"כל גוף הוא ספר של דם. בכל מקום בו פותחים אותנו, אנחנו אדומים".
- קלייב בארקר
לא כל סרטי האימה הם אותו דבר; הפחד הוא רגש בעל גוונים ורבדים שונים, ויש דרכים שונות לעורר אותו, עם הבדלים משמעותיים ביניהן. באותו אופן אפשר לומר, שרומנטיקה, ארוטיקה ופורנוגרפיה עוסקים שלושתם ברגש שבין איש לאשה – אבל אלו הבדלים גדולים קיימים ביניהם...
סרטי אימה פסיכולוגית (כמו "החוש הששי", "פרויקט המכשפה מבלייר", "פעילות על טבעית", "הצלצול"), הם המקבילה של רומנטיקה. הם מתמקדים בנפש האדם, בתחושות וברגשות, ומעט מאד בגופני. הם מסוגלים לעורר את האימה בלי להציג אף סצנה של רצח או אלימות. זה הסוג המתוחכם ביותר.
סרטי אימה מסוגות אחרות, כמו אימה גותית ("דרקולה", "פרנקנשטיין", "איש הזאב"), סרטי אימה הישרדותית מסוימים (כמו "הנוסע השמיני"), וחלק מהסלאשרים היותר איכותיים, הם המקבילה של ארוטיקה. הם משתמשים בהיבט הגופני כדי לעורר פחד, אבל עושים זאת באופן של "מגלה טפח ומכסה טפחיים". המתח נוצר באמצעות ההסתר והכיסוי, שמשאיר מקום לדמיון, יותר מאשר באמצעות הנגלה. סרטים אלה יכילו בד"כ מוות ואלימות, אבל על פי רוב "מחוץ למסך", כשרק רמזים לאותה אלימות נראים בבירור.
הסוגה השלישית היא סרטי ספלאטר (splatter), המכונים גם גור (gore), והם המקבילה של פורנוגרפיה. הם מתאפיינים בכך שהם מציגים בצורה גראפית וויזואלית מאד סצנות הכוללות הרבה דם, קרביים, איברים קטועים ואלימות קיצונית, ולמעשה מזעזעים את הצופה באמצעות המחשה של הדברים הנוראיים ביותר שיכולים לקרות לגוף האדם. בד"כ הם נחשבים לסרטים באיכות נמוכה ביותר ביחס לסוגות אחרות של סרטי אימה; בדומה לפורנוגרפיה, הם שייכים למה שמכונה סרטי ניצול (exploitation films), דהיינו סרטים שתוקפים את תודעתו של הצופה באופן בוטה וגס, ללא תחכום או איכותיות, ובד"כ עם מעט מאד עלילה (ואכן יש המכנים אותם torture porn). בשביל ליצור אימה פסיכולוגית או גותית למשל, צריך להיות אומן – להשתמש במסתורי, בבלתי ידוע, במה שלא נראה לעין. צללית אחת יכולה לעורר יותר אימה מאשר נהרות של דם. סרט ספלאטר, לעומת זאת, פשוט מפציץ את הצופה בכמויות עצומות של דם וקישקעס, בד"כ עם איזה פסיכופאת חמוש במסור חשמלי או גרזן במרכזו. אף על פי כן, יש סרטי ספלאטר שמכילים מספיק עלילה ועומק כדי להיחשב ליצירות אומנות (כמו סדרת "המסור", שכבר כתבתי עליה פה לא פעם), כך שכיום פחות מזלזלים בסוגה הזאת מאשר בעבר. אלה הסרטים שעליהם אני רוצה לדבר הפעם.
לשם ההבהרה אציין שאני ממש לא אוהב סרטי ספלאטר ולא צופה בהם. הם עושים לי בחילה כמו לכל בן אדם נורמאלי. את רוב המידע שלי בנושא לקחתי ממקורות משניים, בלי לצפות בסרטים עצמם (בדיוק באותו אופן שאני לא צופה בסרטי רומנטיקה, ארוטיקה או פורנוגרפיה ח"ו, במקרה שתהיתם).
