אחת השאלות כבדות המשקל ביותר, שאמורות להעסיק את היהודי המאמין, היא השאלה: אלו דברים הם בעלי ערך בעיני ה'? כמובן, שקיום התורה והמצוות הוא בעל ערך עליון. אולם מה לגבי שאר ענייני העולם הזה? האם לעולם החול יש ערך משל עצמו – או שכל מטרתו היא לשמש כבסיס לקיום התורה והמצוות, שהיא המטרה הבלעדית לשמה נברא העולם?
שאלה זו קשורה קודם כל לתחום העשייה האנושית. את מעשי בני האדם אפשר לחלק לכמה סוגים:
א. מצוות שבין אדם למקום. ב. מצוות שבין אדם לחברו. ג. מידות טובות. ד. מעשים אנושיים ראויים. ה. מעשים מגונים ועבירות.
לגבי מצוות שבין אדם למקום, ודאי שיש להן ערך חשוב בעיני ה'. הפוסקים נחלקו האם מצוות צריכות כוונה או לא, ולהלכה נפסק בשולחן ערוך שמצוות צריכות כוונה. אדם שעשה מעשה מצווה בלי לכוון לשם שמים, לא יצא ידי חובה.
ישנה מחלוקת נוספת לגבי מצוות בין אדם לחברו, האם גם בהן צריך כוונה כדי לצאת ידי חובה. יש מהפוסקים שכתבו, שבמצוות כמו נתינת צדקה, העיקר הוא התוצאה (שהעני קיבל כסף), כך שגם אם המצווה לא נעשתה לשם שמים – יש לעושה אותה שכר. עם זאת, יש שכתבו שמצוות שכאלה שנעשו מתוך מניעים אנושיים ולא לשם שמיים, אמנם יזכו את העושה אותן בשכר בעולם הזה, אבל לא בשכר הנצחי של העולם הבא. על כל פנים, ברור שבעיני ה' יש ערך גם למצוות הללו (להרחבה ביחס לערכן של מצוות בין אדם לחברו שנעשות ממניעים אנושיים, עיינו במאמר של הרב אברהם כהן-אור, בתחומין כ, ובמאמר של הרב בן ציון קריגר, בתחומין כד).
מידות טובות, כמו רחמנות, נדיבות, התנהגות נעימה כלפי הזולת וכדו', לא בהכרח נכנסות תחת גדר של מצווה מסוימת, אבל גם להן יש ערך בעיני ה', מצד "והלכת בדרכיו".
החלק החמישי, מעשים מגונים ועבירות, ודאי שאינו רצוי בעיני ה'. השאלה היא אפוא על החלק הרביעי: מעשים אנושיים ראויים, דהיינו מעשים שבני האדם מתייחסים אליהם בחיוב, כמו להיות איש משפחה טוב וחבר טוב, להתייחס באהבה לבן הזוג ולילדים, לעבוד ולהתפרנס בכבוד, ליצור אומנות, וכן הלאה – האם יש להם גם ערך בעיני ה'? או שחשיבותם היא רק בעיני בני אדם?
הנטיה הטבעית של אנשים רבים, תהיה להשיב בחיוב – "מה זאת אומרת? ודאי שה' אוהב את זה שאנשים מתנהגים בצורה חיובית שכזו!" זה אכן נשמע סביר – אבל השאלה היא, האם הערך של אותה התנהגות הוא ערך עצמי, כמו של מצווה – או רק כאמצעי למטרה האמיתית, שהיא קיום התורה והמצוות?
