הוויה או לא היה - על ספרו של הרב עמית קולא פורסם ב 17/03/2013 16:05:00 
לספר "הויה או לא היה", של הרב עמית קולא, ניגשתי בחשדנות מרובה. חשדתי שמדובר בכניעה מוחלטת לטענות ביקורת המקרא, באפולוגטיקה שנסוגה כל כך לאחור, עד שהיא נופלת מעבר לקצה. ברם, ככל שהוספתי לקרוא, התברר לי שמדובר באחד מספרי המחשבה המרתקים והמלהיבים ביותר שקראתי אי פעם. לא מדובר באפולוגטיקה רפויה, אלא בבירור מעמיק של יסודות אמונתנו – והעמדתם על בסיס יציב ואיתן, שאף ביקורת היסטורית לא תוכל לערער.
לא כאן המקום לכתוב סקירה מפורטת על הספר, אולם ברצוני להציג את הרעיון המרכזי שבו, ולהוסיף לו נופך משלי.
הרעיון שעומד מאחורי מגמתו של הספר, הוא ההכרה בקיומם הריאלי, האובייקטיבי והבלתי תלוי, של רעיונות ואידיאות, וניתוק הזיקה שבין החומרי לבין הריאלי.
הגישה הפשטנית, הנפוצה, מזהה את "האמיתי" עם החומרי והמוחשי – אנשים ובעלי חיים הם אמיתיים, השמיים והארץ הם אמיתיים, בתים וכבישים הם אמיתיים, וכן הלאה. רעיונות, לעומת זאת, נתפסים כמשהו ערטילאי ומעורפל, שקיים במחשבתם או בדמיונם של בני האדם בלבד, לא במציאות הריאלית. דמיונות למשל, לפי דעה זו, אינם יותר מאשר שעשועי מחשבה או חלומות בהקיץ. ממילא, אם רוצים להתייחס לדבר מסוים כאל "אמיתי", צריך להוכיח את קיומו המוחשי בצורה זו או אחרת – באמצעות ממצאים אמפיריים, עדויות היסטוריות, וכן הלאה. מה שאינו מעוגן בחומר, אינו קיים.
כנגד גישה זו, יוצאת העמדה האידיאליסטית, המתבטאת בספרו של הרב קולא. עמדה זו, ששורשיה מצויים כבר אצל אפלטון, הופכת את היוצרות: הקיום האמיתי, המוחלט והנצחי, הוא דווקא נחלתם של הרעיונות והאידיאות. רעיונות אינם רק יצירי מוחם של בני האדם; הם היו קיימים לפני בריאת עולם החומר הזמני והחולף, ויהיו קיימים אחריו. בני האדם יכולים לגלות את הרעיונות הנצחיים – אין הם יוצרים אותם. ממילא, אין שום סיבה להתנות את אמיתותו של רעיון מסוים, בקיומם של גושי חומר כאלה או אחרים, או בנסיבות היסטוריות כאלה או אחרות. עולם האידיאות יכול אמנם "לשלוח רגליים" מטה, ולבוא לידי ביטוי חומרי גם בעולם הזה, אבל תנאי זה אינו נחוץ כלל לביסוס קיומו העצמאי.
כאשר המאמין האמיתי בוחן את שורשי אמונתו, יתברר לו במהרה שזו אינה מבוססת על עובדות פיזיות כלשהן. האם העובדה שלפני אלפי שנים הסתובב במזרח התיכון נווד בשם אברהם, או שעם של עבדים משוחררים שמע כמה קולות מוזרים מהשמיים – היא זו שהביאה יהודים במשך מאות דורות לדבוק באמונתם ובדתם ולמסור עליהם את נפשם? האם ממצאים ארכיאולוגיים שיאששו את סיפור יציאת מצרים, יובילו בהכרח לחזרה בתשובה המונית? אמונה אמיתית אינה בנויה על משענות בדמות אבנים ושברי חרס. היא מבוססת על המפגש הישיר של המאמין עם נוכחות האל, בחייו האישיים, באופן שאינו מתיר ספק בקיומו. אותו מפגש עם האל, ממחיש עבור המאמין את אמיתות הרעיון של היהדות, ואת ההכרה בה כדרך הטובה ביותר להתקרב אל האל. היהודי המאמין דבק בדתו לא בגלל משהו שכתוב במגילת קלף עתיקה, אלא מפני שהוא חווה את האמת שבה כאן ועכשיו. ממילא, מה ישנו עבורו העובדות ההיסטוריות? לרעיון יש מציאות משלו, בעולם נפרד מזה של המציאות החומרית, ומספר נקודות המפגש בין שני העולמות אינו משמעותי.
