חרב הפיפיות של האמונה

חרב הפיפיות של האמונה
פורסם ב 17/03/2013 16:05:00

לאחר שבמאמר קודם כתבתי על כוחה של האהבה, אתייחס הפעם לכוח חשוב אחר – האמונה, שיש הרואים בה את בת זוגה של האהבה (כך לפחות בעלונים של מכון מאיר...).

אמונה פירושה להיות משוכנע במשהו, שלא ניתן להוכיח אותו בצורה מוחלטת. מה שניתן להוכיח אותו בבירור, נחשב לידע, לא לאמונה. אנשים לא אומרים "אני מאמין שלחתול הזה יש 4 רגליים", אלא "אני יודע". לעומת זאת, אנשים משתמשים במושג האמונה ביחס לדברים שאינם ניתנים להוכחה, בין אם מדובר בדברים שגרתיים כמו "אני מאמין שהוא יגיע בזמן לפגישה", או "אני מאמין שהתכנית הכלכלית הזו תועיל למדינה" – ובין אם מדובר בדברים יותר אזוטריים, כמו אמונה בקיומן של תופעות על טבעיות, או בקיומו של האל. חשוב אמנם להדגיש, שגם מה שנחשב לידע ודאי, מבוסס בסופו של דבר על אמונות שאינן ניתנות להוכחה (כמו אמונה באמינותם של החושים, בשכל האנושי, באינדוקציה, סיבתיות וכו'), כך שלמעשה לאדם יש תמיד רק אמונות ולא ידיעות. עם זאת, לצורך המאמר הנוכחי נקבל את האבחנה הנ"ל בין שני התחומים.

יש אנשים בעלי נטיה להאמין, ויש כאלה הנוטים שלא להאמין. זאת משום שבאמונה יש סיכון וסיכוי: סיכוי ללמוד דברים חדשים על העולם, וסיכון לטעות ולהאמין בדעות כוזבות. כמו בכל תחום, יש המעדיפים להסתכן ולנסות להרוויח, ויש כאלה המעדיפים להסתפק בקיים ולא לחרוג ממנו.

אני אוהב להמשיל את תחום הידע האנושי המוכח, למעגל של אור, שמסביבו חושך וערפל. אמונה פירושה לצעוד לתוך החושך, ולנסות לגלות מה נמצא שם. זה לא פשוט, מכיוון שחוש הראיה עובד שם בצורה מוגבלת, והאדם חייב להסתמך על חושיו האחרים – שמיעה, ריח, מישוש, ולנסות לבנות תמונה לפי המידע שהם מוסרים לו, שעלול להיות מקוטע ומבלבל. כיוון שכך, ישנם אנשים שמעדיפים להישאר במעגל האור, ולא להאמין בשום דבר שאינו מוכח לוגית או מדעית; מבחינתם, בחושך לא קיים כלום, וכל מי שמספר שהוא גילה משהו בחושך – אינו אלא הוזה ומדמיין. לעומת זאת, אנשים אחרים בוחרים לצעוד לתחום החשוך והמעורפל, ולקחת את הסיכון שיטעו, תמורת הסיכוי לגלות דברים חדשים.

ה"חושים" שפועלים בתחום החשוך, שאינו ניתן להוכחה, הם האינטואיציות שלנו – חושים כמו החוש המוסרי, החוש האסתטי, החוש המוזיקלי וכדו'. חושים אלה מלמדים אותנו דברים על המציאות, אולם לא ניתן להוכיח את אותם דברים, למי שאינו ניחן בחוש זה. אנו חשים בבירור, למשל, שלהתעלל בחתלתולים לשם הנאה זה רע ובלתי מוסרי; שיצירות אומנות מסוימות הן בעלות איכות מעולה הרבה יותר מאחרות; אנו חשים את רגשותיהם של האנשים שאנו באים במגע איתם; את כל הדברים הללו אי אפשר להוכיח בצורה מדעית או לוגית – אבל אנו משוכנעים בבירור שהם נכונים. אנחנו פשוט "רואים" (או "שומעים", או "מריחים") שזה כך, ומי שלא רואה, הוא פשוט עיוור. העובדה שאי אפשר להוכיח לעיוור את קיומם של צבעים, לא מונע מאיתנו להיות משוכנעים באמיתותם.

