תינוקות ופעוטות הם הדבר הכי מתוק בעולם. על כך אין מי שיחלוק. הם הסמל של התמימות והטוהר, מלאכים קטנים מגן עדן, שנושאים איתם את אורו לעולם החשוך הזה.
באמת, יש משהו על-טבעי בילדים. למשל, השמחה התמידית שלהם. תינוקות ופעוטות הם פשוט יצורים שמחים! הם מאושרים וצוהלים באופן קבוע, ללא כל צורך בסיבה מיוחדת, והם מבטאים את שמחתם בצורה המשוחררת וחסרת העכבות ביותר, בחיוכים ענקיים וצחוק מתגלגל. כמובן, אם משהו מפריע להם הם גם צורחים ובוכים ללא עכבות – אבל ברגע שההפרעה הסתלקה, הם חוזרים מיד למצבם השמח. הלוואי עלינו שמחה מתמדת שכזו. מה שמתאמצים הברסלברים להגיע אליו בכל כך הרבה דרכים משונות, עבור הפעוטות זה המצב הטבעי והמובן מאליו.
או למשל התמימות והסקרנות שלהם. הם יודעים כל כך מעט על העולם, וכל דבר מעניין אותם ומושך אותם לחקור אותו. הם לא צריכים גירויים מתוחכמים ויצירות מושקעות; תן לתינוק חתיכת פלסטיק צבעונית, והוא יחקור אותה בריכוז רב לא פחות משל מדען החוקר את סודות האטום. בעוד שהמבוגר ניגש לעולם עם השקפה מגובשת פחות או יותר, ומנסה לסדר את הדברים שהוא מגלה במסגרת הידועה והמוכרת, הרי שהילד מתבונן במציאות עם ראש פתוח לגמרי, ומוכן לספוג ולהכיל כל דבר, בלי דעות קדומות ותיאוריות מקובעות.
אי אפשר להסתכל על ילדים קטנים בלי לחייך. אבל החיוך הזה מלווה בכאב, בשל הידיעה על כך שסופם של הילדים הטהורים הללו לגדול ולאבד את תמימותם, להפוך למבוגרים ציניים, קשוחים ומחוספסים במרוץ האכזרי של החיים. הילדה שעכשיו צוהלת לה בנדנדה, והפעוט שרודף בצווחות אושר אחרי כדור – יהפכו עוד כמה שנים לבני נוער פרועים ומתוסבכים, ולאחר מכן לעורכי דין, מנהלי עסקים או יועצי מס, שקועים עד מעל לאוזניהם במרדף אחרי הכסף, הכוח והכבוד. ואפילו אותם בודדים שיזכו לאורח חיים יותר ערכי ורוחני, עדיין יאבדו לבלי שוב הרבה דברים יקרים, ברגע שיעברו את הסף המפריד בין ילדות לבגרות. פיטר פן צדק, והצדק שלו הוא אחת הטרגדיות הגדולות ביותר של האנושות. כל ילד שמתבגר, הוא חזרה מחודשת על הגירוש מגן עדן, נפילה שאין ממנה חזרה.
מה באמת הורס את התמימות הילדותית הטהורה, והופך את המבוגרים ליצורים כל כך שונים מאלה שהיו בילדותם? הפסיכולוגים כמובן עסקו בכך רבות, אבל ארשה לעצמי להצביע בקצרה על מספר נקודות עיקריות.
האחת היא הופעתו של יצר המין. תאמר התרבות המתירנית מה שתרצה, בסתר ליבה היא יודעת היטב שהמיניות משחיתה את האדם, והורסת באופן ישיר את תמימותו. למעשה, מושג התמימות משמש באופן מובהק כציון להעדר מיניות, כולל העדר הידיעה בדבר קיומה. עצם החשיפה לידע על "עובדות החיים" מספיקה כדי לפגוע בתמימותו של ילד באופן בלתי הפיך; התעוררותו של היצר היא הרכבת המהירה אל השחיתות; וההתנסות בכך בפועל היא טריקת שערי גן עדן בצורה סופית ומוחלטת מאחורי גבו של הילד-לשעבר. לא לחינם הצנזורה על מיניות בסרטי ילדים, אפילו במערב החילוני, מחמירה הרבה יותר מהצנזורה על אלימות (שמופיעה ללא כל הגבלה בסרטים מצוירים למשל). הם יודעים טוב מאד למה גורמת החשיפה לידע הזה, וגם הם שואפים לשמר את התמימות הגן-עדנית כמה שיותר.
