שני משחקי מחשב חדשים יצאו לאור באוגוסט האחרון: "דארקסיידרס 2" (Darksiders 2), ו"רובוטריקים: נפילתו של סייברטרון" (Transformers: Fall of Cybertron). הראשון הוא, כמה מפתיע, המשכו של דארקסיידרס, והשני הוא המשכו של "רובוטריקים: הקרב על סייברטרון". מכיוון שמדובר במשחקים מהאהובים עליי ומעוררי ההשראה ביותר, מצאתי לנכון להקדיש להם כאן כמה מלים. מן הראוי להבהיר שלא שחקתי מעולם במשחקים האלה; מה שמעניין אותי הוא לא החוויה של המשחק, אלא הרעיונות שהוא מבטא, ואליהם אפשר להתוודע באמצעות צפייה ביוטיוב בקטעי המשחק הרלבנטיים, שאנשים טובים טרחו בשבילנו לעשות את העבודה ולהעלות אותם לשם, וכן באמצעות מידע שנמצא בוויקיפדיות המוקדשות לסדרות אלה.
את דארקסיידרס הראשון הזכרתי כאן במאמר "מלאכים נגד שדים חלק ב". במשחק ההמשך, אתה משחק את דמותו של "מוות" – אחד מארבעת פרשי האפוקליפסה (במשחק הראשון הגיבור היה "מלחמה", גם הוא אחד מהפרשים). מוות יוצא לכדור הארץ החרב, כדי לנסות לטהר את שמו של אחיו "מלחמה", שהואשם בכך שהביא לפריצת מלחמת יום-הדין בטרם זמנה, ובכך גרם להכחדתה של האנושות והפרת האיזון הקוסמי. בדרך עליו להתעמת עם שדים, מלאכים, אל-מתים ועוד כל מיני ישויות מסתוריות ורבות עוצמה.
העולם של דארקסיידרס שואב הרבה מאד רעיונות מהמסורת היהודית-נוצרית, ומשתמש בה באופן יצירתי ומעורר השראה. פשוט תענוג לפגוש דמויות מוכרות כמו המלאכים אוריאל, עזראל ואבדון, והשדים סמאל ולילית, או לבקר במקומות כמו גן העדן האבוד ועץ הדעת, ולראות איך כולם משתלבים ביחד לתמונת עולם שלמה ומרתקת.
כל הדמויות בדארקסיידרס הן על-אנושיות, ולמעשה גם אל-אנושיות – לא תמצאו שם אף דמות שמפגינה תכונות של טוב, רחמנות, אהבה וכדו'. למעשה היקום בדארקסיידרס מתנהל כמו סוג של משחק שחמט קוסמי: יש לבנים (המלאכים), שחורים (השדים), שופטים שמטרתם לשמור על האיזון ("המועצה החרוכה"), אוכפי חוק (ארבעת הפרשים), ועוד כל מיני קלפים פרועים למיניהם. כל קבוצה מנסה לקדם את האינטרסים שלה, אבל בסופו של דבר, אף אחד לא מייצג את הטוב. אפילו המלאכים, שאמורים לכאורה להיות הטובים, לא מפגינים לאורך המשחק שום תכונה שניתן לזהות עם הטוב המובהק. הם פועלים לקידום הצד שלהם, כשחלקם לא נמנעים משימוש ברמאות ובגידה (- המלאך אבדון), ניצול של משתפי פעולה (- ארכון), או נוהגים בצדקנות קרה וקנאות אטומה וחסרת רגשות ( - המלאכית אוריאל). כך שבסופו של דבר, חוץ מזה שהם יותר לבנים ויפים – הם לא שונים בהרבה מהשדים. גם גיבורי המשחק, מלחמה ומוות, הם לא ממש בצד של הטוב; מה שמעניין אותם זה למלא את תפקידם ולהחזיר את האיזון לעולם, ואין להם שום מניעה לטבוח בדרך המוני שדים ומלאכים משני הצדדים, וגם להשתמש בנשמות בני האדם כמטבע עובר לסוחר (טוב, כשקוראים למישהו מלחמה או מוות, אתה לא ממש מצפה שהוא יתנהג כמו דובון אכפת לי...). האנושות, כאמור, נכחדה כולה כבר בסיבוב הראשון של הלחימה, ולאף אחד לא היה אכפת מזה במיוחד, אלמלא העובדה שזה הפר את האיזון הקוסמי. אז זה אמנם מעניין מאד לראות את הדברים מנקודת מבט גבוהה יותר, של יצורים נשגבים מהעולמות העליונים והנמוכים, אבל בכל זאת הטוב הפשוט והאנושי חסר כאן. וזה בדיוק מה שמביא אותנו למשחק הבא – נפילתו של סייברטרון.
