מיסטריום

הכבוד ביהדות זוכה לכאורה ליחס דו-אנפי. מצד אחד, הוא נמנה עם הדברים המוציאים את האדם מן העולם, יחד עם הקנאה והתאווה. מצד שני, כבוד הבריות נחשב לשיקול חשוב, שהלכות רבות מבוססות עליו. נראה שיש להבחין בין כבוד שאדם דורש מאחרים, שנובע מגאווה ואגו מנופח, לבין הכבוד שהאדם חולק לעצמו ולאחרים, שמבטא דווקא מעלה חשובה. במאמר זה אתייחס לכבוד במובן החיובי שלו.

מהו בעצם הכבוד? יחס של כבוד כלפי אדם, חפץ או מעמד, מבטא את ההכרה בכך שאותם דברים אינם "סתם". יש בהם משהו מעבר לקיומם החומרי, למולקולות מהן הם מורכבים. המלה "כבוד" דומה ל"כובד", למשקל, והיא אכן מציינת את "המשקל" הנוסף שיש לדברים המכובדים.

בעקבות זאת, הכבוד מתבטא כמעט תמיד דווקא בהתנהגויות כאלה, ש"מכבידות" על האדם, שאין בהן שום תועלת או הנאה מוחשית. זאת משום שזה בדיוק עניינו של הכבוד – הוא ערך בפני עצמו, שלא ניתן לעשות לו רדוקציה לאינטרס תועלתי או נהנתני כלשהו. התועלת וההנאה נמצאים בקומה הבסיסית של הקיום, ואילו הכבוד והערכים הנובעים ממנו, מהווים קומה גבוהה יותר ונפרדת.

אילו היה קוף מתבונן בחברה האנושית, היה בוודאי מגיע למסקנה שמדובר ביצורים משוגעים, שחלק גדול ממעשיהם חסרי כל היגיון. למה בכלל צריך בגדים (חוץ מאשר בחורף אולי)? ולמה יש כל כך הרבה כללים ומנהגים של מה ללבוש, מתי, איפה, מה לובשים גברים ומה נשים, מה לובשים בכל אירוע ובכל מעמד חברתי? מה כל העניין עם נימוסי שולחן? למה אי אפשר פשוט לזלול בכיף איך שבא? ובכל הקשור ליחסים בין גברים לנשים, גם כן הכל כל כך מסובך ומורכב שלא לצורך... וכמה זמן מבזבזים על כל מיני טקסים שונים ומשונים? בשביל מה צריך את כל ההכבדה הזאת, ואי אפשר פשוט לחיות בכיף כמו הקופים?

והתשובה היא, שהכבוד הוא בדיוק אותו עניין שמבדיל בין בני אדם לקופים וחיות אחרות. האדם מכיר בחשיבותו ומעלתו, ולכן הוא נותן להם ביטוי באופן בו הוא עושה דברים. גם מעשים בסיסיים, המשותפים לו ולשאר בעלי החיים, כמו אכילה, שתיה ורבייה – נעשים בצורה שונה, עם תוספת של פעולות וטקסים שונים לפניהם ובמהלכם, כדי להראות שלמרות תכונותיו הגופניות האדם אינו רק בעל חיים. כך גם הבגדים אינם משמשים רק תפקיד פונקציונלי של הגנה מקור או חום, אלא מכבדים את האדם ומראים שיש בו ערך מוסף, ואין הוא סתם קוף עירום (ואכן ר' יוחנן היה קורא לבגדיו "מכבדותי"). כל האירועים החשובים בחייו של האדם – לידה, התבגרות, נישואין, מוות – כרוכים בטקסים ומנהגים "מכבידים" כביכול, שממחישים את חשיבותם של אירועים אלה, שאין הם סתם נקודות זמן אקראיות. ככל שמדובר באירוע חשוב יותר וציבורי יותר, כך גם נעשים הטקסים מפוארים ומכבידים יותר, עד כדי השקעתם של זמן, תקציבים ומשאבים מרובים – טקסים כמו ימי עצמאות או ימי זיכרון, הענקת פרסים חשובים, ציון אירועים היסטוריים, קבלת דרגות או תארים, וכן הלאה. כמובן שגם הדת כרוכה בטקסים רבים ושונים. הכבוד, למעשה, בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים, מחייו היומיומיים של האדם הפרטי, עד לאירועים ממלכתיים ובינלאומיים. לא יהיה זה מופרז לומר, שהאנושות משקיעה בכל הקשור לכבוד, לא פחות משהיא משקיעה בהשגת צרכי הקיום הבסיסיים.

