מיסטריום

מאז ומעולם עורר המחזה המרהיב של שמי הלילה מלאי הכוכבים, את רגשות הפליאה וההתפעמות של בני אדם. אין המחשה טובה יותר לאינסופיותו של היקום, ולקטנותו של האדם, מאשר מראה החלל השחור על המוני הכוכבים המרוחקים שבו. דוד המלך שורר בתהלים "השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע", "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת", "מונה מספר לכוכבים, לכולם שמות יקרא", ועוד. כך גם משוררים והוגים נוספים לאורך הדורות בטאו את התפעלותם לנוכח אינספור הכוכבים שבכיפת השמים. כמה עצוב שכיום, בשל זיהום האוויר, מרוב המקומות בארץ ניתן בקושי להבחין בכמה כוכבים בודדים ועלובים.

בספרות הבדיונית מופיעים כל מיני רעיונות מעניינים בקשר לכוכבים, וליחסם של בני האדם אליהם. לא מזמן כתבתי כאן על הסיפור "תשעה מיליארד שמותיו של אלוקים" מאת א.ס. קלארק, בו כוכבי השמים הולכים וכבים, כשהם מבשרים בכך את סופו של היקום. בסיפור מדע בדיוני אחר שקראתי, שאיני זוכר את שמו, מסופר על טכנולוגיה שמאפשרת לבני אדם לברוא יקומים כרצונם להנאתם; ברנש סאדיסטי אחד מספר שם איך הוא נהנה להשמיד את היקומים שיצר בהדרגה, כשהוא מוחק את הכוכבים בזה אחר זה, כשבני האדם החיים בעולמו צופים בחרדה בשמי הלילה ויודעים שהקץ מתקרב אליהם. למעשה תיאור דומה מופיע בישעיהו (לד, ד): "ונמקו כל צבא השמים ונגולו כספר השמים, וכל צבאם יבול כנבול עלה מגפן וכנובלת מתאנה", ובמקומות דומים, אם כי לא ברור אם מדובר באירוע  האמור להתרחש כפשוטו, או שזו מליצה בלבד.

בניגוד לסיפורים הללו, בהם העלמות הכוכבים עוררה חרדה, ישנו סיפור בו דווקא הופעתם של הכוכבים גרמה לשיגעון. מדובר בספר "שקיעה" של אייזיק אסימוב ורוברט סילברברג (אזהרת ספוילר!), המתאר עולם שחג במסלול סביב שש שמשות, כך שתושביו אינם יודעים לילה מהו, ואינם מודעים כלל לקיומם של הכוכבים, אותם לא ראו מעולם. כאשר באירוע אסטרונומי נדיר, המתרחש אחת לכמה אלפי שנים, יורד הלילה על העולם – האנושות מאבדת את שפיותה כאשר בני האדם רואים את הכוכבים שבשמיים, וקולטים לפתע עד כמה עצום היקום שמסביבם ועד כמה קטנים הם. הציוויליזציה קורסת באש ועשן כאשר דעתם של רוב האנשים נטרפת עליהם, ורק מעטים מצליחים לשמור על שפיות ולנסות לשרוד בעולם החדש. זה ממחיש עד כמה רב רושם באמת הוא המחזה של הכוכבים בשמים, שרק בגלל שהתרגלנו אליו איננו מתפעלים ממנו עוד.

עוד רעיון מעניין קשור להיותם של הכוכבים יצורים בעלי תודעה. הרמב"ם, כמו גם רבים אחרים בזמנו, האמינו שהכוכבים אינם סתם עצמים דוממים, אלא ישויות שניחנו בתבונה עליונה. דעה זו התבססה הן על נימוקים פילוסופיים, והן על פסוקים המתארים את הכוכבים ואת גרמי השמים כמהללים את ה' או משבחים אותו. באופן מפתיע, הרמב"ם לא הוציא את אותם פסוקים מפשוטם (למרות שקל מאד לעשות זאת), אלא אימץ את הדעה שהכוכבים הם אכן בעלי תבונה. כיום הדעה הזו נשמעת מופרכת, אבל מי יודע? זה שכוכבים עשויים מגזים בוערים, לא אומר שלא יכולה להיות להם תודעה.

במהדורה הרביעית של מבוכים ודרקונים אכן אמצו את הרעיון של כוכבים תבוניים, ובהשראתו של ה.פ. לאבקראפט, ייחסו לחלק מהכוכבים שנאה עזה כלפי האנושות, ואת היכולת לשגר לכדור הארץ יצורי זוועות למיניהם כדי לפגוע בבני האדם. אכן, אילו היו הכוכבים בעלי תודעה, מעניין מה הם היו חושבים על בני האדם, אילו היו מסוגלים להבחין בהם בכלל...

מן הראוי לציין את דברי הגמרא בברכות (לב, ב): "אמר לה הקב"ה (- לכנסת ישראל): בתי, י"ב מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא, ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא בשבילך".

לפי הגמרא הזו, כל המספר העצום של כוכבי השמים (אתם מוזמנים לעשות את החישוב) לא נברא אלא בשביל עם ישראל. כמו שכבר כתבתי, לא הגודל הוא הקובע; ידו של הקב"ה לא קצרה לברוא חלל אינסופי עם אינספור כוכבים, אך ורק כדי להמחיש לעם ישראל את מושג האינסוף ואת גדלותו של האל.

איך שלא יהיה, מומלץ לכל אחד להרים מדי פעם בלילה את מבטו לשמיים, להסתכל על הכוכבים הפרושים שם (עד כמה שמצליחים להבחין בהם), ולהתרשם מהיצירה המופלאה הזו שנקראת היקום.