גם על הרובוטריקים כבר כתבתי בעבר, במאמר "הרובוטריקים – מרכבות השכינה", וכמו שציינתי שם, אני לא יכול להפסיק להתפעל מהנשגבות הטהורה שמתבטאת בסדרה הזו. לאו דווקא במשחקי המחשב, אלא בכל היקום של הרובוטריקים, על התגלמויותיו הרבות בסדרות, סרטים, משחקים ועוד. הרובוטריקים הם יצירת מופת, שילוב מושלם בין כוח וטוב, עוצמה ויופי, אנושי ועל-אנושי, סדר וחופש, מדע ומיסטיקה, תרבויות עתיקות וטכנולוגיה עתידנית – שכולם ביחד מתמזגים להרמוניה כ"כ מופלאה, ברמה של השראה נבואית ממש. רק מלראות את הקדימון של המשחק החדש כמעט ועלו לי דמעות של כמיהה בעיניים.
הנה, תקראו למשל את הפסוקים האלה מיחזקאל:
וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה... עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת; וְזֶה מַרְאֵיהֶן, דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה... וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל… וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי-אֵשׁ, בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים, הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת; וְנֹגַהּ לָאֵשׁ, וּמִן-הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק. וְהַחַיּוֹת, רָצוֹא וָשׁוֹב, כְּמַרְאֵה, הַבָּזָק... וּמַרְאֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם, כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן, בְּתוֹךְ הָאוֹפָן. .. וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד, וַיִּקָּחֵנִי... בֵּין-הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם...
ואז צפו בסרטון הבא, ותגידו אם זה לא נראה ממש ככה:
http://www.youtube.com/watch?v=1H_m8vPBC2U
כאן בדיוק טמון ההבדל בין הרובוטריקים לדארקסיידרס. הרובוטריקים הם אמנם על-אנושיים בהחלט מבחינת עוצמתם ויכולותיהם, אבל עם זאת, הם גם מאד אנושיים באופיים והתנהגותם – באופן שונה לחלוטין מהדמויות הקרות והמרוחקות של דארקסיידרס. הרובוטריקים גם מייצגים בבירור את כוחות הטוב; הצד שלהם במלחמה נגד השקרניקים אינו סתם עוד צד על לוח השחמט, אלא הוא נאבק למען החופש, השלום וכל הערכים היפים שמזוהים עם הטוב במובן הפשוט של המלה. לכן קל לנו יותר להזדהות איתם ולאהוב אותם.
העלילה במשחק ממשיכה במקום בו הסתיים "הקרב על סייברטרון", כאשר הרובוטריקים מנסים להשיג מספיק אנרגון כדי להמריא בחללית שלהם, "התיבה", ולחפש עולם אחר לחיות בו, והשקרניקים משתדלים למנוע זאת מהם. במשחק הזה נוספו דמויות מוכרות ואהובות כמו גרימלוק והדינוטריקים, שממחישים איך גם רובוטים מפלצתיים וברוטאליים יכולים לפעול למען הצד של הטוב (מה שמתקשר למאמר שלי "הרוע בשירות הטוב"), והוא מכיל סצנות, מקומות ודמויות שיעוררו פרצי נוסטלגיה אצל כל חובבי הסדרה. יש לציין שרמת האלימות במשחק זה ובקודמו, גבוהה בהרבה מזו המקובלת בסדרות המצוירות – רובוטים משני הצדדים נהרגים ומתפוצצים בכמויות עצומות, מה שבסדרה לא קרה כמעט אף פעם, חוץ מבסרט של 1986.
למעשה, אפשר לומר ששני המשחקים מציבים אידיאלים שונים של העל-אנושי שיש לשאוף אליו. יש הרואים בעל-אנושי משהו מרוחק וזר, שכלי יותר וחסר רגשות בסיסיים; אחרים לעומת זאת סבורים שגם במדרגות הגבוהות של הקיום, יש מקום לרגשות הטוב הפשוטים. השקפות אלה משליכות על האופן בו תופסים את האדם האידיאלי, את השאיפות הראויות, וגם את המלאכים ואת אלוקים עצמו, ואפשר למצוא להן ביטויים הן במחשבת ישראל והן בפילוסופיות חיצוניות.
המשותף לשני המשחקים הוא המאבק הנצחי בין האור לחושך, בין הטוב לרע, שלובש בכל עולם צורה אחרת. ומה עם העולם שלנו? האם גם פה מתחולל בצורה כלשהי המאבק הקוסמי בין טוב ורע, מלאכים ושדים, רובוטריקים ושקרניקים – או שאצלנו הכל מעורבב ומורכב ופלורליסטי, ואין טובים ורעים, כי אין בכלל אמת מוחלטת, וכולם עושים אותו דבר וחושבים (או לא חושבים) אותו דבר, ורק נזהרים לא לפגוע בזכויותיהם של האחרים, כך שכל האנושות הופכת לאיזו דייסה אפורה ומשעממת? האם אנחנו יכולים לזהות את הטוב והרע המוחלטים, ולהצטרף למאבק למען הטוב?
עבור כל מי שמאמין בקיומם של טוב ורע, המשחקים האלה יכולים לשמש עבורו מקור מצוין להשראה. בפרפרזה על דבריו של הרצל אפשר לומר: "אם תרצו – אין זה משחק, ואם לא תרצו – הרי זה משחק ויישאר משחק"...