לא ניכנס כאן לכל הניתוח למה יצר המין משחית בצורה כזו, אבל בפשטות הסיבה היא שהוא גורם לאדם להתחיל להתייחס לאחרים כאל חפץ, אובייקט שמטרתו לגרום לו להנאה גופנית. זוהי השפלה כפולה, ההופכת אדם אחד לעבד לתשוקותיו ולהורמונים שלו, וכתוצאה מכך הופכת בעיניו אנשים אחרים לחתיכות בשר עסיסיות. אני מסתכל על הילדים הקטנים הרוקדים ביחד, בנים ובנות, בסרטים כמו "הגן של דודו", בצורה טבעית ותמימה כל כך – וחושב על כך שעוד כמה שנים, הם לא יוכלו להסתכל אחד על השני בלי שיתעוררו בהם תשוקות אפלות, בלי להיקלע למלחמת המינים של צייד וניצוד, פיתוי וגירוי, ומאבק מול המתחרים האחרים על השגת המטרות. איזה אובדן.
הדבר השני ההורס את התמימות, הוא החשיפה לרוע. תינוקות גדלים בדרך כלל כשהם עטופים באהבה וחום. הם לא מעלים בדעתם שמישהו ירצה לפגוע בהם. ולמה שיחשבו כך? הרי בגן עדן אין רע. אולם בהדרגה הולך האדם ומגלה, שהעולם בו הוא חי מלא סכנות ואיומים, שהעיקריים שבהם מגיעים דווקא מצידם של בני אדם אחרים. החל מהילד שחוטף להם את הצעצוע בגן, דרך הילדים שלועגים להם בבית הספר, הנערים שפוגעים בהם בתיכון, והמבוגרים שעוינים אותם בלימודים ובעבודה – וכל זה בלי לקחת בחשבון מקרים חריגים של רוע, אלימות ותקיפה. אני זוכר שכשאני הייתי ילד קטן, לא הצלחתי להבין איך יתכן שילדים אחרים מציקים לי ופוגעים בי; הם לא מבינים שזה מצער אותי? הם לא יודעים שאסור לעשות כך? לא אכפת להם שאני מצטער ושזה רע? עד שנאלצתי בסופו של דבר להכיר במציאות המרה, שאכן יש באדם רוע ואדישות, ושכדי לשרוד בעולם שכזה חייבים להפוך לקשוחים ומחוספסים, ולדעת להילחם בחזרה במקרה הצורך. ושוב ננטשת התמימות מאחור לטובת מלחמת הקיום האכזרית.
אבל לא מדובר רק בהתמודדות עם אנשים רעים. גם בלי היתקלויות כאלה, העולם עצמו מציב לאדם דרישות הולכות וגוברות ככל שהוא מתבגר. הוא חייב לרכוש השכלה. הוא חייב לעמוד במבחנים ולהשיג ציונים. הוא חייב לעבוד ולהתפרנס, ובשלב כלשהו גם לפרנס את ילדיו. הוא לא יכול להמשיך לשחק בגן השעשועים כל היום; הוא חייב ללמוד להיות פיקח, מוכשר וחרוץ. ועם הדרישות הללו, באה החרדה – החרדה מפני הכישלון, מפני המפלה, מפני אובדן הפרנסה, מקום העבודה והמגורים. ואין כמו חרדה ופחד כדי להרוס את התמימות. אחיזת החנק של המשכנתא והאוברדרפט חיסלה את תמימותם של המוני ילדים, יותר מאשר כל המפלצות שמתחת המיטות ובתוך הארונות.