קיומה של תופעה כמו סרטי הספלאטר מעלה את השאלה, מה עומד מאחוריה? מה גורם לאנשים ליצור או לצפות בסצנות כ"כ מזעזעות, ובדברים כ"כ זוועתיים שקורים לגוף האדם? לא רק סאדיסטים ופסיכופתים נמנים על חובבי הספלאטר, אלא אפילו אנשים שנגעלים מדברים כאלה, מרגישים לפעמים משיכה לצפות בהם. מה ההסבר לזה?
על פי העיקרון שמאחורי כל תופעה בעולם קיים כוח רוחני, או מלאך, הרי שגם מאחורי הספלאטר קיימים מלאכים האחראים להופעתו במציאות. המשיכה שאנשים חשים לנושא, משקפת את נקודת מבטם של אותם מלאכים, וכך גם תופעות אחרות שמתרחשות בעולם. ננסה להבין מה מבטאת אותה פרספקטיבה.
מנקודת המבט של אותם מלאכי חבלה, הדמות האנושית היא משהו נתעב, משהו שחייבים להשחית אותו ביסודיות. הם לא מסתפקים בהרג או גרימת סבל, אלא הורסים ומעוותים ככל הניתן את גוף האדם. הם רוצים להראות לכולם שהאדם הוא למעשה "שק מלא דם וצואה", שמתחת ציפוי העור החיצוני האדם אינו אלא אוסף שקיות מלאות נוזלים והפרשות, שאפשר לקרוע לגזרים ולהתיז את תכולתם על כל האזור. לכן הם תמיד ינסו לגרום למקרי מוות היותר אלימים ואכזריים, שלא רק הורגים את האדם אלא משפילים את צורתו הגופנית באופן המזעזע ביותר.
יש כמה דברים שעומדים מאחורי הגישה שלהם. אחד מהם הוא הזעם על כך שהאדם מעז להיראות כמו אלוקים, וגופו נברא בצלם אלוקים – אולם הוא מתנהג כ"כ שונה ממנו, ובכך חוטא ומזהם את הצלם הקדוש. אילו האדם היה חי חיים של קדושה, ומתדמה בכך לבוראו מכל הבחינות, המלאכים לא היו מעוניינים לפגוע בו, אלא להפך – לגונן עליו. אבל מכיוון שרוב בני האדם אינם כאלה, מקנאים המלאכים את קנאתו של הצלם האלוקי, וטוענים כביכול שמי שמתנהג כך – אינו ראוי לשאת את צלם האל. לכן הם משחיתים את גוף האדם כמה שיותר, כדי להראות שאין כאן שום דמיון לאל, אלא רק בשר, דם וקרביים, אוסף נוזלים מסריחים חסרי חשיבות שמעז להתגאות ולהתדמות לאל. נראה שלכן הם מחפשים במיוחד את אלה החוטאים בחטאים של גופניות, כי זהו החילול החמור ביותר של צלם אלוקים – כאשר משתמשים בו עצמו לביצוע עבירה (לכן בסרטים בד"כ אלה שנהרגים מוצגים כבעלי מידות מושחתות ברמה זו או אחרת). אמנם לעתים המלאכים משחיתים גם את התמימים והצדיקים יותר, כנראה משום שמבחינתם אף בן אנוש אינו טהור מספיק כדי לשאת את צלם האל.
הסבר אחר הוא שמלאכי החבלה כועסים על כך שבני אדם נתפסים לחיצוניות ולמראה החיצוני, ומתחשבים ביופי הגופני ולא ברוחניות, ולכן הם הורסים את היופי והגוף כולו כדי להראות שהם הבל. מי שחי חיים חומרניים, ואינו עוסק ברוח ובקדושה, צריך להראות לו ממה בדיוק הוא עשוי ואחרי מה בדיוק הוא רודף. הרס הגוף וחשיפת תוכנו הפנימי, מבטאת את חשיפתה של האמת המכוערת, שהאדם מסתיר מתחת לשכבה דקה של יופי חיצוני מזויף; זהו אותו דחף המניע מבקרים חברתיים לחשוף את העוולות והשחיתויות שהחברה מטאטאת מתחת לשטיח ומתעלמת מקיומם.
