ההיסטוריון הבריטי לורד אקטון אמר: "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט".
משפט זה מעורר שתי שאלות. האחת, שאלה עובדתית: האם אכן אנשים בעלי כוח יוצא דופן, נוטים לנטוש את ערכי המוסר, ולהשתמש בכוחם באופן מושחת?
השניה, שאלה פילוסופית: אם נניח שאנשים בעלי כוח שכאלה אכן משתמשים בו באופן מנוגד לערכי המוסר המקובלים, האם זה משום שהם "הושחתו" – או שמא הם דווקא "השתחררו"? האם ערכי המוסר שרוב האנשים דוגלים בהם, אכן נובעים אצלם משאיפה לטוב ולצדק – או שמא הם אינם אלא ביטוי לחולשתו של האדם ולתלות שלו באחרים, וממילא בהינתן הכוח - אין לו עוד צורך בהם, והוא מבין שהם היו אשליה בלבד? אולי ההתנתקות מהכבילות למוסר היא דווקא סוג של התבגרות או התפכחות?
לשאלה הראשונה מתייחס כבר אפלטון, בספרו הרפובליקה, שם הוא מספר על רועה הצאן גייגס, שמצא טבעת קסמים ההופכת אותו לבלתי נראה (נשמע מוכר מאיפשהו?..) גייגס, שעד אז היה אדם תמים וישר דרך, משתמש בטבעת כדי להרוג את המלך ולהתחתן עם אשתו. המסר הוא, שברגע שאתה יכול להיות בלתי נראה ולעשות מה שברצונך בלי חשש – אתה אכן תעשה זאת.
מה באמת היה קורה אילו לאנשים היה את הכוח לפגוע במי שהם רוצים, ללא כל סיכון לעצמם, ללא חשש שייתפסו? שמעתי פעם ממרצה לפסיכולוגיה, שלדעת חלק מהפסיכולוגים, כל פעם שמישהו מפריע לך – אתה מרגיש אוטומטית רצון להרוג אותו. אפילו אם מדובר בהפרעה טריוויאלית, כמו מישהו שחוסם לך לרגע את המסדרון, או מעיר לך הערה מעצבנת – מתעורר בך הדחף להרוג. אלא שאנו מורגלים מילדות לדכא ולהדחיק מיד את הדחף הזה, ולכן אפילו איננו חשים אותו, חוץ מרגע קטן של רוגז. אבל מי אילו היתה לנו היכולת? האם אכן היינו הורגים את כל מי שמפריע לנו?
באחד הפרקים של "אזור הדמדומים", מסופר על ילד שגילה איש-צל שחי מתחת המיטה שלו. בתמורה לרשות להתגורר שם, איש-הצל מבטיח לציית לילד, וללכת להרוג את כל מי שיצווה עליו. הילד החנון מנצל את כוחו החדש כדי להתנקם בכל הילדים שהציקו לו, או הרגיזו אותו, או סתם לא מוצאים חן בעיניו. עד שיום אחד איש-הצל מגיע ותוקף אותו עצמו; כשהילד מוחה בבהלה כנגד הפרת ההסכם, משיב לו התוקף שהוא בכלל איש-צל שגר אצל ילד אחר...
במקום אחר (בספר Night Horrors: Grim Fears) קראתי על הדמות המאיימת "עור ועצמות", שניתן לזמן באמצעות כתיבת שמו הפוך על המראה, אם לאדם יש תשוקה בוערת של שנאה ונקמה כלפי מישהו. "עור ועצמות" יופיע ליד מיטתו של המזמן כמה לילות אח"כ, וידרוש ממנו: "תן לי שם!". המזמן אומר לו שם של אדם, ו"עור ועצמות" יגיע אל אותו אדם ויחטוף אותו לממלכתו העלומה, משם לא יחזור חי. (אגב, רק לידיעתכם – ל"עור ועצמות" אין שם משל עצמו, ומה שהוא מבקש בעצם הוא שיתנו לו שם – שיקראו לו בשם משלו. אם המזמן יתן לו שם מיוחד במינו, שאין לאף אדם בעולם, "עור ועצמות" ייעלם סופית ולא יופיע שוב. למקרה הצורך...)
באותו מקום מעלים את השאלה, מה אם הידע הזה על זימון "עור ועצמות" היה מופץ באינטרנט למשל, וכל אדם היה יכול לזמן אותו כרצונו כדי לחסל את כל מי שעולה על רוחו. איך היתה נראית האנושות כך? איך היו נראים החיים החברתיים, כשכל אחד יודע שלכל אחד אחר יש את הכוח לחסל אותו בקלות, בלא ידיעתו? מן הסתם הפראנויה היתה משתוללת, וכל מי שהיה חושד בשני שהוא קצת מעוצבן עליו, היה בוודאי ממהר לזמן בעצמו את "עור ועצמות" ולשלוח אותו נגדו, לפני שהוא יקדים אותו... בהחלט רעיון מעניין למחשבה.
נראה אם כן, שמי שיש לו כוח מוחלט, אכן יטה להשתמש בו, ולהתייחס פחות לכללי המוסר (אם בכלל). השאלה המעניינת היא, האם אכן מדובר ב"השחתה"? האם כללי המוסר הם אכן אמיתיים ומחייבים, ומי שאינו מציית להם הוא מושחת – או שמא כללי המוסר אינם אלא תוצר של פחד וחולשה, ומי שיש לו כוח אינו אמור באמת להתחשב בהם? אולי כוח מוחלט אינו "משחית" אלא "מרומם", בבחינת "דברים שרואים מכאן לא רואים משם"?