הכבוד מתבטא לא רק בטקסים ומנהגים, אלא גם בערכים מוסריים. מכיוון שהכבוד במהותו מנותק משיקולי תועלת והנאה, פעמים רבות הוא יוביל להתנהגות שנראית לא מועילה ואף מזיקה עבור העושה אותה. אנשים בעלי כבוד עצמי ישמרו על כבודם גם במחיר הפסדים גדולים ונזק אישי. איש כבוד לא ישקר, לא יסוג בו מהבטחתו, ולא ינקוט בדרכים "מלוכלכות", אפילו כאשר הללו עשויות להועיל לו מאד. לעתים אדם גם ימסור את נפשו מסיבות של כבוד, כמו הקברניט הנשאר אחרון בספינה טובעת, או החייל המסרב לסגת ולהיכנע. מתבונן חסר חוש כבוד, כמו הקוף דלעיל או אנשים מסוימים, יתייחסו לאנשי הכבוד כאל "פראיירים" או משוגעים, ולא יבינו מה הבעיה לעשות הכל כדי להרוויח כמה שיותר הנאות ותועלת, בעיקר אם אין חשש להיתפס. אבל איש המעלה מבין שוויתור על הכבוד כמוהו כוויתור על האנושיות, והוא אינו מוכן לעשות זאת.

כיצד קובעים בני האדם מה ייחשב למכובד ומה לא? בחלק מהמקרים מדובר במוסכמות חברתיות שרירותיות למדיי, אבל לפעמים ההשראה לכבוד מגיעה מלמעלה; האדם זוכר באופן לא מודע את סדרי הכבוד של "מלכותא דרקיעא", על הפמליא של מעלה וצבא השמיים, ומעצב באופן דומה להם את "מלכותא דארעא". ולכן למדו אותנו חז"ל, שיש הקבלה בין העולם הזה לעולם העליון.

למרבה הצער, בתקופה המודרנית הלך כבוד האדם והידרדר. בעקבות התפשטות החילון, והגישה הרואה באדם לא יותר מבעל חיים מפותח – נדחק מושג הכבוד, ושיקולי תועלת והנאה הפכו להיות הגורם הבלעדי כמעט המכתיב את התנהגותו של האדם. כמו הקוף למעלה, גם האדם בן זמננו שואל את עצמו פעמים רבות: למה צריך את הבגדים המסורבלים האלה בקיץ, ואי אפשר להסתובב ברחוב כמו בחוף הים? למה צריך טקסים מיותרים כמו חתונה, כשאפשר פשוט לעבור לגור ביחד? ומה הטעם להיאבק ולשלם מחיר עבור ערכים, שלא מביאים שום תועלת רווחית? כל דבר צריך להיות מתורגם לשיקולי רווח והפסד, הנאה ותועלת; ומכיוון שהכבוד, בהגדרה, אינו ניתן לרדוקציה כזו – הרי הוא הולך ונדחק מתחומים רבים. רק תסתכלו על הפוליטיקה של ימינו, שהפכה שם נרדף לשחיתות, ערמומיות ופרגמטיות מלוכלכת. קשה למצוא היום מנהיגים שיהיו אנשי כבוד אמיתיים, שמושגי האמת, הצדק והיושר הם נר לרגליהם, והם מוכנים לשלם את המחיר הנדרש כדי לא להיכשל בהתנהגות שאינה מכובדת.

