בין שמיים לארץ - ערכים במבחן רומח הדרקון פורסם ב 17/03/2013 16:05:00 
"דרקונים. יצורי אגדות, סיפורי ילדים. אבל עתה שבו הדרקונים לקרין, וחשכת המלחמה מאיימת שוב לבלוע עולם ומלואו..."
בשנות ה-80 וה-90, שגשג ופרח משחק התפקידים "מבוכים ודרקונים", והתפשט ברחבי העולם וגם פה בארץ. במקביל למשחק עצמו, פורסמו מספר סדרות של ספרי קריאה, שכל אחת מהן מבוססת על אחד מהעולמות הדמיוניים של מבוכים ודרקונים. בעוד שחלק גדול מאותם ספרים היו רדודים מאד מבחינת האיכות, הרי שסדרה אחת התבלטה לטובה והפכה לקלאסיקה של ספרות פנטזיה – סדרת "רומח הדרקון", המתרחשת בעולם בשם קרין. למעשה מדובר באוסף של כמה טרילוגיות, שהמרכזיות שבהן הן "רשומות רומח הדרקון", "אגדות רומח הדרקון", ו"מלחמת הנשמות", כולן מאת מרגרט וויס וטרייסי היקמן. הטרילוגיה הראשונה טובה מאד, השנייה מעולה, השלישית קטסטרופה. בנוסף לאלו יש עוד כל מיני ספרים צדדיים, כמו "שישיית המפגשים" ואחרים, שנכתבו בחלקם בידי מחברים אחרים, ורובם אינם מגיעים לאיכות של הטרילוגיות המרכזיות.
מה מייחד את ספרי רומח הדרקון (להלן רוה"ד)? המיוחד בהם הוא, שבניגוד לסדרות פנטזיה השמות את הדגש על קרבות סוערים וקסמים מרהיבים, הרי שרוה"ד מתמקדת בפן האנושי של העלילה. יש שם קרבות, כשפים ומפלצות לא פחות מאשר בכל סדרת פנטזיה – אבל זה לא באמת מה שמעניין. מה שהופך את רוה"ד למצוינת הוא הדמויות המשתתפות בה. לא תמצאו שם דמויות שטחיות וסטריאוטיפיות של לוחם\קוסם\כהן\גנב, שהעולם של מבוכים ודרקונים רווי בהן לעייפה. כל אחת מהדמויות שם היא בעלת עומק ואישיות, שאפשר ממש להתחבר אליהן, להזדהות איתן וללמוד מהן. הדמויות ברוה"ד הן אנושיות ומורכבות: הטובים מתמודדים עם חולשות ועם היצר הרע, ולפעמים נכשלים, ואילו לרעים יש על פי רוב גם צדדים רכים, נקודות חיוביות או הרהורי תשובה. ומה שיפה הוא, שזה לא הופך את הטובים לטובים פחות, או את הרעים לרעים פחות. זה רק הופך את שני הצדדים לאנושיים יותר.
כשאני מדבר על "אנושיים", אני לא מתכוון לאופן בו משתמשים לפעמים כיום במלה, כציון לאדם פושר וממוצע, אפרורי משהו, נחמד לכולם וחסר ייחוד. הגיבורים ברוה"ד הם טיפוסים אנושיים מיוחדים ביותר, כל אחד בדרכו שלו, וכל אחד ראוי בצדק להיקרא "גיבור". תאניס הכריזמטי מצוי במאבק מתמיד בין חציו האנושי לחציו העלפי; סער בהיר-להב, האביר הסולאמני, מתאמץ לשמור על חוקת "הכבוד והמידה" אל מול היחס הלועג והמזלזל המופנה כלפי האבירות; סהר-פז הכוהנת משתדלת להפיץ את בשורת האמונה והדת בעולם שהתייאש מהאלים; קרמון, הלוחם המגודל והתמים, מקדיש את כל קיומו לטובת אחיו רייסטלין, המכשף הציני והממורמר; חלמיש הגמד, מתחת כל רטינותיו ועקשנותו, הוא למעשה בעל לב זהב וחבר נאמן מאין כמוהו; וגדילן קוץ-רגל, הקנדר קל הדעת, מצליח לשמור על שמחת החיים והסקרנות התמימה שלו בכל מצב – אבל לומד שיש בעולם גם דברים רציניים ועצובים. לאף אחד שם לא קל להיות גיבור, אבל בסופו של דבר כולם מצליחים להתמודד עם הקשיים שלהם, ולהפוך לדמויות מופת ראויות להערצה. ובנוסף לגבורה, לכל אחד מהם יש גם חוכמת חיים עמוקה, שנרכשה ע"י ניסיונותיהם.