אביא שתי דוגמאות מתחומים אחרים, כדי להמחיש את קיומם העצמאי של הרעיונות. הדוגמא האחת היא מתחום המוסר. החוש המוסרי של האדם הבריא, מלמד אותו שיש אידיאל אנושי מסוים – רעיון אותו אמור האדם לממש. רעיון זה אינו תלוי כלל בשאלות ארציות, כמו מוצא האדם, היחס בין הגוף והנפש, או תולדות ההיסטוריה האנושית. אנשים מוסריים מאמינים בקיומו הריאלי של המוסר, פשוט מפני שהם חווים אותו ישירות, כמציאות שקיימת במנותק מעולם החומר, והם משתדלים לחקור ולברר את הרעיון כדי להסיק ממנו השלכות מעשיות לחייהם.
הדוגמא האחרת היא מתחום הספרות והקולנוע. לא מעט מעריצים מקדישים את זמנם ומאמציהם לבירור סוגיות הקשורות בקורות חייהם של דמויות כמו שרלוק הולמס או הארי פוטר, כאילו מדובר היה בדמויות היסטוריות לכל דבר. לאחרונה הופיעה אפילו "דת הג'דיי", המבוססת על רעיונות מסרטי "מלחמת הכוכבים", ותובעת הכרה כדת רשמית. לאותם אנשים לא מפריע כלל, שהדמויות והאירועים שהם חוקרים לא התרחשו במציאות החומרית; הם מבינים שהספרים או הסרטים, אינם אלא הלבוש בו מתלבשים רעיונות אמיתיים ויפים, והסופר או הבמאי אינו אלא המדיום, או הנביא, המביא את המסר לעולם. הם מתייחסים לרעיון כאל אמיתי, מפני שהם "רואים" ישירות את האמת שבו – ולמאי נפקא מינה אם אותן דמויות לא היו ולא נבראו, אלא משל היו.
חשוב לחזור ולהדגיש, שלא מדובר ב"אמיתות סובייקטיביות", או בויתור על אמת אובייקטיבית כלשהי לטובת פלורליזם רלטיביסטי. הטענה היא שרעיונות אכן קיימים, באופן אובייקטיבי וריאלי לכל דבר. יש רעיונות איכותיים יותר ופחות, כלליים או ספציפיים, אבל מדובר במציאות אמיתית לא פחות מזו של העולם הזה – מציאות אותה איננו חוקרים בחושינו הגשמיים, אלא באינטואיציות ובחושים הפנימיים שלנו, המורים לנו איזה רעיון נכון ואיזה שגוי.
כמו כן חשוב להדגיש, שהן הרב קולא – כפי שהוא כותב בספרו – והן אני, מאמינים באמונה שלמה בכך שהאירועים ההיסטוריים שקרו בתנ"ך אכן התרחשו גם במציאות הארצית. הנקודה היא, עם זאת, שלא זה מה שמשנה באמת. ממילא, גם אם מישהו מסופק לגבי עובדות היסטוריות כאלה ואחרות, כגון ש"אימת הארכיאולוגיה" או ביקורת המקרא נפלה עליו – זו עדיין אינה סיבה לעזוב את האמונה.
יש הרבה שאלות ובירורים ביחס לעמדה מהפכנית זו, אבל נראה שההכרה בקיומם הריאלי של רעיונות ואידיאות, הוא הצעד הראשון בשחרור מהתפיסה המטריאליסטית הפשטנית, ובהתקדמות לעבר עולמות גבוהים ונרחבים יותר של הכרה ואמונה.
