בדיונים תיאולוגיים, עולה לפעמים השאלה: גם אם יש אלוקים, מי אמר שהוא טוב? מה אם הוא מרושע, או מטורף חלילה? יש כאלה הטוענים, באופן מינורי יותר, שהאופן בו האל מנהיג את העולם הוא בלתי מוסרי, או שמעבירים ביקורת על פעולות או מצוות אלוקיות מסוימות. האם יתכן שהאל הוא אכן בלתי מוסרי?
הגישה הסוברת שהאל הוא מרושע, נקראת מלתאיזם (maltheism), והיא פופולארית אצל אנשים מסוימים, הרואים את עצמם כמוסריים יותר מהאל; אבל למעשה אין כמעט אף הוגה רציני שתומך בה. הסיבה לכך היא, שגישה זו היא אבסורדית. אילו האל הוא מרושע, הרי שהוא יכול להטעות אותנו ולבלבל את כל שיקול הדעת שלנו ככל שירצה. בהיותו מרושע, סביר להניח שהוא אכן עושה את זה. ומכיוון שכך, ומאחר שאין לנו שום דרך לחמוק משליטתו – הרי שברגע שקבענו שהאל מרושע, קבענו בכך שאנחנו לא יכולים לסמוך יותר על ההיגיון שלנו. אי אפשר לתת אמון אפילו בדברים בסיסיים, כמו 2+2=4, כי האל יכול לגרום לנו להיות משוכנעים בדברים שקריים בלי שנהיה מודעים לכך. אז אם אנחנו לא יכולים לדעת כלום, אפשר פשוט לסגור את הספר וללכת הביתה.
מי שטוען שהאל מרושע, מצהיר בכך למעשה: "אני לא יכול לדעת כלום". אבל אם הוא לא יכול לדעת כלום, אז איך הוא יודע שהאל מרושע? איך הוא יכול בכלל לסמוך על השיפוט המוסרי של עצמו? הרי האל שברא אותו, הוא גם זה שטבע בו את החוש המוסרי, ואם אתה לא סומך על האל – איך אתה סומך על המוסר שהוא עצמו נתן לך? הרי הוא יכול לגרום לכך, שהדברים המרושעים ביותר ייראו לך כמו שיא המוסריות, ולהפך. ממילא, טענות כאלה כורתות את הענף עליו יושב הטוען, ומובילות לאבסורד.
למעשה, דקארט כבר עמד על כך בהגיונות שלו, כאשר קבע שתנאי בסיסי לידיעת משהו על העולם, הוא ההנחה שהאל הוא טוב ולא מטעה אותנו. אולי זה אפשרי, תאורטית, שהאל הוא רע – אבל עמדה כזו מובילה כאמור לויתור על כל אפשרות לדעת משהו, וגם מפריכה את עצמה, ולכן לא כדאי להחזיק בה. כל מי שמתיימר לדעת משהו על העולם, חייב להניח שהאל לא מטעה את בני האדם.
המלתאיזם, אם כן, הוא מופרך. אבל לאורך ההיסטוריה הופיעו אמונות ודעות שמזכירות את הרעיון הזה, אם כי בהבדלים מסוימים. אחת השיטות הללו היא הגנוסיס.
הגנוסיס (ביוונית: ידיעה) היתה השקפה אזוטרית שצמחה בעולם העתיק, וגלגולים שונים שלה הופיעו מדי פעם במהלך ימי הביניים. למרות היותה נחלתן של קבוצות קטנות יחסית, היא השפיעה באופן ניכר על הנצרות, אם כי זו הכריזה על הכתות הגנוסטיות השונות כעל מינות ורדפה אותם עד חרמה. יש הטוענים לדמיון מסוים בין רעיונות גנוסטיים לרעיונות קבליים, אבל ההבדלים רבים על הדמיון.
לפי הגנוסיס, יש להבחין בין האל הטוב, שהוא רוחני וטרנסצנדנטי לחלוטין, לבין בורא העולם, שהוא למעשה ישות מרושעת המכונה דמיורג. אותו דמיורג, לשיטתם, יצר את עולם החומר, וכלא בתוכו ניצוצות מהאלוהות הרוחנית, בתוך גופות בשר ודם – הלוא אלה בני האדם. העולם הזה, והגוף האנושי, הוא למעשה כלא בו שומר הדמיורג את אותן נשמות. כדי למנוע מהנשמות להיזכר במקורן האלוהי, ברא הדמיורג את העולם באופן כזה, שהאדם ישתקע בחיים חומריים ובמרדף אחרי צרכיו הגופניים, ולא יתפנה לבקש רוחניות אמיתית. גם נשמות המתים אינן יכולות לברוח מהכלא, והן "ממוחזרות" ונולדות בגלגול חדש כל פעם. הדרך היחידה להימלט מאחיזתו של העולם הזה, היא באמצעות השגת הידיעות הנכונות (מכאן השם גנוסיס), והשגת האמת בדבר אלוקים והעולם. ידיעה זו מעניקה לאדם הארה רוחנית, ומאפשרת לו להשתחרר מכבלי החומר ולהתאחד עם האל הטוב והאינסופי.