כשאני מסתכל על הדמויות ברוה"ד, אני שואל את עצמי מה הופך אותן לכאלה. מה האלמנט שמקנה להן את העומק, הבהירות והחוכמה, שכל כך קשה למצוא אצל אנשים בעולם שלנו? והתשובה לכך ברורה: יש להם אלוהים.
העולם של רוה"ד הוא עולם של ערכים מוחלטים וברורים. טוב, רוע וניטרליות אינם סתם רעיונות פילוסופיים מופשטים, אלא כוחות ממשיים מאד, שאנשים מקדישים את חייהם לשירותם, כמו מסדרי הקוסמים השונים והכוהנים למיניהם. גם ערכים כמו כבוד וצדק נלקחים במלוא הרצינות, ומיוצגים ע"י קבוצות כמו אבירי סולאמניה, עליהם כתבתי פה לא מזמן (במאמר "כבודי הוא חיי"). קרין הוא גם עולם אתני מאד, והגזעים השונים שבו – עלפים, גמדים, קנדרים, מינוטאורים ואחרים – שומרים על המסורות והמנהגים שלהם בדבקות, ומייצגים אותם בגאווה גם כאשר הם נמצאים בחברת גזעים אחרים. גם האנשים הפשוטים יותר, שאינם מקדישים את חייהם לטובת הצדק או הרשע, מכירים בקיומם של הללו ונותנים לכך מקום בחייהם. במלים אחרות, קרין הוא עולם בו אידיאלים וערכים מהווים חלק מהותי מהמציאות, לא פחות מאשר חוקי הפיזיקה.
ולמה זה כך? מפני שכאמור, יש להם אלוהים. האלים של קרין אינם ישויות תיאורטיות מעורפלות, אלא כוחות מוחשיים ביותר, שלא פעם מתערבים בנעשה בעולמם של בני האדם, ישירות או באמצעות משרתיהם. גם בתקופות בהן האמינו תושבי קרין שהאלים נטשו אותם, הם מעולם לא פקפקו בעצם קיומם. והאלים הם המייצגים את כל הערכים החשובים – הטוב והרוע, הצדק והשחיתות, האהבה והשנאה, וגם את האיזון בין הללו. כשיש אלים אמיתיים, יש גם ערכים אמיתיים. כשהמטאפיזיקה ברורה, אפשר להוריד את השמיים לארץ, ולהעלות את הארץ לשמיים.
וזו בדיוק הסיבה שהאנושות בדורנו רחוקה כל כך מהמושג של ערכים אמיתיים ומוחלטים. בלי ביסוס מטאפיזי, בלי אמונה במה שמעבר לטבע – הופכים כל הערכים ללא יותר מאשר יצירות סובייקטיביות ומשתנות של נפש האדם, שהוא עצמו אינו אלא תוצר אקראי של תהליכים פיזיקאליים עיוורים. באלו ערכים כבר יכול להאמין ברצינות, מי שחושב שהיקום כולו אינו אלא אוסף מולקולות מקרי, והאדם אינו אלא תולעת מנופחת? האם בעולם כזה אפשר לדבר על טוב ורע, על צדק וקדושה, על כבוד, אהבה ומחויבות?
