכת ביותר, וכל ניסיון לפשט אותה מוביל להסברים פשטניים ורדודים. מדוע פלוני התחתן עם פלונית, או בחר ללמוד מקצוע אלמוני? בד"כ לשאלות הללו אין תשובה אחת ויחידה, כמו "בגלל הכסף שלה", או "בגלל היופי שלה", או "בגלל שההורים שלו לחצו עליו". על פי רוב אדם מקבל החלטות על פי כל מיני גורמים ושיקולים שונים, שמשפיעים עליו בדרכים שונות. הסבר "חסכוני ואלגנטי", יהיה פשוט שגוי. על אחת כמה וכמה כשמדובר באירועים בקנה מידה לאומי ובינלאומי, שהגורמים שמאחוריהם בד"כ רבים וסבוכים ביותר. האם במקרים כאלה יש הצדקה כלשהי לאמץ את התיאוריה הפשוטה היותר, רק בגלל "חסכוניותה"? ממש לא.

אז מה אמורים לעשות עם התער של אוקהם? לדעתי, הדרך הנכונה להשתמש בו, היא לא כאמצעי לקבוע מה לא קיים – אלא כדרך לברר לעצמנו מה בהכרח קיים. אם אפשר להסביר את התופעות באמצעות 3 או 4 ישויות, אנחנו יכולים להיות בטוחים ש-3 ישויות לפחות אכן קיימות. מה לגבי הרביעית? נושא זה נשאר פתוח. אין לתער שום דבר לומר בנושא. יתכן שהיא קיימת, ויתכן שלא. גם אם אין הוכחות לקיומה, זה לא אומר בשום אופן שברירת המחדל היא להניח שהיא אינה קיימת. זו כבר החלטה שכל אחד יכול להחליט לעצמו. ובכל הקשור לויכוח בין תיאיסטים לאתיאיסטים, אם כן, אין שום סיבה לקבוע בנחרצות שחובת ההוכחה מוטלת על התיאיסטים, ושהאל אינו קיים עד שיוכח אחרת. אדרבה, כמה פילוסופים בני זמננו טוענים, שכאשר מדובר בישות שהאמונה בה כ"כ רווחת ונפוצה, לאורך כל ההיסטוריה וכל העמים – חובת ההוכחה מוטלת על מי שמבקש להכחיש את קיומה.

יש לציין, שפילוסופים מסוימים נקטו דווקא בעיקרון הפוך לחלוטין לתער של אוקהם, וטענו שכל מה שיכול להתקיים – הרי הוא בחזקת קיים, עד שיוכח אחרת. לייבניץ טען כך על בסיס ההנחה, שהאל הטוב יברא כל דבר טוב שיכול להתקיים, שכן הקיום עדיף על ההעדר. מכיוון אחר, הפילוסוף בן זמננו דיוויד לואיס, תמך על סמך שיקולים לוגיים בריאליזם של עולמות אפשריים – דהיינו, שכל עולם שניתן להעלות על הדעת, אכן קיים באופן ממשי איפשהו (אם כי אותם עולמות אינם באים במגע עם עולמנו). הנחות מעין אלו אינן הגיוניות פחות מאשר התער; יתרונו היחיד של התער, הוא שהוא שימושי יותר כדי להכריע בשאלות מעשיות, לגבי העובדות הרלבנטיות עבורנו. אבל מצד שני, חייבים להודות שהגישות ההפוכות מעניינות הרבה יותר: הרבה יותר כיף לחיות במחשבה, שכל מה שניתן להעלות על הדעת, אכן קיים איפשהו, מאשר לחיות באיזה עולם מצומצם וחונק, שאסור להאמין בו בשום דבר שלא מוכח מדעית. אפשר להחזיר לעולם את כל הפיות, השדים, בנות הים וחדי הקרן של אגדות העבר, או את החייזרים והתופעות הפראפסיכולוגיות של ההווה, ולהאמין בקיומם עד שיוכח אחרת; מה, אם לא ראינו משהו, זה אומר שהוא לא קיים?! אז אמנם לא צריך לקחת אותם בחשבון כשאנחנו עושים תוכניות בחיי היום יום שלנו, כי בכל זאת לא שמענו על מישהו שנתקל בהם לאחרונה, והסבירות שזה יקרה לנו נמוכה למדיי; אבל נחמד לחשוב שהם נמצאים אי שם, מוכנים להפתיע איזה מדען או פילוסוף נוקשה ולערער את תמונת המציאות שלו. וכדאי גם לתת יותר אמון בעדויותיהם של אנשים רציניים, המספרים על חוויות יוצאות דופן שהיו להם, במקום לדחות אותן על הסף בנפנופי התער של אוקהם.

לסיום, אזכיר את הסרט "קונטקט", המבוסס על ספרו של קרל סייגן, שממחיש את חרב הפיפיות שמהווה עיקרון התער – כאשר מדענית אתיאיסטית, שהשתמשה בו בתחילה כדי להפריך את חוויותיו המיסטיות של ידידה הדתי, מוצאת את התער מופנה נגדה כאשר היא עצמה עוברת חוויה על-טבעית, והאחראים עליה מסרבים להאמין לה.

"לא תעבירו תער על בשרכם". גם לא את התער של אוקהם.