האדם המודרני אוהב להיות עצמאי וחופשי. הוא לא אוהב שאחרים מחליטים בשבילו, ולא מוכן לעשות דברים שהוא לא מבין ומזדהה איתם. יש יתרונות לגישה הזו, אבל גם חסרונות. היא מונעת מהאדם להכפיף את עצמו לכוח עליון, לבטל את רצונו בפני רצון האל, ולהכיר בכך שיש דברים שמעבר לשכלו והשגתו. אדם שרוצה להיות עצמאי ולהחליט על כל דבר בעצמו, לעולם לא יתעלה מעבר למצבו הנוכחי, כשם שאדם ששוקע בבוץ אינו יכול למשוך את עצמו החוצה בשערות ראשו. ההשתעבדות המוחלטת לכוח עליון יכולה להעלות את האדם לרמות והישגים כאלה, שלא היה יכול להגיע אליהם לבד (רק תחשבו איך המשמעת בצבא מוציאה מהאדם כוחות כאלה שהוא לא תיאר לעצמו שקיימים בתוכו!).
במאמר הזה אביא שלוש דוגמאות ספרותיות של אנשים שמסרו את עצמם בכל נפשם לשירותו של כוח עליון, והיו מוכנים להקריב את עצמם עבורו. רבים יזדעזעו בוודאי מהדוגמאות הללו, ויראו בהן בדיוק את ההוכחה לכך, שאסור לאדם לבטל את עצמו בצורה כזו. אני מסכים שהמקרים הללו הם בעייתיים, אבל את אותו כוח שמתבטא בהם – הכוח להתעלות מעל האגו הפרטי ולהתמסר למטרה נעלה – אפשר לקחת ולתעל לאפיקים חיוביים.
דוגמא א – חששיון
כת החששיון, החששיים או החשישיים, היתה כת של מתנקשים מוסלמים שפעלה בפרס ובסוריה במאות ה-11 עד ה-13, ואנשיה הטילו את חתיתם על אויביהם באמצעות טרור והתנקשויות פוליטיות. אגדות רבות נרקמו סביב אותה קבוצה, שבסיסה היה במצודת אלאמות (Alamut) מדרום לים הכספי. למעשה, המלה האנגלית assasin, מתנקש, מקורה בשם "חששין". יש הרואים בהם את ארגון הטרור המוסלמי הראשון (אגב, בעולם הישן של World of Darkness הם מיוצגים ע"י שבט של ערפדים מתנקשים בשם Assamite, מה שהופך אותם לעוד יותר מעניינים אפילו).
חברי הכת היו נאמנים באופן מוחלט למנהיגם חסאן אלצבאח, שכונה "האיש הזקן מן ההרים". אחת הדוגמאות למסירותם המוחלטת מומחשת בסיפור הבא. פעם אחת אירח חסאן אלצבאח אורח חשוב במצודת אלאמוט, ולקח אותו לסיור על חומות המצודה. כדי להמחיש לאורח את שליטתו המוחלטת באנשיו, ניגש חסאן אל שניים מהמתנקשים שעמדו על החומה, הניף בידו – ובן רגע זנקו השניים מעל החומה והתרסקו על הסלעים שמתחת!
תחשבו על זה – אותם מתנקשים היו מוכנים להתאבד בן רגע, לא במסגרת לחימה באויב או משימת קודש כלשהי, אלא מתוך ידיעה שמותם נועד אך ורק כדי לשרת גחמה של אדונם. הם לא היססו, לא בקשו זמן להתכונן למעשה, ולא ניסו להשמיע פקפוקים וטענות כנגד הציווי. משמעת מוחלטת. גם אם ההקשר הוא כאמור מזעזע, אי אפשר שלא להתרשם מהעוצמה והשליטה העצמית המתגלמת באנשים שכאלה.
דוגמא ב – קאסטות
הדוגמא הבאה לקוחה מהספר המצוין "מלחמת העולם Z" של מאקס ברוקס. היא אמנם דמיונית, אבל משקפת מציאות אמיתית.
החברה ההודית המסורתית מחולקת למעמדות, או קאסטות. כל אדם נולד בקאסטה מסוימת, ובה יישאר כל ימי חייו. הקאסטה העליונה הם הבראהמינים, שמשמשים ככוהנים ואנשי קודש, ואילו בני הקאסטות התחתונות נחשבים לנחותים וטמאים, שאסור אפילו לגעת בהם.
באחד הפרקים ב"מלחמת העולם Z", מתוארת בריחה המונית של הודים אל הנמל, בניסיון לעלות על ספינות ולהימלט ממגיפת הזומבים. חלק מבעלי הספינות נצלו את המצוקה כדי לנצל או לעשוק את הפליטים. כך מתאר את המצב אחד מעדי הראיה (עמ' 97-98):
"ראיתי צוות של ספינה אחת שרצה רק נשים, בחורות צעירות. ספינה אחרת לקחה רק פליטים בהירי עור. הנבלות האירו בלפידים שלהם על הפרצופים של האנשים וניסו לנפות שחורים כמוני. ראיתי אפילו קברניט אחד עומד על גבי סירת ההצלה של האונייה שלו, מנופף באקדח וצועק, "בלי קאסטות נחותות! אנחנו לא לוקחים טמאים!" טמאים? קאסטות? מי לעזאזל עוד חושב במושגים כאלה? וזה הקטע הכי מטורף, היו כמה זקנים שממש קמו ועזבו את התור! אתה קולט?"