הנה לנו אם כן שני גורמים שמביאים לסופה של התמימות – התאווה והפחד. ככל שהללו גדולים יותר, כך שרידי התמימות דועכים מהר יותר. מהם מסתעפים ענפים רבים ושונים, שביחד הופכים את האדם מילד למבוגר.
אני מסתכל לפעמים על מבוגרים, ושואל את עצמי האם עדיין נותר משהו מהילד בתוכם. אם נקלף מהם את כל המשקל העודף והשערות, את כל הקליפות המחוספסות שפיתחו כדי להתקדם בחיים, ואת כל היצרים הבוערים בתוכם – האם נמצא שם את הילד שהיו פעם? האם גם הגרועים שבבני האדם – פושעים, דיקטטורים, אנשי בוהמה רקובים, פוליטיקאים מושחתים ואנשי עסקים דורסניים – הם עדיין ילדים, שרק החיים בעולם הזה עטפו אותם בשכבות של לכלוך המסתירות את דמותם האמיתית? אם נחזיר אותם לגן העדן של הילדות, האם יוכלו שוב לשחק בחדווה בנדנדות ובקרוסלות, או שהנזק שנגרם להם הוא בלתי הפיך?
המבוגר נראה בעיניי כמו איזו מוטציה, ילד קטן שדמותו עוותה ושונתה לבלי הכר בידי השפעות זרות ומזיקות. האדם האמיתי, הגן-עדני, הוא הילד הקטן, וכל צורה שהוא לובש אח"כ היא עיוות וסטייה מהמקור הטהור. אולי זו הסיבה לכך שלמלאכים הכרובים, השומרים על הכניסה לגן עדן, יש פני תינוק.
אציין כאן כמה משחקים בהם ניתן להיכנס לדמויותיהם של ילדים, ולחוות מחדש משהו מהעולם של התמימות והפחדים הילדותיים.
Little Fears הוא משחק תפקידים בו הדמויות המרכזיות הם ילדים, שצריכים להתמודד עם המפלצות המאיימות והיצורים המסוכנים של Closetland הפולשים לעולמנו בחיפוש אחר ילדים רכים וטעימים. המהדורה הראשונה שלו קודרת ואפלה יותר, ומכילה התייחסויות לתופעות כמו פדופיליה והתעללות בילדים. המהדורה השניה, Nightmare edition, היא יותר קלילה, ומזכירה ספרי אימה-ילדים בסגנון "צמרמורת" ודומיו. שתי הגרסאות טובות מאד, וכל אחד יכול לבחור מה האווירה המועדפת עליו.
KidWorld הוא משחק של חברת Vajra Enterprises, שמתרחש בעולם בו מגיפה מסתורית גרמה לכל המבוגרים להתעוור. החברה האנושית קרסה, והילדים – שהם היחידים ששמרו על כושר הראייה – נאלצים להיאבק לשרוד מול כל האיומים, ומול המבוגרים העיוורים שמנסים לתפוס אותם כדי לנצל אותם (או לאכול להם את העיניים. יש כאלה שחושבים שזה מחזיר את הראייה). כמו כן הם יודעים שברגע שהם יגיעו לבגרות, במוקדם או במאוחר יאבדו גם הם את ראייתם. חוץ מהגרסא "הרשמית" של העולם, מכיל ספר החוקים רעיונות לגרסאות אלטרנטיביות שלו – האחת עם דגש על אימה על טבעית, והשנייה עם אוירה סוריאליסטית יותר. מומלץ מאד.
Innocents הוא ספר בסדרה של משחק התפקידים הפופולארי World of Darkness, שנותן רעיונות על שילוב דמויות של ילדים בעולם הקודר, שורץ הערפדים, אנשי הזאב והרוחות, בו מתרחש המשחק. למען האמת לא קראתי בו יותר מאשר לעבור עליו ברפרוף, אבל מי שאוהב את ה-WoD בוודאי ימצא עניין בספר זה.
יהי רצון שכל אחד מאיתנו יצליח למצוא את הילד שבתוכו ולשמור עליו, שלא ילך לאיבוד בהמולה הסואנת של העולם הזה.