בעקבות השקפתם, היו כתות גנוסטיות שדגלו בפרישות ונזירות מוחלטת מענייני העולם הזה, ולעומת זאת אחרים ניהלו דווקא אורח חיים פרוע, תוך שבירת כל מוסכמה, טאבו וערך מוסרי – שהרי לשיטתם, גם מערכות התרבות והמוסר האנושיים הן פרי יצירתו של הדמיורג, שנועדו לשקע את האדם בעולם החומר. מעניין לציין שלדעת חלק מהפלגים הגנוסטיים הנוצרים, אלוקי ישראל ונותן התורה הוא למעשה הדמיורג – ולכן הוא נתן תורה שעוסקת בעניינים ארציים וגשמיים, ואילו ישו הוא שליחו של "האל האמיתי", ולכן הוא הטיף לעבודה רוחנית במקום לקיום מצוות מעשי.
שלא במפתיע, גם הנצרות הרשמית מכנה את השטן בשם "נסיך העולם הזה", ורואה את עולם החומר כמקור כל הרע. היא אינה שואפת לתקן את העולם, אלא לגאול את האדם ממנו. ההשפעה הגנוסטית על עמדה זו ניכרת בעליל, בצירוף דעותיו של אריסטו על החומר כמקור הרוע (כפי שמופיע גם אצל הרמב"ם).
ההבדל המשמעותי בין הגנוסיס לבין המלתאיזם, הוא שהגנוסיס כן מאמין בקיומו של אל טוב, שהוא הישות העליונה ביותר. עובדת קיומו, והיותם של בני האדם ניצוצות ממנו, היא המעניקה להם את האפשרות (ולו הקלושה) לחמוק מאשליותיו של הדמיורג.
כיום אין בעולם כתות גנוסטיות רשמיות (חוץ מהמנדעים בעיראק), אבל לרעיונות הללו יש השפעה תרבותית על הפילוסופיה והאומנות. סרטים כמו המטריקס למשל ממחישים את הרעיון של המציאות כאשליה וכבית כלא, הנשלט בידי כוחות מרושעים, שרק הידיעה הנכונה מאפשרת את הבריחה ממנו. הוגים פוסט מודרניים מדברים לפעמים על "האחר הגדול", על כוחות תרבותיים מסוימים שמעצבים את מחשבותיהם ודעותיהם של בני האדם באופן בלתי נתפס. ברגע שאין לנו ערובה לכך שהאל הטוב הוא המנהל את חיינו, אי אפשר לדעת כמה מהדברים שאנו חושבים לאמיתיים, אינם בעצם אשליות ושקרים מתוחכמים.
ישנם מספר משחקי תפקידים, שמציגים עולם התואם לזה של הגנוסיס. המפורסם בהם הוא המשחק Kult השוודי, שמתאר עולם המבוסס בצורה שיטתית על רעיונות גנוסטיים, ומשתמש גם במושגים קבליים כמו הספירות כחלק ממבנה היקום. הדמויות במשחק אמורות להיחשף בהדרגה לאמת, ותוך כדי תהליך להבין שגם יצירות התרבות האנושית המושרשות ביותר – השיטות המוסריות, הפסיכולוגיה, הדתות, המדעים – אינן אלא אשליות שנוצרו ע"י הדמיורג ומשרתיו ה"ארכונים" הסוהרים. דמויות מרכזיות רבות בהיסטוריה האנושית, כמו מייסדי הדתות, או דרווין ופרויד, לא היו אלא שדים בתחפושת, שמפיצים את הדעות הללו כדי ללכוד בהן את המחשבה האנושית. לאחר שזו השתחררה מהדתות, באו המדעים המודרניים כ"כלא מחשבתי" עכשווי, להגביל את החשיבה ולצמצם אותה כך שלא תגיע לאמת. אולם דווקא הספקנות הפוסט מודרנית מובילה לכך שאנשים הולכים ומשתחררים מכל אותן תפיסות, ורבים מהם מתחילים לקלוט חלקים מהאמת הגדולה. ברגע שהדמות במשחק תצליח לשחרר את עצמה מכל תבניות המחשבה ומגבלות המוסר האנושיים, היא תוכל לממש את הפוטנציאל האלוהי שבה, ולעצב את המציאות כרצונה. אלא שאז, כמובן, היא לא תהיה עוד אנושית כלל – לא במובן שאנו תופסים את האנושיות, בכל אופן, אלא משהו שייראה לאדם הרגיל מטורף לחלוטין.
