הפעם, במקום לכתוב על איזה ספר או סרט בדיוני, אני רוצה לספר סיפור אמיתי לחלוטין, שממחיש עד כמה מוזר העולם בו אנו חיים. הסיפור לקוח מתוך ספרו האוטוביוגרפי רב-המכר של אהרון מרגלית, "אתהלך" (תודה לאמא ששכנעה אותי לקרוא אותו!).
מרגלית, יהודי חרדי, עבר בחייו כמעט את כל סוגי הייסורים שבעולם: החל מגיל שנתיים וחצי הוא לקה בגמגום כתוצאה מטראומה, לאחר מכן חלה בפוליו והיה משותק במשך כארבע שנים, בהמשך חלה בסרטן שלוש פעמים (!), וכמו כן שכל את אחיו ואת בנו. הספר מתאר איך הצליח להתמודד בגבורה, בשמחה ואופטימיות עם כל הקשיים, ולהיחלץ ממצבים בהם אף רופא לא נתן לו סיכוי, בזכות הנחישות והאמונה שלו.
לא כ"כ נעים לקרוא תיאורים על חולים ומחלות, בעיקר לא סרטן; אבל אני רוצה בכל זאת להציג את השתלשלות העניינים סביב מחלת הסרטן (הראשונה) של אהרון מרגלית, כפי שהוא מתאר בספרו. לאחר מכן תסיקו את המסקנות.
* * *
הכל התחיל בפצעון זעיר, בקוטר של פחות מחמישה מילימטר, שצץ בקדמת לחיו השמאלית של אהרון. רופא העור קבע שזה שום דבר, ורשם לו משחת עור, אולם כעבור חודש הפצעון עדיין היה שם. לאחר כשלושה חודשים של משחות וכדורים, ביקש אהרון שתיערך ביופסיה בפצעון. הרופא טען שאין צורך, אבל הסכים לאחר שאהרון עמד על כך. הביופסיה נעשתה במעבדה הפתולוגית של מכבי שירותי בריאות, והתוצאה היתה שהכל תקין – מדובר בגידול שפיר ובלתי מזיק בשם "המנגיומה ווסקולארית".
מרגיע, נכון? ובכן, אהרון והרופא שלו המשיכו לנסות משחות וקרמים במשך עוד 3 חודשים, והפצעון סירב להעלם. אהרון, שהתחיל להילחץ, דרש לבצע ביופסיה נוספת, הפעם במעבדה של שיבא, שנחשבת הטובה ביותר בארץ בתחום זה. הבדיקה נעשתה, והתוצאות תאמו את אלה של מכבי – זוהי אכן המנגיומה ווסקולארית ותו לא.
נו, מה צריך יותר מזה? בכל זאת אהרון החליט להתייעץ עם הרב אלימלך פירר, המומחה הגדול לכל עולם הרפואה. הרב פירר שבחן אותו טען שזה לא נראה לו כמו "המנגיומה", והציע לשלוח דגימה לפרופסור ברנרד אקרמן, העומד בראש מכון פתולוגי ענק במנהטן, ונחשב למומחה מספר אחד בעולם לגידולים בעור.
כעבור זמן מה הגיעה אבחנתו המחרידה של פרופסור אקרמן: מדובר בגידול נדיר וקטלני במיוחד בשם אנגיוסרקומה, בדרגת ממאירות 5, שהיא הגבוהה ביותר. אחוזי ההישרדות של חולים ברמה כזו שואפים לאפס. לדבריו של הפרופסור, נותרו לאהרון 10 שבועות של חיים לכל היותר...
נדלג על כל תיאורי הסיוט והזוועה שעברו על אהרון מרגע היוודע לו בשורת האיוב הזו. הוא פנה אל טובי הרופאים בארץ, והלה החליטו לבצע בו ניתוח מסובך ביותר, שבו יעקרו לו את הגידול מהפנים, וכדי לסלק כמה שיותר שוליים – ינסרו גם את עצם הלחי, וככל הנראה יצטרכו לנתק את עצב הראייה של עין שמאל. לאחר מכן יושתלו במקום רקמות שיילקחו מחלקים אחרים בגופו. ואחרי כל זה סיכויי ההישרדות שלו עדיין קלושים. בד"כ במקרה של גידולים כאלה צריך לחתוך לפחות 20 ס"מ מסביב לגידול, אבל כשהוא נמצא בראש זה לא כ"כ מעשי... כך שאיש מהרופאים לא היה אופטימי.
בגלל נסיבות שונות שלא אפרט כאן, פוצל בסוף הניתוח לשניים: בשלב הראשון סולק רק הגידול עצמו, בלי לנסר את הלחי והעצבים ובלי להשתיל רקמות חלופיות. השלב הזה היה אמור להתבצע שבוע אח"כ.
