אחד הטיעונים המועלים באופן קבוע נגד אנשים דתיים, הוא הטיעון מהמחלוקת. לפי טיעון זה, קיומן של דתות כה רבות, שכל אחת עומדת בסתירה לאחרות, וכל אחת טוענת שרק היא הדת האמיתית – מוביל למסקנה, שאין הצדקה להאמין באף דת שהיא, ואולי גם לא באל בכלל. "אה באמת, היהדות היא הדת האמיתית היחידה?", שואל הספקן בלגלוג גלוי; "מעניין, גם הנוצרי, המוסלמי, ההינדואי, הבודהיסטי, הטאואיסטי והפגאני טוענים אותו דבר לגבי הדתות שלהם!" לפעמים נוצר הרושם, כאילו עצם ההצבעה על המגוון הגדול של הדתות השונות, די בו כדי להפריך את כולן ולהשליך את כולן לסל המחזור של האמונות הכוזבות (ובכך לפנות מקום לדת האמיתית האחת והיחידה – האתיאיזם...)
הטיעון מהמחלוקת מופיע לא רק בדיונים פילוסופיים על הדת, אלא גם בתחומים אחרים, כמו ביחס למוסר. כנגד הריאליזם המוסרי, הטוען שישנן אמיתות מוסריות אובייקטיביות, מועלה הטיעון לפיו המחלוקות הרבות בין אנשים ותרבויות שונות לגבי תכניו של המוסר – מעידות על כך שהמוסר הוא עניין סובייקטיבי לחלוטין. אולם למעשה כשבוחנים את הטיעון הזה, מתגלה שלא ברור בכלל איך בדיוק עובדת קיומה של המחלוקת, אמורה להוביל למסקנה שאין אמת אחת בנושא. האם בכל נושא בו קיימות מחלוקות, פירוש הדבר הוא שאף אחד מהצדדים אינו צודק, ושאין אף עמדה נכונה? למה קיומם של אחרים החולקים עליי, אמור לפסול אוטומטית את אמיתותן של אמונותיי? האם מוצדק להאמין במשהו רק אם אף אדם בעולם לא חולק עליו (מה שמוביל למושג "הווטו של האידיוט" – כאילו די בקיומו של אידיוט אחד החולק על עמדה מסוימת, כדי להפריך את אותה עמדה)? פילוסופים בני זמננו, כמו ראס שפר-לנדאו ודוד אנוך, הקדישו תשומת לב מרובה לנושא (בהקשר לדיון על המוסר), והמסקנה היא שאכן הטיעון מהמחלוקת הוא טיעון מפוקפק למדיי. לא ניכנס כאן לכל הגרסאות האפשריות שלו והטענות בעד ונגד, אבל חשוב להבהיר שעצם ההצבעה על מחלוקת נרחבת בנושא מסוים, אינה מחייבת כלל את המסקנה כאילו אין אמת בנושא הזה, או כאילו כל הצדדים טועים. זה טריק דמגוגי ותו לא.
אחרי שהבהרנו את הנקודה הזו, הבה נדון לגופו של עניין. האם אכן המחלוקות בין הדתות הן כ"כ גדולות, עד כדי כך שאין הן סותרות בהכרח זו את זו? ניקח לדוגמא שתי מחלוקות מרכזיות, ונבחן עד כמה גדולים באמת ההבדלים שבין העמדות.
המחלוקת הראשונה היא בין המונותיאיזם לפוליתיאיזם – בין הדתות המאמינות בקיומו של אל אחד, לבין אלו הדוגלות בקיומם של אלים רבים. לצורך העניין ניקח את היהדות מול הדת היוונית האלילית. לכאורה ההבדל בין השתיים גדול מאד, ולא עוד אלא שהיהדות רואה בעבודה זרה את אחת העבירות החמורות ביותר, שדינה ייהרג ואל יעבור, והיא אסורה אפילו לבני נוח. על פניו זוהי מחלוקת קיצונית, ולא יתכן ששני הצדדים בה צודקים בו זמנית.
