"ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות ילדו להם. ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו.
ויאמר ה': לא ידון רוחי באדם לעלם, בשגם הוא בשר, והיו ימיו מאה ועשרים שנה.
הנפילים היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי כן, אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם; המה הגיבורים אשר מעולם, אנשי השם."
- בראשית ו, א-ד
למען האמת, לא התלהבתי במיוחד מהסרט אבטאר (Avatar). העלילה די צפויה, והאפקטים לא עשו עלי רושם. ברור גם שהסרט מבטא את רגשות האשמה של האמריקאים על מה שהם עוללו לאינדיאנים כשהם כבשו את אמריקה, ומנסה לספר מחדש את הסיפור כשהפעם "האינדיאנים הטובים" מנצחים. עם זאת, היו כמה רעיונות מעוררי השראה בסרט, ועליהם אדבר כאן.
האבטאר, כמו שאני רואה אותו, הוא סיפור על ירידת נשמתו של האדם לעולם. האדם במהותו הוא ישות רוחנית עליונה, מעין מלאך, שמקומו הטבעי הוא בעולם העליון, עולם האמת. תפקידו הוא להישלח לעולם הזה, ולשכון בתוך "אבטאר", גוף עשוי חומר בשר ודם, כדי למלא משימה חשובה.
לג'ייק סאלי, גיבור הסרט, הציעו עסקה – להתחבר לאבטאר, ולקבל בחזרה את רגליו, וגם הרבה כסף. אחד האדמו"רים מבית ראדזין, כמדומני "הבית יעקב", מתאר בהקדמת ספרו עסקה דומה שמציעים לאדם בהיותו בעולם העליון: האדם יחלום חלום, בו הוא חי בגוף חומרי ובעולם חומרי במשך, נניח, 70-80 שנה. באותו חלום יעברו עליו קשיים וניסיונות רבים, והוא יחווה סבל וייסורים – והנקודה היא, שהוא לא יזכור שמדובר בחלום בלבד, אלא יחשוב שזו המציאות האמיתית. אם הוא יצליח למרות כל זאת להמשיך להאמין, ולמלא את שליחותו – הוא יזכה, לאחר שיתעורר, לשכר גדול בעולם העליון. אולם אם ייכשל ויתמרד כלפי מי ששלח אותו לשם, יקבל עונש. לפי ה"בית יעקב", לא כל האנשים מסכימים לניסיון הזה; אם אתה נמצא עכשיו כאן, וקורא את הדברים האלה – סימן שאתה שייך לאלה שהסכימו. בהצלחה!
כמו כן, הנכות של ג'ייק מזכירה את המשל של חז"ל, המשווים את הגוף והנשמה לעיוור ופיסח: הגוף בלי הנשמה הוא עיוור, ואינו רואה דבר, ואילו הנשמה בלי הגוף היא פיסחת, ואינה יכולה לפעול מאומה בעולם הזה. רק כאשר העיוור מרכיב את הפיסח על כתפיו, דהיינו הגוף את הנשמה, הם יכולים לפעול יחד.
ובכן, האדם נשלח לעולם הזה, ונכנס לתוך גוף חומרי של עובר אנושי. כחלק מהתוכנית, זיכרונותיו נמחקים, והוא אינו זוכר בהתחלה את טבעו האמיתי ואת המקום שממנו בא. רק מאוחר יותר, אם יפעיל את כישוריו כראוי, ייזכר בדברים הללו. אבל בהתחלה מתרגל האדם לחשוב שגופו החומרי הוא זהותו האמיתית, ושהעולם הזה הוא ביתו.
כאן יש הבדל חשוב בין הסרט אבטאר לבין העולם האמיתי. בעוד שבסרט העולם האנושי "האמיתי" הוא רע, קודר ומושחת, וג'ייק נשלח כדי לפגוע למעשה בעולם הנא'בי הטוב והטהור, הרי שבמציאות המצב הוא הפוך: האדם מגיע מהעולם העליון, שהוא טוב וטהור, כדי להאיר את האור האלוקי בעולם הזה, החשוך והמושחת. להיות שליח של מעלה לבני האדם הכלואים בעבותות החומר.