היו פילוסופים שראו במוסר משהו שנובע מחולשה. תומאס הובס טען שבמצב הטבעי כל אדם הוא אגואיסט מוחלט, והסיבה היחידה לכך שאנשים נמנעים מלפגוע באחרים, היא משום שהם יודעים שזה לא ישתלם להם – כי אז אחרים יפגעו בהם בחזרה. אם לא היה חשש כזה, למשל אם האדם המדובר חזק באופן שאינו מאפשר לאחרים לפגוע בו, לא היה דבר מונע ממנו מלפגוע באחרים. אנו אכן רואים זאת אצל דיקטטורים ועריצים למיניהם, שכמעט תמיד מתנהלים בצורה אכזרית ורצחנית, ומחסלים אנשים ואף אוכלוסיות שלמות בלי להניד עפעף – פשוט כי הם יכולים.
בדומה לכך כתב ניטשה, שהמוסר הוא המצאה של העבדים, שמכיוון שסבלו תחת התעמרותם של האדונים – המציאו רעיונות כאילו זה רע להיות חזק, כובש ואלים, וקדשו את הרעיונות הללו בשם "מוסר". אבל כל מה שעומד מאחורי המוסר הנאצל הזה, אינו אלא האינטרסים של אותם עבדים. אילו היו הם האדונים הכל-יכולים, הם היו נוטשים מהר מאד את הרעיונות חסרי הבסיס הללו.
המחשה לרעיון נמצאת בספר "הכוח" (1956) של פרנק רובינזון, שגיבורו טאנר מנסה לגלות את זהותו של אדם בעל כוחות על, שמחסל את כל מי שעלול לחשוף אותו. בסופו של דבר (אזהרת ספוילר!) טאנר מגלה שגם לו עצמו יש את הכוחות הללו, שמאפשרים לו לשלוט על בני אדם אחרים, וברגע שהוא מגלה זאת הוא "משיל מעליו את אנושיותו, כנחש הפושט את עורו", ובמוחו חולפת המחשבה, שבוודאי יהיה זה משעשע מאד להיות אלוקים. דהיינו, מתברר שכל מאבקו "המוסרי" כנגד האיש העליון, לא נבע אלא מחולשתו ומפחדו שלו, לא מתוך אמונה אמיתית במוסר.
לכל מי שהמחשבה הזו מזעזעת אותו, הייתי שמח לשמוע איך הוא מצדיק את היחס האנושי לבעלי חיים. לרוב בני האדם אין בעיה עם הריגת בעלי חיים, אכילתם, עריכת ניסויים בהם, וכן הלאה. נכון, יש היום הרבה יותר רחמנות ורגישות, ארגוני צער בעלי חיים, צמחוניים וכדו'. אבל בד"כ גם היותר מסורים מביניהם, מתייחסים לפגיעה בבעלי חיים כדבר הרבה פחות חמור מאשר פגיעה בבני אדם. קשה למצוא מישהו שיימנע מריסוס נמלים, או ממעיכת זבוב שמטריד אותו. האם היחס הזה נובע מכך, שאכן אין בעיה מוסרית בפגיעה שכזו בבעלי חיים – או שמא פשוט מכך, שאפשר לעשות את זה בלי לחשוש מתגובה? ואולי המציאות הזו היא שגורמת לכך שאנשים לא חשים כלל בעיה מוסרית בנושא?
מי שמוחץ זבוב רק מפני שהוא מטריד אותו, האם לא היה מוחץ באותה מידה גם בן אדם שמטריד אותו – אילו יכול היה לעשות זאת באותה קלות ובלי להיענש? שימו לב איך אנשים משתלחים אחד בשני באינטרנט, בטוקבקים וכדו', מאחורי מסך האנונימיות. אילו יכלו למחוק את האיש שמעצבן אותם (או לפחות להשמיד לו את המחשב מרחוק), באותה קלות בה הם כותבים טוקבק נזעם – האם אכן היו נמנעים מזה?
הרושם הוא, שלא רק שאנשים בעלי כוח נוטים להשתמש בו מבלי להתחשב במוסר, אלא שהמוסר עצמו לפחות מושפע ממידת הכוח שבידי האדם, ומהאפשרות שניתן יהיה לפגוע בו בחזרה. כאשר מדובר ביצורים חסרי ישע כמו בעלי חיים, החוש המוסרי מתעורר לטובתם בצורה רופפת ביותר – בין היתר, כנראה, בשל חוסר יכולתם לפגוע בחזרה בבני האדם. ואילו יכלו בני האדם לפגוע אחד בשני ללא חשש תגובה, יתכן מאד שלא היו רואים בכך כל בעיה מוסרית. הדברים כמובן אינם חד משמעיים, ויש הרבה מה לומר בנושא, אבל כדאי לקחת את הדוגמאות הללו כחומר למחשבה.
לסיום, אציין את אחד הפרקים בדרדסים, בו גילו הדרדסים את מלת הקסם "קפלאווי!", שאם אומרים אותה ומצביעים על משהו – הוא נעלם מיד. הדרדסים החלו להעלים ספונטנית כל חפץ שעמד בדרכם, נתקלו בו, הרגיז אותם וכו', בלי לחשוב יותר מדי. השלב הבא היה בלתי נמנע – כשקונדסון עצבן את רגזני, רגזני הצביע עליו והעלים אותו בעזרת המלה. אמנם הוא מיד הזדעזע מאד מתוצאות המעשה, ובסופו של דבר הדרדסים מצאו דרך לבטל את מלת הקסם ולהחזיר את קונדסון. בכל אופן, מסתבר שכוח הוא מסוג הדברים שלא כדאי לתת לדרדסים – וכנראה שגם לא לאנשים...