יש הרבה דרכים לתאר את תפקידו של יהודי בעולם; הרבה מהן קשורות למלחמה או מאבק – חייל בצבא ה', לוחם נגד כוחות הרשע, שליח לתיקון העולם וכן הלאה.
המשותף לדימויים אלו, שהם מניחים את קיומו של כוח כלשהו המתנגד ליהודי ולמשימתו, ושבו עליו להיאבק. אבל הנחה זו היא בעייתית, כי ברגע שמייחסים כוח ויכולת לאותם גורמים, נוצר מתח וחשש מפניהם, מפני הכישלון במאבק איתם – שהוא בעצם כישלון הן עבור האדם הפרטי, והן עבור השליחות האלוקית שהוא ממלא.
תחושה זו היא בעייתית הן מההיבט הפסיכולוגי, שכן היא מכניסה את האדם למתח, לחץ ודאגה; והן מההיבט האמוני – שכן היא נותנת הכרה לכוח שיכול חלילה לסכל את תוכניותיו של ה', או לפגוע בשלוחיו. ואפילו אם נאמר שגם הכוח הזה הוא משרת את ה' ולא אויבו ממש, בכל זאת נראה לכאורה שהוא יכול להביא לתוצאות שה' אינו מעוניין בהם, אם האדם לא יצליח להתמודד איתו.
קיימת אם כן אפשרות אחרת, והיא, לראות את תפקידו של היהודי בעולם לא כלוחם בשדה הקרב – אלא כשחקן בהצגה או סרט; מטרתו היא לא להגיע לתוצאות או הישגים מסוימים, אלא למלא את תפקידו בצורה הטובה ביותר.
שחקן בסרט, גם כאשר ניצבים מולו אויבים מאיימים, אינו חש פחד אמיתי, כי הוא יודע שזה רק חלק מהסרט; תפקידו הוא לנסות להילחם בהם כמיטב יכולתו, אולם אם הוא יפסיד, לא קרה כלום, כי מתברר שזה בעצם היה רצונו של הבמאי – שתהיה סצנה שבה הגיבור נאבק ומפסיד. ה"אויבים" הללו הם שליחים של הבמאי, שחקנים נוספים, וגם הם ממלאים את תפקידם, כך שבכל מקרה תוכניתו של הבמאי אינה נפגעת. ה"שחקן" שלנו אינו יודע מראש מהו התסריט המתוכנן, לכן עליו להילחם בכל הנחישות, אולם אם אכן הפסיד מתגלה בדיעבד שזה מה שהיה צריך לקרות.
כמו כן, אם "כל העולם במה ואנחנו השחקנים", אין מה לקחת את העולם הזה יותר מדי ברצינות, ואין טעם לשאוף להישגים ארציים כאלה ואחרים. לשחקן אמיתי אין זה משנה אם הוא מגלם דמות שחיה חיי עושר, או חיי סבל ומאבק – כי בכל מקרה, הן העושר והן הסבל אינם אמיתיים, אלא רק חלק מהתפאורה. גם אם עליו לעשות דברים קשים ומפרכים, הוא מקבל זאת בהבנה כחלק מהעבודה – הרי רק כך אפשר ליצור סרט מעניין! ובסופו של יום הרי ההצגה נגמרת, והתשלום שהוא מקבל מצדיק בהחלט את המאמץ שנעשה עבורו (תמיד הרגיזו אותי כל השחקנים האלה שמתבכיינים בראיונות על התחפושות הכבדות שהם צריכים ללבוש, וכמה הם לוחצות וחונקות וכו'. חבר'ה, בשביל משכורת כמו זו שאתם מקבלים...)
כשאין שאיפות מהעולם, האדם יכול להיות רגוע ושליו, כי לא אכפת לו מה יבוא עליו – העיקר שיוכל לשחק את תפקידו כראוי, בין אם הוא משתתף בקומדיה, דרמה או טרגדיה. מבחינה אמונית-תיאולוגית, גם אין שום בעיה, כי אין שום כוח שמתנגד באמת לרצון ה' – הכל רק הצגה.
ואם מדברים על טרגדיות, השאלה הקיומית הגדולה ביותר שהעסיקה את האנושות מאז ומעולם, היא שאלת הרוע והסבל. מדברים הרבה על כך שהעולם הזה הוא עולם של חושך, של העלם, של הסתר פנים – עולם שהוא כביכול רחוק מה'. לכן יש בו הרבה רוע וסבל, הרבה ספקות, קושיות ולבטים נפשיים וקיומיים. תפיסת עולם כזו משפיעה על האדם בכל מיני אופנים.
אבל ידיעה אחת פשוטה משנה את כל התמונה – הידיעה שכל העולם הזה אינו אלא הצגה, כפי שתואר לעיל. זו אינה המציאות היחידה, וגם לא המרכזית; אנחנו רק אורחים כאן לרגע, כדי לשחק תפקיד מסוים.
כשמבינים את זה, מבינים שכל החושך, הרוע, הסתר הפנים והקשיים הקיומיים – אינם אלא תפאורה ורקע, שנוצרו בעצמם ע"י ה' בשביל ההצגה. כשמבינים את זה, איך אפשר לקחת אותם ברצינות? האם שחקן המשחק בסרט על עולם אפל וקודר, חווה קושי קיומי בשל טבעה של התפאורה המקיפה אותו? הרי הוא יודע שזו רק אחיזת עיניים.
זה לא אומר שאין קשיים ואין סבל; הכאב הפיזי או הנפשי שאנשים חווים, הוא אמיתי מאד, ולא ניתן לפטור אותו בהינף יד. אבל עבור המאמין, סבל זה הוא "חיצוני", ואינו יוצר עבורו קושי קיומי או פילוסופי אמיתי. חייל בסיירת, העובר עינויים ב"שבוע שבי" (הנה חזרנו לדימוי של חייל...), חווה כאבים וייסורים לא קלים בכלל; אבל הוא יודע כל הזמן שהכל משחק, הצגה, ניסיון – לא משבר קיומי.
גם הפחד מהמוות, של האדם עצמו או של קרוביו וחבריו, נראה פחות מאיים כאשר מבינים שמי שמת פשוט יורד מהבמה, ומחכה בסבלנות מאחורי הקלעים לשאר השחקנים. אמנם הגעגועים הממושכים יכולים להיות קשים ביותר, אבל כבר לא קיימת התחושה הקיומית הקשה של "הוא איננו עוד" וכדו'.
זהו בדיוק טבעו של הסתר פנים, כפי שמבואר הרבה בחסידות: ברגע שמכירים בכך שזהו הסתר, אין כאן עוד הסתר פנים אמיתי, אלא רק העמדת פנים של הסתר.
אז בואו נשחק כולנו את התפקידים שלנו כמו שצריך, ונראה מי יזכה באוסקר בסוף היום!