לאחר ביצוע הניתוח הראשון, החל אהרון לפתע לשאול את עצמו, האם יתכן בכל זאת שאקרמן טועה, ולא מדובר באנגיוסרקומה? נכון שהוא המומחה מספר אחת בעולם, אבל לפני שמקבלים החלטה כ"כ גורלית כמו לחתוך חצי מהפרצוף ולאבד ראייה בעין אחת, כדאי לקבל עוד כמה חוות דעת.
ביחד עם הרב פירר, הוא גיבש רשימה של שבעת המומחים המקצועיים ביותר בעולם בתחום זה – בארה"ב, בגרמניה, באנגליה ובהונג-קונג. הוא שלח לכולם דגימות של הגידול, מה שהיה כרוך כמובן בפרוצדורות מסובכות ובהוצאות מרובות ביותר. כעבור זמן מה התחילו להגיע התשובות.
עכשיו, שימו לב: הפרופסור מגרמניה קבע שזו לא אנגיוסרקומה, אלא גידול קצת פחות חמור, אם כי גם הוא אלים וממאיר מאד, כך שלמעשה אין הבדל משמעותי. אבחנה דומה נתן פרופסור מיטנין מוושינגטון. שניים מהפרופסורים האחרים היו תלמידיו של אקרמן, ואישרו את אבחנתו.
לעומת זאת, פרופסור ווילסון מלונדון שלח אבחנה מפורטת על פני 3 עמודים, לפיה הגידול באופן חד משמעי לא יכול להיות אנגיוסרקומה! הוא אמנם לא ידע לקרוא לו בשמו, אבל קבע בהכרחיות שזה בשום אופן לא אנגיוסרקומה.
אהרון שלח את האבחנה הזו לארבעה פרופסורים בארץ, שבזמנם אישרו את אבחנתו של אקרמן. פרופסור סאקס, שעמד בראשם, הודיע לאהרון לאחר שקרא את האבחנה, שהוא "רוצה לבלוע את הכובע", והוא אינו מבין איך לא שמו לב לכל האבחנות שהצביע עליהן ווילסן.
לאחר מכן הגיעה תשובתו של פרופ' פלטשר מבוסטון. גם הוא חלק מכל וכל על אקרמן, ולדעתו זה בוודאות לא אנגיוסרקומה, אלא גידול בכלי הדם בשם "אנגיומה שאריתית בלתי מוגדרת". גם תשובתו שלו היתה מפורטת ומנומקת היטב.
בעקבות תשובות אלה פנה אהרון לפרופ' אקרמן בבקשה לבדיקה נוספת, אולם הלה סירב ועמד בנחרצות על קביעתו הקודמת. לדבריו לא נשארו לאהרון יותר מששה שבועות לחיות.
לאור התשובות הללו, ובעקבות ברכות והנחיות שקיבל מרבנים וצדיקים, החליט אהרון לקחת סיכון, ולקבוע שהגידול אינו אנגיוסרקומה – ובעקבות זאת לוותר על כל החיתוך המתוכנן של פניו במהלך הניתוח. הרופאים שטיפלו בו הסתייגו מכך בבירור, אולם הוא עמד על דעתו, וכך נעשה הניתוח במתכונת מצומצמת. רקמות ממקומות אחרים בגופו הושתלו בפניו כדי לסתום את החור, ותו לא. לא בוצעו שום הקרנות או כימותרפיה מאוחר יותר.
רק כעבור זמן מה מהניתוח, כשהגיע אהרון להוציא את התפרים מפניו, הודיעו לאהרון שהגיעה התשובה מהפרופסור המומחה בהונג-קונג.
תשובתו היתה: "האם בכל מדינת ישראל אין קרמים מספיק טובים, עד כדי כך שכדי להתמודד עם פצעון בלתי מזיק כורתים לאדם חצי פנים?"...
וזהו. אהרון התאושש מהניתוח, וחזר להיות בריא כשור. עשרת השבועות שהרופאים קצבו לו לחיות חלפו מזמן, וכך גם שנים רבות וטובות. אמנם בהמשך הוא חלה כאמור שוב בסרטן, אבל מסוג אחר שאין שום קשר בינו לבין זה הקודם.
אז מה באמת זה היה? אנגיוסרקומה? סרטן בכלי הדם? פצעון בלתי מזיק? אהרון טוען שעד היום אין הוא יודע. הוא אפילו מקבל את האפשרות שזה אכן היה בהתחלה גידול קטלני, אלא שבעקבות כל התפילות והברכות של הצדיקים, הוא השתנה למשהו קל יותר ובלתי מזיק.
* * *
למה בחרתי לספר כאן על כל זה? כדי שכולם יראו עד כמה ההילה של המדע והמדענים, שדבריהם נתפסים כאמת צרופה וודאית, היא בלתי מוצדקת; עד כמה מעט אנו יכולים באמת לסמוך על המדע.