הסכנה הגדולה ביותר האורבת לאבטאר האנושי, היא להתפתות ולהיגרר אחר החיים החומריים. הגוף החומרי מכיל, מטבעו, יצרים ודחפים גשמיים, החל מיצר האוכל והמין, וכלה בשאיפות לדברים כמו כבוד, כוח, פרסום וכן הלאה. למרות שיצרים האלה זרים לאדם במצבו הרוחני, הרי שבהיותו בתוך גוף גשמי, הם תופסים אותו חזק ומושכים אותו בעוצמה רבה. עליו לזכור תמיד מי הוא ומאין הוא בא באמת, כדי להתמודד עם משיכתם.
בסרט, ג'ייק "נכשל" בשליחותו, משום שהוא מתאהב בנאטירי המקומית. שם מדובר בדבר טוב שקרה לו, אולם במציאות קורה פעמים רבות ההיפך – אנשים נוטשים את שליחותם האלוקית, משום שהם נמשכים אחר התאוות והיצרים, ומעדיפים את הנאות הבשר על פני מילוי חובתם.
לא רק בני אדם – גם מלאכים נפלו בגלל יצר העריות. בשבת שעברה קראנו על בני האלוהים שירדו מן השמים, לקחו להם נשים מכל אשר בחרו, והולידו את הנפילים. חז"ל מסבירים שאותם מלאכים זלזלו בבני האדם שנכשלו בחטא, וטענו שאילו הם היו שם – לא היו נכשלים. ה' העמיד אותם בניסיון הזה, ושלח אותם ללבוש גוף חומרי בעולם הזה. התוצאה, כאמור, היתה כישלון. כשאתה נכנס לאבטאר, אתה עלול בקלות להיסחף אחריו ולשכוח מי אתה.
אגב, גם במטריקס – שמשתמש גם הוא ברעיון של אבטאר ומציאות מדומה – מופיע המסר הזה. כשמורפיוס מכניס את ניאו לתוכנת ההדרכה, ניאו מאבד ריכוז לרגע כשהוא בוהה בגברת מושכת בלבוש אדום. לאחר שמורפיוס מעיר לו על כך, ניאו מביט לעברה שוב – ומוצא אקדח של סוכן מוצמד לפרצופו. המסר הוא ברור.
בסרט, כשהאבטאר ישן, ג'ייק מתעורר בגופו האמיתי, ונותן דין וחשבון לשולחיו. לפי חז"ל, גם כשהאדם ישן, נשמתו עולה למעלה ונותנת דין וחשבון על מעשיה. כמו שנאמר בשיר "שימו לב אל הנשמה": "עורו נא, כי בכל לילה, נשמתכם עולה למעלה, לתת דין וחשבון מפעלה, לפני יוצר ערב ובוקר".
הבדל נוסף בין הסרט למציאות הוא, שבעוד בסרט היה האבטאר חופשי לנפשו, ויכול היה להסתובב ולפעול בלי פיקוח אנושי (מה שגרם לו לסטות מהמסלול המתוכנן) – הרי שעל האדם בעולם הזה יש השגחה מתמדת בכל רגע. גם אם אנחנו לא רואים את זה, הרי שבכל רגע יושבת קבוצת משגיחים מול מסך מחשב (מטאפורי), עוקבת בדריכות אחר כל מחשבה, דיבור ומעשה שלנו, ומתעדת אותם. "דע מה למעלה ממך: עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים". אילו האדם היה מודע וזוכר את זה, ודאי שלא היה מעלה על דעתו לחטוא – אבל אז זה לא היה ניסיון מעניין...
יתרה מזאת – אותם משגיחים לא רק מתבוננים בפעולותיו של האדם, אלא גם אחראים לערוך עבורו את המבחנים שלשמם נשלח לעולם הזה. כל דבר שקורה לאדם, מהקטן עד הגדול, הוא תוצר של השגחה מדויקת. עם מי האדם נפגש, מה יקרה לו, לאלו מקומות יזדמן וכן הלאה – הכל מתוכנן ע"י המשגיחים, כדי לבחון אותו ולראות את תגובותיו. שכן בסופו של דבר, זו אולי הסיבה העיקרית שהאדם נשלח לעולם הזה, כדי להעמיד אותו בניסיון ולעזור לו לבנות ולפתח את נשמתו באופן המושלם ביותר. קשיים נועדו כדי להתגבר עליהם, פיתויים כדי לחמוק מהם, וייסורים כדי לדרבן את האדם לדרך הנכונה, אם הוא חורג מהמסלול. גם היצר הרע על כל חילותיו וכוחותיו, אינו אלא שליח של ההשגחה, שתפקידו להעמיד את האדם בניסיון קשה, אולם רצונו האמיתי הוא שהאדם יתגבר עליו ויעמוד בו.