כיהודים דתיים, קל לנו יותר להבין את חשיבותו של הכבוד. התורה מחנכת את היהודי לנהוג כבן מלך, או כעומד לפני המלך, ולשמור על התנהגות מכובדת גם בחדרי חדרים, כשהאדם נמצא בינו לבין עצמו – שהרי אלוקים נמצא איתנו בכל מקום. אחד מבעלי המוסר אמר, שכאשר אדם יושב בצורה קצת זרוקה, ואז נזכר שה' רואה אותו ומזדקף לתנוחה יותר מכובדת – על זה זוכים ל"קורת רוח" של חיי העולם הבא. ההלכה קובעת טקסים מיוחדים לכל הקשור בלבוש, באכילה, בעשיית הצרכים, בשינה ובקימה ובכל שאר המעשים, וכמובן גם לציון השבתות, החגים ואירועים מיוחדים בחייו של היהודי. ואפשר גם למצוא דרכים נוספות בהן לבטא את ההכרה בכבוד האדם, כמו שמסופר על אחד מגדולי ישראל, שהשתדל להיות בקיא באילן היוחסין שלו ובאבותיו כמה שיותר דורות לאחור, בנימוק שהקשר המשפחתי הבין-דורי הוא אחד הדברים המייחדים את האדם משאר החיות. נכון, כל הדברים האלה "מכבידים", ואפשר תמיד לשאול למה זה טוב ומי צריך את זה. אבל זו בדיוק מהותו של הכבוד.

מי שהפכו את הכבוד לערך המרכזי בחייהם, היו אבירי סולאמניה – מסדר אבירים שחי בעולם של קרין, בספרי "רומח הדרקון". אותם אבירים חיים לפי תורת "השבועה והמידה" – קוד אתי קפדני ונוקשה מאד, שמדריך את האביר כיצד לנהוג בצורה מכובדת בכל מצבי החיים, בשגרה ובשדה הקרב. השבועה היא למעשה המוטו של אבירי סולאמניה: "אסט סולארוס אות' מיתאס" – "כבודי הוא חיי", והמידה היא סדרה של למעלה מ-30 כרכים עבי כרס המפרטים כיצד יש לממש את עקרונות הכבוד בכל מצב אפשרי (קצת מזכיר את הגמרא שלנו...). ואכן, אבירי סולאמניה מוכנים להכביד על עצמם ואף לסכן את חייהם בשם הכבוד. אביר סולאמני יקפיד למשל להצדיע לאויבו לפני הקרב, גם אם זה שולל ממנו את יתרון הפתיחה; הוא יסרב לסגת בצורה בלתי מכובדת, או לנטוש פצועים או אזרחים במקום הסכנה; ולעולם לא ישקר או ישתמש במעשי מרמה וריגול כנגד האויב. כמובן שאירועים למיניהם כמו חגים, העלאה בדרגה, טקסי ניצחון או אשכבה וכדו', כרוכים גם הם בטקסיות וחגיגיות רבה המבטאת את כבוד האבירים והמעמד (מזמור האשכבה הסולאמני המלא, שמופיע בסוף "דרקונים של ליל חורף", העביר בי צמרמורת. יובא בהמשך). אמנם, פעמים רבות ההיצמדות לכבוד של "השבועה והמידה" הובילה לנוקשות יתר והתאבנות, ולפגיעה באנושיות ובמידות טובות אחרות; היו אבירים שתפסו את הכבוד באופן השלילי שלו, והפכו ליהירים ומתנשאים. אף על פי כן, תמיד היו גם אבירים כמו סער בהיר-להב, שהיוו את דמות המופת של אביר הכבוד והצדק האצילי, בצורה המושלמת ביותר. בסופו של דבר, למרות "ההכבדה" ואולי דווקא בזכותה, מסדר אבירי סולאמניה המשיך להתקיים ולהיות הכוח החזק ביותר של הלחימה ברוע במשך קרוב לאלפיים שנה. אפשר לקחת הרבה מאד השראה מאבירי סולאמניה, ולחשוב איך אנחנו היהודים, כחייליו של ה', אמורים לבטא גם אנחנו את ערך הכבוד במידה הנכונה.

עוד דוגמא ספרותית לכבוד שהרשימה אותי בילדותי, לקוחה מהספר "פיטר פן" (המקורי, לא אחד העיבודים של דיסני). שם מתואר שהאינדיאנים, בני בריתו של פיטר פן, הותקפו באופן פתאומי בידי שודדי הים של קפטן הוק. האינדיאנים הבחינו בהתקפה, אבל חוקי הכבוד שלהם קבעו, שאסור להם להיראות מופתעים לעיני האדם הלבן; ולכן הם המשיכו לרגע לשבת ללא תנועה – ורק אז זנקו על רגליהם והשיבו לחימה. כתוצאה מכך הם הפסידו בקרב ונחלו מפלה איומה. אז אפשר לחשוב שבמקרה זה ההקפדה על הכבוד היתה מופרזת וגרמה ליותר מדי נזק; אבל צריך לזכור שבסופו של דבר, הכבוד אכן אמור לגבות מחיר. שכן הוויתור על הכבוד, כרוך במחיר הרבה יותר גבוה – מחיר האנושי והאלוהי שבאדם.   

