"בקדושה אין גוזמא במציאות. כל המצויר ומדומה ואפשר להיות בציור – הוא באמת מצוי".
- הראי"ה קוק, קובץ ב, ט.
"אני מאמין בכל דבר עד שיוכח אחרת. לכן אני מאמין בפיות, במיתוסים, בדרקונים. כל זה קיים, אפילו אם זה בראש שלך. מי אמר שחלומות וסיוטים אינם אמיתיים כמו הכאן והעכשיו?"
- ג'ון לנון
מה ההבדל בין דמיון למציאות? כאשר אנו שואלים על דבר מסוים, האם הוא "אמיתי" או דמיוני", למה אנחנו מתכוונים? לדעתי, התשובות לכך שונות ממה שמקובל לחשוב.
נתחיל בהגדרת ה"אמיתי", או ה"מציאותי". אנשים נוטים להתייחס לדברים מוחשיים כאל אמיתיים יותר מאשר דברים שאינם נתפסים בחושים. חפצים, חומרים, מראות, קולות, יצורים חיים ובני אדם נחשבים לאמיתיים בבירור, בשל היותם נתפסים בחושים. לעומת זאת דברים מופשטים יותר, כמו מחשבות, אהבה, קדושה ונשמה נחשבים כ"אמיתיים פחות", עד שיש הטוענים שאינם קיימים כלל.
גישה זו למציאות נובעת מכך שאנו מתחילים את חיינו כתינוקות קטנים וחומריים, הלומדים על העולם באמצעות החושים הגופניים בלבד. לתינוק אין כישורי חשיבה, דמיון ורגש מפותחים, ומבחינתו רק מה שאפשר להכניס לפה אכן קיים. כאשר מופיעים כישורינו הרוחניים בשלב מאוחר יותר, תמונת העולם החומרית שלנו כבר התגבשה, וקשה לנו לאמץ נקודת מבט אחרת. בשל כך אמרו חז"ל שהיצר הרע (דהיינו התפיסה החומרית) הוא "מלך זקן וכסיל", שכן הוא נמצא עם האדם משעת לידתו, ואילו היצר הטוב (החושים הרוחניים) הוא "ילד מסכן וחכם", שכן הוא מופיע מאוחר יותר אצל האדם, וקשה לו יותר להשפיע עליו.
אולם אם נתבונן כראוי, נגלה שהמציאות היא הפוכה ממה שמקובל לחשוב. הדברים המופשטים והרוחניים קיימים באופן חזק הרבה יותר מאשר הדברים החומריים. ראשית, כל חומר סופו להתבלות ולעבור מהעולם, אולם דברים כמו רעיונות, אידיאות ומושגים – קיימים לנצח. גם אם כל הסוסים למשל ייכחדו, האידיאה של הסוס תמשיך להתקיים, ואנשים יוכלו להמשיך להתייחס אליה. ראו לדוגמא את האידיאה של הדינוזאורים, וכמה היא משפיעה על היצירה, האומנות והתרבות העכשווית, עשרות מיליוני שנה (כמשוער) לאחר שהדינוזאורים המוחשיים עברו מן העולם. מה אם כן אמיתי יותר?
ישנם דברים שקיימים במציאות הפיזית, אולם הם כמעט חסרי חשיבות. יש למשל תולעים מסוימות שחיות באיזו פינה נידחת בתחתית האוקיינוס, ואף אדם כמעט לא שמע עליהן ולא ראה אותן מעולם. לעומת זאת, יצורים כמו פיות וחד-קרן הם דמיוניים, אולם אין כמעט אדם שלא מכיר אותם. כך גם לגבי בני אדם: מיליארדי אנשים "אמיתיים" לאורך ההיסטוריה חיו את חייהם ומתו מבלי להשפיע על העולם באופן משמעותי כלשהו, ומבלי שמישהו זוכר אותם כיום, ואילו דמויות "דמיוניות" רבות - מהאגדות, המיתולוגיות, הספרים והסרטים – פועלות בעולם כבר שנים רבות, ומשפיעות על המוני בני אדם. כמו שאמרתי פעם לילדים שלי: מיקי מאוס הוא בן אלמוות. אי אפשר להרוג אותו. גם אם יעשו סרט רשמי שבו הוא מת, הדמות שלו תמשיך לפעול ולהשפיע בעולם. רק אם מתישהו ישכחו אותו כל בני האדם, אפשר יהיה לומר שהוא מת – וגם אז האידיאה שלו תמשיך למעשה להתקיים.