בנקודה זו התיאור דומה יותר למטריקס מאשר לאבטאר, וליתר דיוק לא למטריקס עצמה, אלא לסימולציות שמתכננים "אנשי ציון" הוותיקים למצטרפים החדשים. אחד הקטעים החזקים יותר עם המסר הזה הוא בסרט האנימה "אנימטריקס" (Animatrix), בסרטון שנקרא Program"" (תמצאו אותו ביוטיוב). זו המחשה מעולה לכוחו של הניסיון, ולטיבו האמיתי (או הדמיוני?) של "היצר הרע".
אם האדם אכן חורג מהתוכנית ומועל בשליחותו, המשגיחים לא מוותרים עליו בקלות; הם מנסים לשלוח לו מסרים עדינים או תקיפים שיזכירו לו את תפקידו. אולם אם בסופו של דבר מתברר שהאדם סטה באופן חסר תקנה – כל מה שנותר להם לעשות הוא לנתק לו את החיבור עם האבטאר. הגוף ייפול חסר חיים, ואילו האדם יתעורר בעולם העליון, ויצטרך לתת דין וחשבון לפני בית דין של מעלה על מעשיו. "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". מי שזוכר את כל הדברים האלה, לא ייכשל בקלות בחטא. אחרי הכל, רק משוגע יחטא אם הוא יודע שברגע זה ממש צופים בו המשגיחים, שיכולים בכל רגע לנתק אותו ולהעניש אותו בחומרה על מעשיו. "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות".
העובדה שהעולם הזה אינו ביתנו האמיתי, ואנחנו רק "אבטארים" פה, מסבירה למה עם ישראל סובל כל כך לאורך ההיסטוריה האנושית. אין עוד עם שלאורך רוב שנות קיומו היה בגלות, נרדף ונרצח באופן שאין דומה לו. מעולם לא היינו עם נורמאלי, חלק ממשפחת העמים; דווקא כשניסינו להיות כאלה – בתקופת ההשכלה, החילון והאמנציפציה שלפני השואה – באה השואה והזכירה לנו שאנחנו שונים באופן המובהק ביותר שיכול להיות. גם היום, אין עוד אף מדינה בעולם פרט לישראל, שמדינות אחרות מדברות באופן גלוי ומובהק על השמדתה, ואף פועלות ללא לאות בנושא – והעולם מפהק באדישות. כל זה, מסביר המהר"ל מפראג בפרק טו של ספרו "נצח ישראל", משום שאנחנו לא שייכים לעולם הזה. אנחנו לא חלק מהאנושות הרגילה. ג'ייק אולי הצליח בסוף להפוך לנא'בי אמיתי, אבל אנחנו לא נצליח להיות "נורמאלים". שאר הגויים שייכים לעולם הזה; אנחנו אורחים מבחוץ, "חייזרים", "אנשי השמיים" – ולכן הגויים כל כך שונאים אותנו. הם מרגישים בתוך ליבם את מה שרבים מאיתנו למרבה הצער כבר שכחו. על זה אנו מברכים כל יום: "שלא עשנו כגויי הארצות, ולא שמנו כמשפחות האדמה".
הסוד הוא, אם כן, הזיכרון. לזכור מי אנחנו באמת, מאין באנו ולאן אנו הולכים. לזכור שבאנו לכאן כדי לבצע משימה, ושעלינו לתת דין וחשבון עליה. לזכור שבכל רגע מפקחים על מעשינו ובוחנים אותם. כך נזכה בעזרת ה' למלא באמת את שליחותנו – ולחזור בכבוד לעולמנו האמיתי, משוחררים מכבלי החומר.