ויתכן גם שישנם מלאכים כאלה, שפשוט מקנאים באדם על כך שזכה להיבראות בצלם אלוקים, ואינם מבינים מדוע ה' מייחס ליצירי החומר הללו כזו חשיבות. לכן הם נהנים להשפיל את בני האדם ולחשוף את קלונם ואפסיותם, כדי להתריס כלפי האל "מה אנוש כי תזכרנו?!". כמובן שבהיותם כפופים לאל, אין הם יכולים לעשות כך כרצונם, אבל לפעמים ה' נותן להם רשות לפעול כדי להעניש את החוטאים, או מסיבה אחרת כלשהי. אז מתרחשות זוועות מסמרות שיער, כמו הופעתם של רוצחים פסיכופאטיים למיניהם, מעשי טבח וזוועה בשדה הקרב, ומגיפות או אסונות טבע המרסקים בני אדם וקורעים אותם לגזרים. כל אלה הם פרי השפעתם של אותם מלאכי חבלה שונאי אדם, שהיו חפצים להפוך את העולם כולו לבית מטבחיים אחד גדול, ולהעלות אותו קרבן לה'.
המשיכה שקיימת אצל בני האדם לצפייה בסרטי ספלאטר, שלא לדבר על סרטי "סנאף" ("סרטים לבנים") שמציגים אלימות אמיתית-לכאורה, או במקרים נדירים לבצע בעצמם מעשי זוועה כאלה – נובעת מכך שכבעלי צלם אלוקים, אנו כוללים את כל הכוחות וכל הפרספקטיבות, וביניהן גם את זו של אותם מלאכי חבלה. אמנם אצל רוב בני האדם נקודת מבט זו תופסת מקום מצומצם ביותר, והיא מתבטלת לעומת נקודת המבט של החסד, הרחמים ואהבת הבריות, שגם אצל ה' הן מרכזיות הרבה יותר מאשר הכוח ההרסני והמשחית. אבל צריך לדעת שהיא קיימת, והיא זו העומדת מאחורי התופעות הללו.
חיפשתי מקור תורני לדברים הללו, ומצאתי אותו בפירושם של ר' אברהם אבן-עזרא והרמב"ן לעבודת הקורבנות. לפי אותם חכמים, הקורבנות באים כדי להמחיש לאדם מה היה ראוי שייעשה לו בשל חטאיו – שחיטה, זריקת הדם, הפשטת העור, הוצאת הקרביים, ניתוח לאיברים, והעלאה באש. הסבר זה משקף למעשה את השקפתם של אותם מלאכי חבלה, הסבורים שאכן כך היה ראוי להיעשות לאדם. הקורבנות מועילים לכפר לאדם, משום שכאשר הוא אכן מודע לכך שזה מה שהיה מגיע לו, ומתחרט על מה שעשה – הוא מסיר מעליו את הסיבה לזעם, ומטהר את צלם אלוקים שבו. מעניין לציין, שבעברית המלה "קורבנות" מציינת הן את הקורבנות העולים על המזבח (sacrifices), והן את קורבנותיו של הרוצח (victims). אולי זהו הקשר הפנימי בין הדברים – כשאין קורבן שיכפר על האדם, אז הוא עצמו הופך לקורבן.
כאמור, אין בדברים הללו משום המלצה לצפות בסרטי ספלאטר כלשהם. אבל אין אף תופעה שנבראה לבטלה, וגם את הרעיון הרוחני שמאחורי השחתת דמות האדם צריך לברר.