נעבור לאדם הפרטי. מה יותר אמיתי, הגוף או התודעה? הפילוסוף דקארט קבע בצורה ברורה, שקיומה של התודעה בסיסי ומוחשי הרבה יותר מאשר קיומו של הגוף, שכן הגוף שלי עשוי להיות רק אשליה (כמו שאדם יכול לחלום שיש לו כנפיים), אולם התודעה והמחשבה חייבת להיות אמיתית ("אני חושב, משמע אני קיים"). עובדה היא גם, שאת עצם קיומו של הגוף, אנו מכירים רק באמצעות התודעה, ובלעדיה לא היינו יודעים אפילו שיש לנו גוף. אדם שמתעורר בחושך, יכול לחוש מיד שיש לו מחשבות, רגשות ורצונות, עוד לפני שהוא מסתכל לבדוק אם יש לו גם גוף. לכן, גם בתחום האישי, התודעה או הנשמה היא למעשה אמיתית יותר מאשר הגוף.
המסקנה היא אם כן, שהאמת שונה ממה שהורגלנו לחשוב. אין זה נכון שמה שמוחשי הוא יותר אמיתי ממה שאינו מוחשי; להיפך, המוחשי הוא בן חלוף, ופעמים רבות חסר חשיבות, ואילו הרעיונות המופשטים הם נצחיים ובעלי פוטנציאל להשפעה עצומה. הסתכלות נכונה מגלה לנו שמחשבות, רעיונות ואידיאות הם הדברים האמיתיים ביותר. וכמובן שישויות רוחניות, כמו נשמות, מלאכים ואלוקים, הן אמיתיות וקיימות יותר מאשר יצורים חומריים. רק ההתרגלות שלנו לחומר עיוותה את מושגי התפיסה שלנו, אבל אפשר להשתחרר ממנה.
הכרה זו מביאה אותנו להבנה, שהעולם האמיתי הוא לא עולם החומר, אלא עולם האידיאות, כפי שטען אפלטון במשל המערה המפורסם שלו. עולם האידיאות מכיל את כל הרעיונות והמושגים הנצחיים בשלמותם, ואילו העולם המוחשי מהווה רק צללית, בבואה חיוורת של עולם האידיאות. אנו מסתכלים על הצללים שעל קיר המערה, וחושבים שהם "אמיתיים", בעוד שמי שזכה לצאת מהמערה רואה את הדברים כפי שהם באמיתותם.
עולם האידיאות הוא שלם, נצחי ואינסופי. הוא מכיל כל רעיון וכל צורה שניתן להעלות על הדעת. עולם החומר בו אנו חיים, הוא צירוף אחד מבין אינסוף צירופים אפשריים של אידיאות. ישנם אינסוף עולמות ויקומים אחרים, שאולי אינם קיימים בחומר, אבל הם קיימים כאידיאות, וזהו כאמור הקיום האמיתי יותר. העובדה שעולמנו הוא גם מוחשי, אינה מקנה לו שום מעמד של עדיפות אונטולוגית כלפיהם, כשם שהעובדה שאדם מסוים מטיל צל על קיר המערה, אינה הופכת אותו לאמיתי יותר מאשר האנשים שאינם מטילים צל. שוב, רק מפני שאנו חיים ב"צל", הוא נראה לנו יותר "אמיתי", אבל מי שאמיתי באמת הוא מי שמטיל את הצל, ומבחינת האידיאות כולן קיימות בשווה.