משל למה הדבר דומה? לבעל עסק שמעסיק פועלים. יש לו מטרה אחת ויחידה: שהמפעל ייצר עבורו רווחים. בשביל זה הוא הקים את המפעל ושכר את הפועלים. במסגרת זו, הוא כמובן מעוניין שהפועלים יתנהגו יפה אחד לשני, יאירו פנים ללקוחות, ינהגו בנימוס ובצורה מכובדת, יעבדו בחריצות וכן הלאה. אולם לכל הפעולות הללו, אין בעיניו ערך בפני עצמן, אלא רק כאמצעי למטרה שהיא תפוקת המפעל. רק על זה הוא משלם משכורת. אם יבוא למנהל המפעל אדם טוב לב וחייכן, שאינו עובד במפעל, ויבקש לקבל משכורת על היותו איש נחמד – הוא לא יקבל דבר. כמו כן, אם המנהל יראה שהעובדים אינם מצליחים להפיק רווחים, הוא יפטר אותם או יסגור את המפעל, בלי קשר לשאלה כמה הם נחמדים ומאירי פנים. מה שחשוב הוא רק המטרה המוגדרת של המפעל, וכל השאר נמדד ביחס לתרומתו לאותה מטרה.
בדומה לכך, ניתן לומר שה' ברא את העולם, כדי שאנשים יקיימו תורה ומצוות. זו המטרה המוגדרת. לשם כך, רצוי בהחלט שאנשים גם ינהגו בדרך ארץ כראוי – יקימו משפחות, יעבדו, יפתחו את המדע, התרבות והאומנות, יתנהגו אחד כלפי השני באדיבות ובמאור פנים, וכן הלאה. אבל כל הדברים הללו, ערכם הוא רק כבסיס ליצירת חברה מתוקנת, שמאפשרת את השגת היעד של קיום תורה ומצוות. בלי הזיקה לתורה ולמצוות, אין לדברים הללו ערך עצמי בעיני ה'.
כך למשל, אדם שעובד את ה' ומקיים את מצוותיו, יקבל שכר גם על המעשים האנושיים הראויים שהוא עושה, שכן גם הם מהווים חלק מעבודת ה' שלו. אולם מי שאינו מאמין בה', או שעובד עבודה זרה וכדו' – יתכן מאד שלא יקבל שום שכר על מעשיו, גם אם הוא נחמד, אדיב, חבר טוב ואיש משפחה מסור (וגם אם זכות מסוימת תהיה לו, שכר לעולם הבא ודאי שלא יקבל על זה. עי' בדברי הרמב"ן בהקדמה לפירושו על ספר איוב, לפיהם לכופר בה' אין שום שכר, גם אם יעשה מעשים טובים כל ימיו).
והוא הדין לגבי העולם כולו: חז"ל אמרו שהעולם לא נברא אלא בשביל שישראל יקבלו את התורה, ועד מתן תורה כביכול היה כל העולם קיים על תנאי – אם יסרבו ישראל לקבל את התורה, יחזור הכל לתוהו ובוהו. וידועים דבריו של ר' חיים מוולאזין, שאילו ייפסק לגמרי לימוד התורה בכל העולם, יפסיק העולם להתקיים. פירוש הדבר הוא, שאלמלא התורה אין ערך לקיומם של העולם והאנושות – וכל האנשים הטובים, הישרים, האוהבים והנחמדים, היו חדלים להתקיים. שלא לדבר על עולם הדומם, החי והצומח, על כל הנופים המרהיבים שבו, וכל בעלי החיים המגוונים. כל אלה נבראו כ"תפאורה" למטרה העיקרית, כמו העיצוב והתמונות שמקשטים את חדרי המפעל ומשרדיו, ואילו נסגר המפעל – אין בהם עוד שום ערך בעיני בעליו.
לאוזניים האנושיות נשמע אולי קשה לקבל את זה – אבל אמת לא נמדדת לפי מידת הקושי או הרכות שבה.
אבל האם זוהי אכן המציאות? האם באמת רק לתורה, מצוות ועבודת ה' יש ערך עצמי, ולכל שאר המעשים והנמצאים יש ערך רק בתנאי שהם משרתים מטרה זו? או שאולי לקיום העולם כולו יש ערך בפני עצמו? האם יתכן שאיש טוב, "מענטש" בלעז, יזכה להערכה מצד ה' גם בהיותו מנותק מעבודתו?
אם למישהו יש תשובות מעניינות בנושא, המבוססות על מקורות, אשמח אם תשתפו אותי.