גם במקרה זה, המסירות של אותם "טמאים" לאמונתם מעוררת הערצה. לא רק שלא מפריע להם להיחשב נחותים וטמאים, אלא שהם מאמינים שזהו אחר ייעודם בעולם, ומקבלים אותו בהכנעה וללא תלונות – גם במקרה בו יכלו בקלות להסתיר זאת, וגם כשהדבר עלול לעלות להם בחייהם. כמה שונה ההכנעה הזו מאותה שחצנות והתנשאות של תנועות כמו הפמיניזם למשל, שלא מוכנות לקבל שום הבדל מעמדות או אי-שוויון כלשהו בינן לבין אחרים. לא שאני תומך בשיטת הקאסטות כמובן, אבל זוהי המחשה יפה של ההבדל בין גישה של צניעות, הכנעה וקבלת הדין בשקט, לבין אגואיזם מנופח ומתנשא, ששם את ה"אני" במרכז ומסרב להרכין את ראשו לפני שום אדם. המאמין העניו ושפל הרוח מקבל בשלווה כל מעמד שנגזר עליו; מצדו, גם להיות נמלה זה טוב, אם זה מה שנקבע לו בידי האל.
דוגמא ג – קוזאקים
עם ישראל מכיר היטב את הקוזאקים, היכרות ארוכה ועקובה מדם יהודי. אבל גם מהפרשים הפראיים הללו אפשר ללמוד דרכים בעבודת ה', כפי שממחיש ר' אליהו כי-טוב בספרו "חסידים ואנשי מעשה" (חלק א, עמ' שה-שז). כך הוא מתאר שם את המבחנים בהם העמיד הצאר ניקולאי את הקוזאקים בשירותו:
"שעה שעמדו לפניו ערוכים בסך היה בוחר מביניהם אחד ומצווה עליו: עצור נשימתך עד שתצא נפשך ותמות; ואל השני אשר בחר אמר: הרי כבשן אש לפניך – הפל עצמך לתוכו ושכב שם כשכב על כר הדשא וקול צווחה לא ישמע מפיך! קרא לשלישי ואמר אליו בנחת: בן חורין מעבודתי תהיה מעתה, ובית אחוזה אני נותן לך – צא מכאן ושב בביתך! ועוד גזר: יכה איוואן את פטרוב מאה מלקיות, בכל כוחו! ולאיוואן המלקה לחש באזנו: עשה עצמך טועה בחשבון המלקיות והכהו מאה חסר אחת... ולא היה מלך רשע זה זז משם עד שראה בעיניו שנתמלאה לו כל תאוות לבו; -
זה שנצטווה למות מיתת חנק בעצירת נשימה, הצדיע ונשאר עומד לפני המלך כעמוד של עץ עד שנפל על עמדו כקורה שאין בה רוח חיים; זה שנצטווה למות מיתת שריפה רץ להפיל עצמו לתוך כבשן האש ורגליו קלות יותר מבשעה שרגלי הקוזק רצות את השוד והביזה; זה שנגזרה עליו החירות, נשאר עומד כמוכה רעם ולא ידע את נפשו מן האסון שקרהו, שיצא מעבודת הקיסר; שמע קולו של פטרוב המוכה תשעים ותשע, צועק לאיוואן המכה: הי ריקא, מאה ציוה הקיסר ואתה החסרת אחת!... "
כאן אנו רואים שאותה צייתנות והתבטלות מוחלטת יכולה להיות מופנית לא רק כלפי האל או מנהיג דתי, אלא גם כלפי מלך בשר ודם. הרעיון הוא אחד: ברגע שאדם מציב לעצמו מטרה כלשהי כייעוד הבלעדי של חייו, הוא יהיה מסוגל לעשות הכל למען הגשמתה, גם את הדברים הקשים ביותר. לא לחינם מביא הרב כי-טוב את אותם קוזאקים כמשל לדרך בה צריך יהודי לעבוד את בוראו: בלי פקפוקים ולבטים, בלי "לא נראה לי" ו"לא מתחבר לזה", בלי להציב את האגו השמן שלי כשופט ומחליט – אלא במסירות מוחלטת.
הלוואי שנשכיל ללמוד מאותן שלוש דוגמאות את הצד החיובי שבהן, ונצליח לקבל על עצמנו עול מלכות שמים בכל לבבנו, נפשנו ומאודנו. אחרי הכל, על פי רוב הדרישות מהיהודי הן לא כ"כ קיצוניות – לכל היותר להתאמץ לקום בבוקר לתפילה, או לכבוש קצת את היצר... לא נעשה את זה בשביל הקב"ה?