מן הראוי לציין שבשוודיה היו מספר מקרים של רצח, התאבדויות והעלמות בקרב בני נוער, שיוחסו להשפעתו של המשחק Kult, אם כי קשה לדעת עד כמה הוא אכן אשם בזה.
משחק דומה מאד, שמבוסס גם הוא במידה רבה על רעיונות הגנוסיס, הוא המשחק In Dark Alleys של חברת Vajra Enterprises. גם במשחק זה, העולם נשלט בידי כוחות אפלים, מרושעים ולא אנושיים, ורק אנשים יוצאי דופן, שוברי מוסכמות ומשוגעים למיניהם, יכולים לגלות חלק מהאמת. המשחק הזה קצת יותר מרוכך מאשר Kult (שתיאורי הזוועה והטירוף שלו עוברים כל גבול – ואני זה שאומר את זה!), אבל עדיין מכיל נושאים שיהיו קשים לעיכול עבור הרבה קוראים.
אם מדברים על מלתאיזם ואלוהויות מרושעות, אי אפשר כמובן שלא להזכיר את הסופר ה.פ. לאבקראפט (Lovecraft) – אחד מסופרי האימה המשפיעים ביותר במאה ה-20. לאבקראפט הוא יוצר המיתוס של קת'ולהו, לפיו היקום חסר סדר או יוצר, והוא נשלט ע"י ישויות מפלצתיות קדומות, בלתי נתפסות ומרובות זרועות-תמנון, שעצם המפגש עמהן או הידיעה עליהן מובילים לשיגעון וטירוף. הסיבה לכך שהאנושות קיימת עדיין היא, שמנקודת מבטן של אותן ישויות, בני האדם הם כ"כ קטנים וחסרי חשיבות, שהן עוד לא הבחינו בקיומם אפילו. המיתוס של לאבקראפט הוא כנראה הדבר הקרוב ביותר למלתאיזם – אם כי אחת מהסיסמאות של המשחק In Dark Alleys הנ"ל היא "לאבקראפט היה אופטימי"... זאת משום שהישויות בעולם של לאבקראפט אדישות כלפי בני האדם, ואילו ב-IDA הן מגלות בהם עניין מרושע.
ומה יש ליהדות לומר בנושא? היהדות כמובן מאמינה בשלטון ללא עוררין של אלוקים הטוב על המציאות, אבל גם אצלנו אפשר למצוא מושגים כמו השטן והסטרא אחרא, שאחראיים לכל מיני הטעיות ופיתויים שונים בעולם. הרושם שלי הוא, שבדורות האחרונים הולך ומתעצם שלטונה של הסטרא אחרא, במחשבתם של חוגים חרדיים מסוימים, במיוחד אצל חסידי סאטמר (אבל גם אצל חב"ד, ברסלב ואחרים); הללו רואים בהקמת המדינה ובהצלחותיה לא פחות מ"מעשה שטן" – ובאופן דומה הם מתייחסים גם לתופעות כמו המדע והתרבות הכללית, ברמה כזו או אחרת. במחשבתם של חלק מאותם יהודים, כך נדמה, עולמנו אינו מאד שונה מהעולם הנשלט בידי הדמיורג – עולם של אשליות, דמיון ויצר הרע, שרק באמצעות התורה אפשר להשתחרר מהשקר שבו ולמצוא את האמת. גישה זו מחוזקת ע"י מגמות לפיהן ההיגיון של התורה (או של גדולי התורה) נתפס כאזוטרי ומנוגד להיגיון האנושי (כמו השימוש הנרחב באמירה "שכל בעלי בתים הוא היפך שכל התורה"), ונטיה למיסטיקה ולתורת הנסתר.
איך שלא יהיה, למרות שאלוקים הוא טוב, ברור שיש בהנהגתו את העולם גם היבטים אפלים, לא אנושיים ולא נתפסים. אחרי הכל, כמו שכבר כתבתי פה פעם, מי שברא את הכרישים, הצרעות, האבעבועות השחורות והסרטן – לא יכול להיות לגמרי אנושי... גם התורה דורשת לעתים (רחוקות אמנם) דברים שנראים מנוגדים למוסר האנושי, או למקובל בתרבות העולמית. מה שאומר שגם כשהאל הוא טוב, הוא בהחלט יכול להיות בלתי נתפס, ולפעמים דווקא האזוטרי והלא צפוי יכול להוביל לתובנות אמיתיות יותר.