שימו לב במה מדובר כאן. מדובר באבחנה של ממצאים מוחשיים ביותר, של רקמות אנושיות, שנבחנה במעבדות המשוכללות ביותר, ע"י הרופאים המומחים ביותר. מדובר בתחום הרפואה, הידוע בדייקנותו ובהקפדתו על המקצועיות והיסודיות של הבדיקות שהוא עושה. ועם כל זה, תראו איזה פערים עצומים בין המסקנות השונות! שתי מעבדות בארץ טוענות שמדובר בגידול בלתי מזיק; לאחר מכן מספר מומחים קובעים שמדובר בסרטן קטלני ביותר; שני מומחים אחרים טוענים שמדובר בסרטן הרבה פחות מזיק; ומומחה אחרון חוזר לאבחנה של המעבדות בארץ – שמדובר בפצעון בלתי מזיק. אז תגידו עכשיו, אחרי התיאור הזה, איזה אמון יכול להישאר לנו ברופאים ובמדענים? האם יש הצדקה כלשהי להתייחס לאבחנה של רופא, מומחה ככל שיהיה, כאל "אורים ותומים"?
ואם זה המצב בתחום הרפואה, העוסק בנתונים מוחשיים וברורים – מה אנו אמורים לחשוב על מדעים כמו הפיזיקה למשל, שמתעסק בדברים הרבה יותר מופשטים ותיאורטיים, שאף אחד בעצם לא ראה? איך אנחנו אמורים להתייחס לכל הסיפורים על אטומים, חלקיקים, קוואנטים, שדות, גלים וכן הלאה? למה שנאמין לכל התיאורים הפנטסטיים שמספרים לנו המדענים על החומר, המרחב, החלל והזמן? אם המדענים יכולים להסתכל על רקמה אנושית שמונחת לנגד עיניהם, מבלי שיצליחו להסכים לגבי תכונותיה, אז איך הם יכולים לקבוע בוודאות כזו שכל התיאוריות המופלאות על עולם הטבע והפיזיקה הן אכן נכונות?
על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר לא בנתונים קונקרטיים העומדים מול עינינו, אלא בהשערות ותיאוריות לגבי העבר הרחוק – המפץ הגדול, התהוות העולם, גיל העולם, האבולוציה – כל מיני דברים שאף אחד לא ראה ולא שמע, אלא רק הסיקו על סמך פרשנות לכל מיני נתונים. יושב לו איזה ברנש כמו הוקינג בכסא גלגלים, בקושי מסוגל לזוז, ומספר לנו סיפורים שלמים על איך נוצר היקום, ואיך זה קרה לבד בלי צורך בהתערבות של אלוקים – וכל העולם שותה בצמא את דבריו. יושב איזה חכמולוג אחר כמו דוקינס, ביולוג שמנסה לשלוח ידו גם בפילוסופיה (בחוסר כישרון משווע), ומסביר לנו איך כל עולם החי התפתח באופן אקראי, איך האדם וכל מערכות גופו נוצרו ע"י תהליך אבולוציוני עיוור – והספר שלו הופך לרב מכר. הרי אלה פרופסורים, אנשי מדע! כל מה שהם אומרים זה מוכח, מדעי ובדוק!...
אז בפעם הבאה שאתם קוראים על איזו תיאוריה מדעית מרעישה, או שומעים איזה מדען שמסביר בנחרצות את עובדות הטבע והיקום, כאילו הוא היה זה שתכנן אותן – תיזכרו בסיפור של אהרון מרגלית, ותשאלו את עצמכם האם אנשים שלא יודעים אפילו מה נמצא לנגד עיניהם, באמת מהווים מקור סמכות רציני לגבי העולם שאנו חיים בו.
(חלק מן הקוראים אולי שואלים עכשיו: ומה אתה מציע לנו במקום זה, חכם בלילה? לסמוך על התורה ועל הרבנים, שאפילו לא מתחילים להיות מדעיים?! התשובה היא, שצריך להבדיל בין סוגים שונים של אמונה ושל ידיעה, ומה גורם לנו לסמוך על כל אחד - זה נושא ארוך מאד בתחום האפיסטמולוגיה, שלא אכנס אליו כעת. המטרה של המאמר הנוכחי היא לא להגיד במה כן להאמין, אלא במה לא להאמין - לפחות לא בעיניים עצומות.)
חוץ מזה, בשביל מי שלא עלינו גילו אצלו מחלה, המסר הוא שלא צריך להיבהל ולחשוש מהגרוע מכל, אפילו אם גדולי המומחים אומרים כך; או לחילופין, שגם אם הרופאים אופטימיים, זה לא אומר שאין ממה לחשוש - קחו את זה לכיוון שאתם רוצים...