כוח האמונה הוא יכולת אנושית חשובה מאד, כי כאמור, הוא פותח לאדם את הפתח להכרה בקיומם של דברים שמעבר להשגתו המצומצמת. ילד קטן או בעל חיים, אינו מודע למה שמעבר לחושים; אדם מבוגר לעומת זאת, יכול להתוודע לדברים שכאלה. אבל לשם כך הוא צריך להאמין, ולא להתעקש לקבל כאמיתיים רק דברים מוכחים. מי שמתעקש להאמין רק ב"מדעי", כמוהו כאדם שמתעקש להאמין רק במה שהוא מסוגל למשש, בטענה שהחושים האחרים יכולים להטעות אותו. אותו אדם אמנם יטעה פחות – אבל גם עולמו יהיה מצומצם ביותר.

כיוון שכך, מוטב להיות מאמין יתר על המדה, מאשר להיות ספקן יתר על המדה. אפילו אמונה בדברים לא נכונים, כמו סנטה קלאוס או פיית השיניים, יש בה משהו חיובי, כי היא מהווה יציאה ממעגל האור אל תוך החושך, שתאפשר לאדם בעתיד להיפטר מהאמונות השגויות ולהחליף אותן באמיתיות. מי שאינו מאמין בכלום, לעומת זאת, חוסם את עצמו בפני עולמות שלמים של תובנות על המציאות. וכך אכן אמר ר' נחמן מברסלב, שטוב יותר להאמין בכל, אפילו בשטויות, מאשר לכפור בכל, אפילו בדברים אמיתיים.

בעולם של In Nomine, ישנו מלאך עליון הממונה על האמונה – המלאך חאליד. כפי ששמו מעיד עליו, ובאופן מביך משהו, חאליד הוא מלאך מוסלמי, והוא רואה באיסלם את הדת המבטאת בצורה הטובה ביותר את כוח האמונה. אמנם בתחילה היה חאליד ממונה לפקח על כל הדתות, אבל לאחר שהמלאך גבריאל הכתיב למוחמד את הקוראן (והדעות חלוקות בין המלאכים עד היום בשאלה האם הוא עשה זאת בהוראה אלוקית או על דעת עצמו), וכתוצאה מכך הועמד למשפט ועזב בסערה את השמיים – השתכנע חאליד שהאיסלם הוא הדת ששמה את הדגש העיקרי על האמונה. בעקבות זאת עזב חאליד גם הוא את השמיים, והקדיש את עצמו בעיקר להפצת האיסלם ולהגנה עליו, מה שלפעמים גרם לקונפליקט בינו לבין מלאכים אחרים, שתמכו בנצרות או ביהדות.

המציאות הזו גרמה לחאליד לחרוג מנקודת המבט המקורית שלו במדה רבה, עד כדי כך שהוא היה על סף "נפילה" והפיכה לשד. הקש שכמעט שבר את גב הגמל היתה הקמתה של מדינת ישראל (בתמיכתם של חלק מהמלאכים), שחאליד ראה בה פעולה מכוונת נגד האיסלם. בעקבות זאת הוא החל לתמוך במאבק המוסלמי ואף בפעולות טרור, וכמעט הפך ממלאך האמונה לשטן הפנאטיזם. אולם בסופו של דבר הוא חזר לעשתונותיו, הבין את הטעות שבמעשיו, ומצא שוב את מקומו בין חבריו המלאכים בשמיים.

מה שהסיפור הזה מבטא, הוא קודם כל את העובדה המצערת משהו, שאכן האיסלם כיום מבטא היבטים מסוימים של האמונה, באופן שלא קיים מספיק בדתות אחרות. האיסלם מוכן להילחם על אמונתו. הוא מוכן לצאת נגד תרבות המערב הגדולה והחזקה, עם כל עוצמתה הצבאית והטכנולוגית, ועם כל פיתוייה החומריים והמענגים – בשם האמונה. לא רק בשדה הקרב הפיזי, אלא גם במישור האמונות והדעות, מסרב האיסלם לקבל את הערכים ההומאניסטיים של המערב, וממשיך לחיות לפי ערכי אמונתו, תוך דחייה של הליברליזם, ההומאניזם, שוויון הזכויות ורעיונות מערביים אחרים. הדבר בא לידי ביטוי באופן הטרוריסטי וההתאבדותי של פעולותיו, שרומס בצורה הבוטה ביותר עקרונות מערביים כמו אי פגיעה באזרחים, או קדושת חיי כל אדם. האיסלם מציב באופן חד משמעי את האל במרכז, ודורש מהאדם להתבטל כלפיו לחלוטין, ולהיכנע כלפי רצונו – או לשאת בתוצאות. זאת בניגוד להומאניזם המציב את האדם במרכז, ושואף לפרש את הדת באופן שיהיה כמה שיותר נוח ונעים למה שמקובל בחברה האנושית. האדם המערבי לא מוכן להקריב את רצונו האישי לטובת רצון האל; הוא מעדיף לכפוף את האל לרצונו שלו – או להתעלם ממנו. המוסלמי לעומת זאת מקריב את רצונו האישי, ואם יש צורך בכך, גם מקריב את הכופרים שאינם מוכנים לעשות זאת. בין אם אוהבים זאת או לא, אין ספק שזהו ביטוי מובהק של אמונה. מן הראוי לציין גם את הפטאליזם המוסלמי, הגישה לפיה הכל מוכתב מלמעלה והכל נקבע מראש, וממילא האדם אינו יכול לשנות כלום ועליו לקבל את כל הבא עליו בהכנעה.

