שתי תכונות אנושיות נחשבות לחיוביות ביותר, למידות טובות המעוררות הערכה ואף הערצה; אולם למרבה המבוכה, נראה ששתי התכונות הללו סותרות זו את זו. התכונות הללו הן: חוכמה, ותמימות.
את תכונת התמימות קצת קשה להגדיר. זוהי אותה תכונה הנמצאת אצל ילדים קטנים, אותו טוהר מיוחד שמאפיין אותם, העדר רוע, אמונה בטוב שבעולם, אהבה ואמון כלפי אחרים. גם אצל מבוגרים ניתן למצוא לפעמים דוגמאות של תמימות, בד"כ אצל אנשים פשוטים, כפריים או בעלי מלאכה. נראה שהתמימות מבטאת סוג של פשטות ושלמות פנימית, ואכן "תמים" פירושו "שלם". תמימות כרוכה גם בענווה, בצניעות, בשמחה ועוד.
כפי שניתן לראות מהדוגמאות לעיל, התמימים מתאפיינים בהעדר חוכמה. ילדים קטנים לא יודעים הרבה על העולם, וגם כפריים פשוטים ובעלי מלאכה הם חסרי השכלה באופן יחסי. קשה לנו מאד לדמיין אדם מבוגר ומשכיל – עו"ד, איש הייטק או מנכ"ל – שייחשב לתמים. אנשים כאלה יכולים להיות חכמים מאד, פקחים ומוכשרים, בעלי ידע נרחב, אבל תמימים הם לא יהיו. למעשה, ככל שילד הולך וגדל, הולך וצובר ידע, הוא מאבד יותר ויותר מהתמימות שלו (וכפי שתיארתי במאמר "גן העדן של הילדות" בבלוג זה).
מדוע זה כך? למה חוכמה וידע מובילים לאובדן התמימות? אפשר לחשוב על כמה סיבות לכך. קודם כל, חלק גדול מהידע כרוך בחשיפה לרוע שקיים בעולם. ילד קטן מביט בעולם בתמימות, כשהוא בטוח שכולם רוחשים לו רק טוב; ככל שהוא לומד יותר, הוא מבין שבעולם יש גם אנשים רעים, ושדברים רעים יכולים לקרות. הביטחון שלו בטוב שבעולם מתערער, ונוצרת תחושת סכנה ופחד, וחוסר אמון באדם ובעולם. כמו כן, עצם החשיפה לרוע, מכניסה משהו ממנו לתוך נפשו של האדם. כשאדם רואה או שומע על אחרים שעושים דברים רעים, משהו מזה מהדהד גם בתוכו, ומעורר גם אצלו נטייה אל הרוע. זו הסיבה שאסרו חז"ל להתבונן בפניו של אדם רשע. גם אם האדם לא יעשה בפועל שום דבר רע, משהו מתמימותו ייפגם בשל אותה חשיפה. כלשון השיר של דוד ד'אור: "תשמור על העולם ילד \ יש דברים שאסור לראות \ תשמור על העולם ילד \ אם תראה, תפסיק להיות".
אבל לא רק החשיפה לרוע פוגמת בתמימות. ריבוי הידע והחוכמה לכשעצמו, מוביל בהכרח את האדם לפיתוח התייחסות מורכבת יותר לעולם. הוא לומד לעשות אבחנות, לחלק בין עובדות שונות, לעמוד על סתירות ולנסות ליישב אותן, וכן הלאה. זה אמנם דבר מועיל – אבל זה פוגם בשלמות שמהווה את התמימות. התמים הוא שלם, אחד, פשוט, לא מורכב ומחולק. דומה בכך אולי לאלוקים, כשחושבים על זה. החכם הוא מורכב ומסובך, קרוע לעתים בין דעות שונות, בין לבטים וספקות, מיוסר בידי חוסר הבנה וקושיות למיניהן. כלשונו של קהלת: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". גם נקודה זו מתבטאת במילות השיר: "תשמור על העולם ילד \ אל תגזים במחשבות \ כי כמה שתדע יותר, ילד \ אתה רק תבין פחות".
כמו כן, ריבוי הידע והחוכמה מעצים את האגו של האדם, גורם לו להרגיש גבוה וחשוב – והגדלת האגו הורסת בהחלט את התמימות, הכוללת בתוכה ענווה והכרה במיעוט הערך העצמי. וככל שהאגו של אדם גדל, כך גם יצריו הרעים הולכים וגדלים, והללו ינצלו את החוכמה כדי לשעבד אותה לצרכיהם, ולהוביל את האדם למעשים רעים מתוחכמים. הללו יכולים להתבטא בתאוות שונות, ברדיפת כבוד ושררה, בקנאה באחרים שכביכול מתחרים בו, ועוד. התמים לעומת זאת הנו שמח בחלקו, מרוצה במה שיש לו, ואינו מתהלך בגדולות. ממילא ליצר הרע יש פחות נקודות אחיזה בו.
הקוראים בוודאי כבר הבחינו בדמיון בין המתואר פה, לבין סיפורו המפורסם של ר' נחמן מברסלב, "מעשה בחכם ותם". ר' נחמן אכן מנגיד שם בין החוכמה לתמימות, כאשר חוכמתו של החכם מובילה אותו לחיים של צער וייסורים, פנימיים וחיצוניים, ואילו תמימותו של התם מביאה לו אושר וסיפוק, ובסופו של דבר גם הצלחה בחיים.