*    *    *

אני מצרף פה את מלות מזמור האשכבה הסולאמני שהוזכר לעיל. כמובן שאי אפשר לקבל את מלוא הרושם מבלי לקרוא אותו בהקשר של כל הפרק, ואי אפשר לקבל את הרושם של הפרק בלי לקרוא את כל סדרת "רומח הדרקון"... אבל גם בפני עצמו אני חושב שהוא מרשים מאד. דמיינו פלוגת אבירים עומדים במסדר בחדר קבורה עתיק ומזמרים אותו יחד בקול עמוק. שימו לב איך השורות הפותחות מכל הבתים מצטרפות לבסוף לבית אחד בפני עצמן – זה הנוסח המקוצר שאומרים בשעת הדחק (כגון באמצע שדה הקרב, כשצריך לבצע המתת חסד בחבר שנפצע אנושות).

(התרגום הוא של עמנואל לוטם, עם שינויים קלים שלי. "הומה" הנזכר הוא אחד מהגיבורים האגדיים של אבירי סולאמניה, שזכה למעמד של מעין קדוש.)

אל חיקו של הוּמה יחזור זה האיש:

 מי ייתן ויאבד באור החמה,

בזמירות האוויר שהיו לו נשמה;

בגבולות השמים קַבּלנו.

מעבר לרקיע פראי ואדיש

שם קבעת מקום משכנך,

במחוזות כוכבים, שם החרב שואפת

בתנופה של כמיהה, לה נחבור בשירה.

למנוחת עולמים יינשא וישכב.

מעל שירתנו, מעל עצם השיר,

עידנים של שלווה יהפכו ליום אחד,

כי תשכון נשמתו בחיק פלדין.

עת יכבה הניצוץ האחרון בעיניו

הציתנו נא שוב במקום קודשך

מעל למלים, מעל אדמה אהובה,

ואנו נִמנה עידנים.

פטור לצמיתות מענני מלחמה

כתינוק רך שאך-זה נולד,

העולם הגדול מצפה לו בהיר ופתוח,

אדוננו הוּמה, הושיענו נא.

באור כוכבים לוּ ימצא נחמה

כזו שהיתה לו בימי ילדותו הטהורים;

מארץ נשחתת שהיתה לשמה,

אדוננו הוּמה, הושיענו נא.

ונשמת אפיו, בצאתה עד תומה

תהפוך ליין נמסך על מזבח של פרחים;

ממעוז אהבה שאיננו יודע כניעה,

אדוננו הוּמה, הושיענו נא.

תמצא באוויר הגועש מקומה

הנשמה היוצאת מחרב ניחתת,

מנטל קרבות על קרבות;

אדוננו הוּמה, הושיענו נא.

מעל חלומות העורבים, באשר

ניסו חלומותיו לראשונה לבקש מנוחה,

מתלאות מלחמה ומקץ מלחמה,

אדוננו הוּמה, הושיענו נא.

רק הנץ הדואה את המוות זוכר

בארץ ערביים; מבעד לשקיעה,

מערפל החושים, מודים אנו לך,

אדוננו הוּמה, הושיענו נא.

יעלה נא צלו לפני הומה חיש

מגוף המוות, מבקיעת הקליפה;

ממשכן הנשמה הריק מודים אנו לך,

אדוננו הוּמה, הושיענו נא.

מעבר לרקיע פראי ואדיש

שם קבעת מקום משכנך,

במחוזות כוכבים שם החרב שואפת

בתנופה של כמיהה, לחבור בשירה.

אל חיקו של הוּמה יחזור זה האיש

מעבר לרקיע פראי ואדיש;

למנוחת עולמים יינשא וישכב

עת יכבה הניצוץ האחרון בעיניו

פטור לצמיתות מענני מלחמה,

באור כוכבים לו ימצא נחמה.

ונשמת אפיו, בצאתה עד תומה,

תמצא באוויר הגועש מקומה

מעל חלומות העורבים, באשר

רק הנץ הדואה את המוות זוכר.

יעלה נא צלו לפני הוּמה חיש,

מעבר לרקיע פראי ואדיש.