לפי זה אפשר להבין, שהדמיון שלנו אינו סתם כוח יצירתי פרוע, אלא הוא כושר הכרתי. הדמיון הוא למעשה חוש, התופס את עולם האידיאות, בניגוד לחושים האחרים התופסים את עולם החומר. כאשר אדם מפעיל את דמיונו ומעלה לעיני רוחו צורות שונות, הוא לא סתם "ממציא", אלא הוא מתבונן – הוא צופה בעולם האידיאות ומחפש שם דברים שמושכים את תשומת לבו. האומנים הגדולים, כמו סופרים או במאים, אינם ממציאים סתם רעיונות קודחים מירכתי מוחם; אילו זה היה כך, יצירותיהם לא היו אמורות לעניין אף אחד חוץ מאשר אותם. מה שהם עושים באמת הוא לגלות אידיאות יפות במיוחד, ולגלם אותם בעולם הזה בתור סיפורים, סרטים, ציורים וכדו'. הסיבה שיצירות מסוימות זוכות להצלחה גדולה, היא בשל כך שאנשים רבים חשים שהאידיאה שהן מבטאות היא אכן אמיתית ומוצלחת, אידיאה שצריך חוש מיוחד כדי לקלוט אותה ולהגשים אותה בעולם. יצירות כאלה הן הדברים האמיתיים ביותר; בדומה לדוגמאות שכבר ציינתי, אנגליה וצרפת עשויות להיחרב בן לילה, אבל מקומות כמו ארץ עוץ, נארניה או הארץ-התיכונה של טולקין יתקיימו לנצח.
לאור האמור, משמעותם של מושגים כמו "אמיתי" ו"דמיוני" היא שונה ממה שנהוג לחשוב. בד"כ אנשים סבורים שסוסים הם אמיתיים, דהיינו קיימים, ואילו דרקונים למשל הם דמיוניים, ולכן לא קיימים. אבל לפי מה שראינו, אין סתירה בין דמיוני לאמיתי. גם מה שנתפס בדמיון לבד, אכן קיים. בעולם האידיאות, שהוא העולם האמיתי, סוס ודרקון קיימים באותה מידה. ההבדל ביניהם הוא רק לגבי הדרכים בהן האידיאה שלהם מתממשת בעולם הזה: סוסים מופיעים גם כיצורים בשר ודם, ואילו דרקונים מופיעים רק ביצירות כמו ציורים, ספרים, סרטים וכדו'. אבל אופן ההופעה הוא היבט משני, קונטינגנטי ופחות משמעותי. הסוסים בשר ודם עלולים להיכחד יום אחד, אבל האידיאה שלהם תישאר בלי שינוי, וכך גם האידיאה של הדרקונים. ההבדל הוא בין מוחשי ללא-מוחשי, לא בין קיים ללא-קיים.
מתי הדמיון הוא שקרי? רק כאשר אנשים טועים לחשוב, שאידיאה מסוימת מתממשת בעולם המוחשי, באופנים בהם אינה מתממשת באמת. אם מישהו יחשוב שהוא עלול להיתקל ברחוב בדרקון בשר ודם, או שיש פיות מוחשיות בערוגת הגינה שלו – הוא (ככל הנראה) טועה טעות חמורה. זו הסיבה שאנשים חוששים מהדמיון, משום שמי שאינו מבין עלול לטשטש את הפער בין עולם האידיאות לעולם המוחשי, ולחשוב שמה שקיים שם – בהכרח קיים גם פה. אבל זה כמובן לא נכון. כאנשים החיים בעולם החומר, עלינו לדעת אלו צורות מתלבשות בחומר ומופיעות בעולמנו, ואלו צורות קיימות רק כרעיונות אך לא כיצורים מוחשיים. החידוש הוא רק ש"מוחשי" אין פירושו "קיים" או "אמיתי" יותר. פיות ושדונים הם אמיתיים לא פחות מתולעי אוקיינוס, ואולי אפילו יותר – אלא שהם אינם יצורים מוחשיים, בשר ודם, אלא רעיונות הקיימים בעולם האידיאות. חשוב להבין את ההבדל בין העולמות ולא להתבלבל, אבל גם לזכור שאנחנו נמצאים ב"צל", לא בעולם האמיתי, ולא החושים שלנו הם המדד הקובע מה באמת קיים ומה לא.
אז בפעם הבאה שאדם קוראים ספר פנטזיה טוב, או רואים סרט בדיוני מוצלח, ומישהו יגיד לכם שאתם מבזבזים את זמנכם על דמיונות חסרי חשיבות – אמרו לו, שהדמיונות הללו אמיתיים לא פחות מכל משחקי הספורט, תוכניות הריאליטי, וכל ענייני הבורסה והפוליטיקה המשעממים, שמשום מה נחשבים ל"מציאותיים". את הדברים האלה אף אחד לא יזכור, אבל רעיונות טובים נשארים לנצח.