[אגב, אם מישהו קרא את ספרי "רומח הדרקון" – שמתם לב לדמיון המדהים בין דמויותיהם של האחים רייסטלין וקרמון, לבין דמויותיהם של החכם והתם? קרמון התם והפשוט חי חיים שמחים ופשוטים, ואילו רייסטלין המבריק והמתוחכם מתייסר כל הזמן בגוף ובנפש בשל הזדון שבתוכו. וכמו החכם בסיפורו של ר' נחמן, גם רייסטלין נופל בסופו של דבר בידיו של השטן עצמו (או ליתר דיוק, של טאקיזיס), וניצל מייסורי נצח בשאול רק בזכות התם. מעניין, לא?]
אם כך, יש לנו בעיה. מצד אחד אנו מעריכים את התמימות, הן אצל ילדים, והן אצל אנשים מבוגרים. אנחנו שומרים על ילדים מפני חשיפה לידיעות וחוויות שיכולות לפגוע בתמימותם. ואנו מלאי התפעלות והערכה כשאנו נתקלים באדם בעל תמימות אמיתית. אני יכול להעיד על עצמי, שאחד הדברים שגורמים לי לקנא לפעמים ביהודים המשתייכים לציבור החרדי והחסידי, הוא התמימות הרבה המצויה אצל חלק מהם. האמונה שלהם תמימה, פשוטה, ישרה, בלי פילוסופיות והתחכמויות, בלי סימפוזיונים ודיונים מסובכים. ואצל אלה מהם שמתבדלים מחשיפה לתרבות הכללית, קיימת תמימות גם במובנים רחבים יותר.
קראתי לאחרונה את הספר "השליחות האחרונה", המתאר את חייהם ומותם של גבי ורבקי הולצברג הי"ד, שלוחי חב"ד שנרצחו בפיגוע במומביי. אחד הדברים הכובשים את הלב ביותר, הוא התמימות הטהורה שניכרת באורח חייהם של חסידי חב"ד, מילדות ועד זקנה – בחינוך הילדים, בשמירה על המצוות והמנהגים, בהקמת המשפחה ועוד. בעיקר אם משווים זאת לציבור החילוני, שבמציאות של היום, תוחלת החיים של התמימות שם דומה לזו של דג במדורה. אגב, כשהשתתפתי בתוכנית ההידברות בין דתיים לחילוניים בבר אילן, היתה בקבוצה בחורה דתייה, שכל הבנות החילוניות ציינו שהדבר שהם הכי התפעלו ממנו (ואף קנאו בו) הוא התמימות שלה. גם במקרים נוספים שראיתי, התמימות היחסית בקרב דתיים וחרדים, עוררה התפעלות והערכה רבה מצידם של חילוניים. למרבה הצער, גם אצל מגזרים אלו הולכת התמימות האמיתית ונעשית נדירה יותר ויותר.
אולם מצד שני, אנחנו מחנכים את ילדינו ואת עצמנו לשאיפה לידע ולחוכמה. לרכוש השכלה, לצבור תארים, להתקדם בחיים – כל הדברים הללו נחוצים לשגשוגה של החברה. לא היינו רוצים להישאר בעיירה האירופאית עם העגלות והסוסים. אבל עם כל הרווח שיש בחוכמה ובידע, בא המחיר של אובדן התמימות, ואיתה שמחת החיים, הפשטות, הענווה, ועוד מידות טובות למיניהן. האם זה משתלם? אולי. אבל זה בכל זאת מצער.
אולי יש דרך לשמר משהו מהתמימות, למרות ריבוי הידע. אולי אם יהיה האדם טהור מספיק, בעל מידות טובות מספיק, הידע לא יפגום בתמימותו. מי שלבו טוב וטהור, לא יושחת גם אם הוא נחשף לרוע. מי שמאמין בה', מאמין באחדות ובטוב הבסיסי שביסוד המציאות, ולא יתבלבל מריבוי המידע והדעות. מי שהוא ירא שמים, לא ייתן לחוכמה ולידע שלו לנפח לו את האגו, ולא ישתמש בהם לקידום יצריו הרעים. ישנן דמויות של צדיקים, כמו הרב אריה לוין והרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שכל מכיריהם ציינו בהשתאות והערצה את השילוב הנדיר שביטאו, בין גאונות עצומה לתמימות מופלאה. הדבר קשה אמנם – אבל אפשרי.
לסיכום, הנה קטע שכתבתי לפני כמה שנים במחברת המחשבות שלי:
התמימות היא לחשוב ולהאמין שהעולם או בני האדם הם יותר טובים ממה שהם באמת.
זה נובע מכך שהתמים אינו מכיר את הרע מתוכו, שכן נשמתו טהורה, ולכן הוא מאמין שגם שאר העולם טוב כמוהו. גם אם הוא יודע בשכלו שיש רוע בעולם, הוא אינו מכיר אותו היכרות אישית, כי רק מי שגם בו יש משהו מאותו רע – יודע להכיר אותו ממש.
לכן אנשים אוהבים את התמימים, כי תמימותם מעידה על טוהר נשמתם, ואילו כולם היו כמותם – העולם היה נראה טוב יותר. ולכן אובדן התמימות ע"י היחשפות לרע, היא דבר כ"כ טראגי.