מנקודת המבט של מלאך האמונה, האמונה היא המדד העיקרי, אם לא הבלעדי, למעלתם של בני האדם. מי שמאמין בדת האמת, נמצא במדרגה הגבוהה ביותר (כמובן שמדובר על מי שמאמין ברצינות, לא סתם "דתיים לייט" למיניהם שמשלמים מס שפתיים לדת ואינם מאמינים). מי שמאמין בדתות המבוססות על התגלות, נמצא גם הוא קרוב לאמת. למטה ממנו נמצא מי שמאמין בדת כלשהי שאינה מבוססת על התגלות (כמו דתות המזרח הרחוק למשל), או שמאמין באלוקים באופן כללי. מי שאינו מאמין באל, אבל מאמין באידיאלים אובייקטיביים כלשהם, עדיין יש בו כמות מסוימת של אמונה, שנחשבת לטובתו. לעומת זאת, מי שאינו מאמין בשום דבר פרט לעצמו – הוא הכופר הגמור, שמבטא את כל הרע שבעולם. והגרוע מכל הוא מי שגדל וחונך על ברכי האמונה, ובחר להפנות אליה את גבו ולעזוב אותה ( - דתל"שים). היחס כלפיהם יהיה חמור יותר מהיחס כלפי אלה שנולדו לתוך הכפירה.

אמנם, כוח האמונה עלול "ליפול" ולהפוך לפנאטיות. זה קורה כאשר נצמדים רק לאמונה לכשעצמה, מבלי להתייחס לתוכן שלה. הסתכלות כזו הופכת את האמונה לערך היחיד, ושוללת את קיומו של כל ערך אחר, מה שיכול להביא למעשי זוועה בשם האמונה, שהאל לא ציווה עליהם. אמונה בריאה לעומת זאת, פירושה להבין שהאל עצמו ציווה גם על ערכים אחרים – חסד, אהבה, רחמים, חכמה, יצירה, וכן הלאה. כפי שנאמר לר' שמעון בר יוחאי ובנו כשיצאו מהמערה, ה' אינו מעוניין באמונה ששורפת והורסת את העולם כולו, אלא באמונה שמאירה ומחממת את העולם, נותנת לאנשים תקווה ושמחה, ומביאה אותם להתקרב לה' מרצון – לא כקרבן כפוי בלהבות התופת. גם אם יש מקום לפעמים למלחמות בשם האמונה, ואף למעשים אכזריים כמו השמדת עמי כנען, או עיר הנידחת – אלו מקרים חריגים, ואין להפוך אותם ליסוד מרכזי בדת.

זה מה שהבין חאליד בסופו של דבר, כאשר למד לשתף פעולה עם נקודות המבט של המלאכים האחרים בשמיים, במקום לפעול באופן מנוגד לכולם. הוא לא ויתר בכהו זה על אמונתו, אבל למד להבין טוב יותר את רצון האל שאותה אמונה אמורה לבטא. אולי בעקבותיו, יבינו גם המוסלמים בסופו של דבר את הרוע שבדרכם הנוכחית, ויחזירו את האיסלם לדמותו המפוארת יותר, כפי שהיתה לו בתור הזהב למשל. האיסלם יכול להמשיך לחנך להתבטלות והכנעה כלפי האל, ולעמידה על עקרונותיו ללא פשרות, אבל לבטא זאת בצורה של חוכמה ויצירה, לא של קנאות פראית. כך תשמש האמונה כמכשיר בידי שמיים, ולא בידי חילותיו של השטן.



 




print
כניסה למערכת