בעולם שלנו יש הרבה מאד ידע – ומעט מאד חוכמה. הרבה מאד תועלתיות – ומעט מאד ערכים. הרבה חוקים – ומעט צדק. הרבה מאד תאווה – ומעט מאד אהבה. הרבה צחוקים – ומעט שמחה. הרבה דתות – ומעט קדושה. הרבה אגו – ומעט כבוד. הרבה חופש – ומעט חירות. שום דבר לא נלקח ברצינות. הכל מעורפל, פושר, אפרורי, שום אמונה לא מחייבת, שום אמת לא מוחלטת, העיקר לשחות עם הזרם, ליהנות ולשמור על השקט. ואני לא מדבר רק על חילוניים, אלא גם על הרבה דתיים, שהתנהגותם הדתית אינה מבטאת שום אמונה עמוקה או ערכים מוצקים במיוחד. ללא אלוהים, אנשים לא בהכרח יהיו רעים – אבל הם בהכרח יהיו רדודים. האדם לעולם לא יוכל לגלות את מלוא עומקו של האנושי, מבלי להאמין במה שמעבר לאנושי (עי' למשל במאמרו המצוין של רוני אבירם, "החילון כמבוא לצמיחתו של האדם האחרון – ביקורת המודרניות של פרידריך ניטשה", בספר "בין דת למוסר" בעריכת דני סטטמן ואבי שגיא). כל זה בשונה כ"כ מקרין, שם גם האדם הפשוט יודע לזהות את הטוב והרע, ולבנות את השקפת עולמו בהתאם לכך.
הדמויות של רוה"ד, כאמור, אינן מושלמות. גם אלה שמשרתים את האידיאלים הגדולים, אינם מצליחים לגשר על הפער בין האלוהי לאנושי. והסדרה ממחישה היטב את הצורך להכיר בפערים הללו, ולשמור על האיזון בלי לנטות לאף אחד מהצדדים. אפילו הכנסייה של אלי הטוב, יכולה להביא חורבן לעולם, כשאמונתה הופכת לצדקנות עיוורת שאינה מכירה בחשיבותה של מורכבות. כך גם לגבי אבירי סולאמניה. מצד אחד מודגשת חשיבותה של האמונה הדתית, ומצד שני הסכנות שבה. המתח בין כוחות כמו אהבה ונאמנות, או בין מחויבות למשפחה לבין מוסריות, מודגש בצורה שממחישה את משקלם המשמעותי של כל אחד מהצדדים, מבלי לשלול אחד מהם. וזה מה שכל כך יפה ברוה"ד. העולם שלנו ברח מפני ערכים מוחלטים, מפני שחשש שהללו מובילים לתפיסות טוטאליטריות והרסניות. זה אמנם יתכן – אבל זו לא סיבה לזנוח את הערכים הללו, ובטח שלא את אלוקים. מה שצריך לעשות הוא להמשיך להאמין בערכים, אבל בד בבד להדגיש את חשיבות האיזון שביניהם. הטוב הוא חשוב, אבל גם לרע יש מקום. הסדר הוא הכרחי, אבל בלי התוהו הוא יתאבן. יש חשיבות לאדם הפרטי, אבל בלי להיות חלק ממשפחה ומעם, הוא יהפוך לעלה נידף ברוח. אהבה, כבוד, צדק, חוכמה, רגישות, נאמנות, מסורת, חירות, קדושה – כל הערכים הכל-כך יקרים הללו, אסור להם שיושלכו לפח רק בגלל החרדה הפרנואידית מפני אמת מוחלטת. האם נוותר על כל מה שטוב באנושות, ונהפוך את האדם לחיית עדר חסרת בינה ומעלת גירה, רק בגלל הפחד הזה? במקום זה, עלינו לדבוק בכל הערכים כולם, עם כל הקדושה שבהם (שמקורה כאמור הוא באלוקים בלבד), ולשאוף להגשים אותם עד כמה שיותר. או אז יהפוך עולמנו למקום עם יותר משמעות, ובני האדם ליצורים עם יותר ערך.
הבהרה: בספרי רומח הדרקון יש כמה קטעים לא צנועים. לא רבים, ולא מאד בוטים, אבל בכל זאת בעייתיים. כיוון שכך אני לא יכול להמליץ על הספרים, בעיקר לא לנוער, והדברים כאן פונים אל מי שכבר קרא אותם בעבר. מי שלא קרא, שיעשה את השיקולים שלו בנושא.