אולם כשנבחן את הדבר לעומק, עולה השאלה: מה בדיוק שוללת היהדות, כשהיא אוסרת עבודה זרה? לא מדובר כמובן בשלילת קיומם של עצמים כמו השמש והירח, שיש כאלה הסוגדים להם כאלים. גם לא מדובר בשלילת קיומן של ישויות על טבעיות חוץ מה' – הרי היהדות מאמינה בקיומם של מלאכים ושדים למיניהם, שחלקם מתוארים כפועלים באופן שנראה מנוגד לרצון ה' (כמו השטן וכוחות הסטרא אחרא). המלאכים מכונים במקומות רבים "אלוהים", "בני אלים" וכדו', ואילו השדים מתוארים במקרא כמושא פולחן של עובדי האלילים, ורבים רואים בהם ישויות ממשיות. אם כן, ודאי שאיסור עבודה זרה אינו מכוון כלפי האמונה בקיומן של ישויות שונות, אלא כלפי הפולחן להן. אדם שמאמין בקיומם של השמש והירח, המלאכים והשדים, אינו עובד עבודה זרה, כל זמן שאינו סוגד להם ומקבל אותם עליו כאלוה. הטעות של עבודה זרה היא לקחת את אחד הנבראים, ולייחס לו כוח עצמאי, שאינו כפוף לזה של ה'. יש אמנם מלאכים רבי עוצמה, ושרי האומות האחראים על עמים שונים, אבל כולם כפופים לקב"ה ואינם יכולים להרע או להיטיב בניגוד לרצונו. אפילו השטן וכוחות הטומאה הם למעשה עושי דברו של ה'. אדם שחושב שאחד מהם יכול להועיל או להזיק לו כנגד רצון ה', הוא העובד עבודה זרה. אבל האמונה בקיומם לכשעצמה, אין בה שום איסור.
ומאידך גיסא, הדתות הפוליתיאיסטיות במקרים רבים אינן שוללות את קיומו של "אל עליון", או כוח גבוה יותר שנמצא מעל כל שאר האלים. אלא שהן סבורות שכוח זה הינו מרוחק מדי מבני האדם, ואין טעם לפנות אליו בתפילות ובפולחן, ולכן יש לעבוד את האלים הקרובים יותר (עי' למשל בספר "עולם הדתות" מסדרת לקסיקון דביר, המתאר בהרחבה את הדתות השונות).
נמצא אפוא, שאין כאן "מחלוקת במציאות" סביב השאלה כמה אלים קיימים. שתי העמדות מכירות בכך שהמימד האלוקי מכיל בתוכו הן אחדות והן ריבוי, אלא שהמונותיאיזם מתמקד בהיבט האחדותי, ורואה את כל האלמנטים של הריבוי ככפופים לאותה אחדות, ואילו הפוליתיאיזם מתמקד בהיבט של הריבוי ומפנה אליו את תשומת לבו, במחשבה שהאחדות היא מרוחקת ובלתי מושגת.
אם נפשיט את האלים המיתולוגיים מהתיאורים הפלסטיים שלהם, הרי שלמעשה מדובר בייצוגים לכוחות אלוהיים שונים, ובהכרה בכך שמאחורי תופעות טבע למיניהם נמצא כוח רוחני-אלוהי. אלא שלאותם כוחות שהפוליתיאיסט קורא "אלים", המונותיאיסט יקרא "מלאכים", או "שרי האומות", או "ספירות", או לפעמים "שדים", או שהוא יראה בהם היבטים שונים של האל עצמו או של פעולותיו. למעשה, סביר להניח שגם המשכילים יותר בין היוונים הקדומים (ועמים אחרים), לא התייחסו לסיפורי האלים "כפשוטם", אלא כאלגוריות ומשלים לרעיונות עמוקים יותר. כך שבסופו של דבר, הן המונותיאיזם והן הפוליתיאיזם, כאשר בוחנים את העומק שבהם מעבר לתיאורים החיצוניים, שותפים לאותה השקפת עולם בדבר האלוהות, ורק חלוקים לגבי ההשלכות המעשיות הנובעות ממנה. המחלוקת, אם כן, אינה קיצונית כפי שנדמה בהתחלה. שתי העמדות אינן שוללות זו את זו ביחס לאונטולוגיה, אלא רק חלוקות לגבי הפרקטיקה.
הדוגמא השניה היא המחלוקת בין היהדות לנצרות. בשם המחלוקת הזו נשפך דמם של המוני אנשים במשך שנים רבות (בעיקר בצד היהודי של המתרס). אבל גם כאן, כשנבחן לעומק את הדברים, נגלה שההבדלים בין הדתות אינם כה גדולים. שתיהן מאמינות באל אחד, שותפות למסורת על יציאת מצרים ומעמד הר סיני, ומקבלות את התנ"ך ככתבי הקודש. למעשה, הנצרות מכירה ביהדות כדת אלוהית, אלא שהיא חושבת שעבר זמנה. היהדות מצדה, מוכנה להכיר בקיומו של ישו, ובחלק גדול ממה שמסופר עליו. היא אינה שוללת את מעשי הנסים שעשה, אלא מייחסת אותם לכישוף או לשימוש לא חוקי בשם המפורש. יתרה מזאת. היו שהכירו בכך שישו אכן שימש ככלי ביד ההשגחה העליונה; הרמב"ם כידוע כתב שהנצרות והאיסלם תרמו לעולם בכך שקרבו את האנושות לאמונה באל אחד וברעיונות אמיתיים אחרים, כמו ביאת המשיח. גם הרב קוק כתב דברים דומים, בעיקר בספר "לנבוכי הדור". אי אפשר להכחיש שאותן דתות אכן קידמו הרבה את האנושות מבחינה רוחנית ותרבותית. מבחינה זו, אפשר לומר שישו אכן היה מעין שליח מלמעלה, ועבור הגויים הבשורה שלו היא בהחלט חשובה. הויכוח העיקרי הוא סביב הטענה הנוצרית, שהבשורה של ישו מחליפה את זו של היהדות, ושגם היהודים צריכים לקבל אותה ולעזוב את דתם. אבל מעבר לזה, ההבדלים אכן אינם כה משמעותיים, ובאמת מצער שבגלל מחלוקות שכאלה נשפך כ"כ הרבה דם.
מי שיבחן את הדתות השונות, מראשית האנושות ועד ימינו, יגלה שלמרות המגוון הגדול ביניהן, כולן מסכימות בסופו של דבר על כ-90% מהדברים. הויכוחים הם על ההגדרות המדויקות, ההשלכות המעשיות, והאחוזים הנותרים. אבל מה שנראה במבט ראשון כמו אינספור דעות מנוגדות לחלוטין, מתגלה למעשה כאחדות אחת, מורכבת ביותר אמנם, עם היבטים ופנים שונים. בסופו של דבר, כל המאמינים חווים את נוכחותו של האלוהי במציאות, והמעמיקים שבהם מצליחים לברר את תכונותיו ומהותו מעבר לתיאורים החיצוניים והשטחיים. אגב, כך גם בתחום המוסר שהזכרנו קודם: למרות כל המחלוקות, בסופו של דבר מתברר שרוב האנושות מסכימה על רובם המוחלט של העקרונות המוסריים, והויכוחים הם רק על אופן יישומם במציאויות שונות.
חשוב להדגיש, שאני לא בא לומר פה ש"כל הדתות שוות", או שאין משמעות להבדלים ביניהן. יש ויש, וככל שמעלים את הרזולוציה, ההבחנה בין הבדלים דקים בין תפיסות שונות הולכת ונעשית משמעותית יותר – לא רק בין דתות שונות, אלא גם בין גישות שונות במסגרת אותה הדת. מה שאני רוצה לומר הוא, שקיומן של מחלוקות בין דתות אינו מהווה סיבה לכפור באמיתותן של הדתות בכלל, או באפשרות שאחת מהן לפחות נכונה.
[להרחבה, עיינו בספרו המצוין של יהודה (ג'רום) גלמן, "Experience of God and the Rationality of Theistic Belief", בעיקר בפרק 4.]
אפשר אם כן להשאיר מאחור את הטיעון מהמחלוקת, ולהתקדם הלאה – להשגת האמת האלוקית האחת, שמעבר לכל הגילויים השונים שבמציאות.