מיסטריום

חלק מהותי מהחזרה בתשובה, הוא החרטה על העבר: לא מספיק שהאדם ישנה את דרכיו ויפסיק לחטוא – עליו להתחרט ולהצטער על כל החטאים שעשה בעבר, אחרת תשובתו איננה שלמה.

מה מבטאת החרטה? היא מבטאת את ההכרה בכך שהתנהגותו בעבר היתה שגויה, שהוא עשה טעות, שהיה משהו שהיה עליו לדעת והוא התעלם ממנו.

מאחורי תחושה זו עומדת ההנחה בדבר קיומה של אמת אובייקטיבית בנוגע לטוב ולרע, שהאדם אמור לפעול בהתאם לה, ושמי שלא עושה כך טועה; וכן הנחה בדבר יכולתו של האדם לדעת אמת זו – כי אם לא כן, אין מקום לאשמה ולנקיפות מצפון, שהרי אם בשום אופן לא יכול היה האדם לדעת זאת, הרי הוא אנוס גמור ונקי מכל אשמה.

כתוצאה מכך, חייב החוזר בתשובה למחוק חלקים נכבדים מעברו, להתנתק מהם, ולהפוך להיות מישהו שונה מהאיש שעשה את אותם המעשים (לכן הרמב"ם ממליץ לו אפילו לשנות את שמו). כביכול האיש הקודם איננו עוד, ואדם חדש בא לעולם במקומו. יש יופי בשינוי הזה, אבל גם חיסרון מסוים – שכן "מישהו" חייב "למות" ולהפסיק להתקיים, וחלקים ארוכים ומשמעותיים מחיי האדם צריכים להיות מושלכים לסל המיחזור.

מה היה קורה אילו היינו מניחים שאין אמת אובייקטיבית לגבי הטוב והרע; שטוב ורע הם רק הגדרות אנושיות סובייקטיביות, שמבטאות יחס רגשי ותו לא, ושאין סיבה אמיתית להעדיף את האחד על פני השני?

אילו זה היה כך, הרי שהאדם הבוחר לשנות את דרכו, לא חייב להתנתק מעברו ולהפוך לאדם חדש; אין לו גם סיבה להתחרט על מה שעשה בעבר, כי מעשיו לא נבעו מטעות או חסרון ידיעה, אלא פשוט מהעדפות שונות. האדם יכול לבחור לשנות את דרכו מהקצה אל הקצה, ולהפוך משטן למלאך (או להפך) – לא מפני ש"ראה את האור" או גילה את האמת הגדולה, אלא פשוט מפני שכך החליט לעשות, מכל סיבה שהיא. יהיה זה דומה לאדם שעבד במחשבים, ויום אחד החליט לעבור לעבוד כעורך דין, פשוט כי נמאס לו, או שעמם לו, או שרצה לשנות כיוון, או שהתנאים שם יותר מתאימים לו, וכן הלאה. הוא לא מתחרט על כך שעבר במחשבים, ולא הופך להיות אדם אחר – הוא פשוט משנה את מעשיו מכאן ולהבא. במציאות אותה אנו מתארים, כשם שאין שום סיבה אובייקטיבית (שהיא בתוקף עבור כל אדם) להעדיף עריכת דין על פני מחשבים, אלא זה עניין של העדפה אישית – כך גם אין שום סיבה אובייקטיבית להעדיף חיים של חסד ונתינה על פני חיים של פשע ואכזריות. הכל תלוי רק ברצונו של האדם.

בהקשר של חזרה בתשובה, תיאור כזה נראה לנו מאד בעייתי; נדמיין לעצמנו מאפיונר ותיק (איזה דון קורליאונה או מישהו כזה), שידיו מלוכלכות בכל הפשעים האפשריים, שהחליט יום אחד לעזוב את עולם הפשע ולהשקיע את כל משאביו במקום זה בהקמת רשת ארגוני צדקה וחסד – ולא מפני שהבין את הרוע שבדרכו ואת הטוב שבדרך השנייה, אלא רק מפני שנמאס לו מחיי הפשע, או שהתחשק לו לעשות הסבה מקצועית. הוא לא מתחרט על פשעיו, ואינו מתבייש לספר עליהם ולהיזכר בהם בהנאה. מה שקרה הוא פשוט, שעד עכשיו המטרה שהציב לעצמו היתה להשיג כמה שיותר כסף וכוח; ומעכשיו, כמו גנראל המסמן לעצמו יעדים לכיבוש, מטרתו היא לעשות חסד עם כמה שיותר אנשים. מטרת העל שלו, בה הוא דבק בעקביות, היא להגשים את רצונותיו ולממש את עצמו באופן שנראה לו אופטימאלי – בין אם כגנגסטר או כמנהל גמ"ח. מבחינתו זו פשוט "החלטה עסקית", הדרך הטובה ביותר לממש את רצונותיו בנסיבות אלה.

התחושה שלנו היא שחסר לו משהו מהותי, ולא נרצה לקבל אותו בחברה או לסלוח לו, אפילו אם באמת ירבה בצדקה וחסד, עד שיביע חרטה על העבר ויכיר בטעותו. זאת משום שהאמונה באמת מוחלטת לגבי הטוב והרע טבועה בנו עמוק, ואנו חשים שמי שאינו מבין זאת, וששיקולים כמו הטוב והרוע של המעשה אינם משחקים אצלו תפקיד, אלא רק שיקולים אישיים ורצונות פרטיים – הוא אדם פגום ובעייתי, אפילו אם בפועל הוא עושה עכשיו דברים טובים. ואמונה זו היא אכן נכונה, שכן היא מבטאת את תחושתנו בכך שקיים במציאות מוסר אובייקטיבי ועליון, שהוא למעשה הביטוי לרצון ה'.

אבל אילו זה לא היה כך, ולא היה מוסר אובייקטיבי בעולם, זה היה יוצר אפשרות לקיומם של טיפוסים אנושיים מגוונים ביותר, היוצרים ומעצבים את עצמם לא בהתאם לעובדות וערכים חיצוניים – אלא פשוט בהתאם לרצונם הפנימי, לאופן בו הם חשים שיבטא את עצמם בצורה הטובה ביותר. אדם כזה יכול להיות שטן במשך שנים, להיות מאפיונר או נאצי או רוצח סדרתי, ויום אחד לעבור להיות מלאך (או להפך) – מבלי להרגיש איזו סתירה פנימית או חוסר רציונאליות, ומבלי להתחרט על עברו באף אחד מהמקרים. הליכתו בדרך ה"רוע" מלכתחילה לא היתה תוצר של אמונה מוטעית או של התעלמות מעובדות, אלא פשוט ביטוי לרצונו האישי, וממילא אם רצונו התחלף, אין שום דבר שמונע ממנו לשנות את אורח חייו, בדיוק כמו בדוגמא של איש המחשבים שהובאה לעיל. אנשים נוטים בד"כ לחפש הצדקה אובייקטיבית לעמדות שלהם, ולמעשה לעשות אובייקטיביזציה לרצונותיהם האישיים, כאילו הללו מבטאים איזו אמת מוחלטת; ואחרי שהם מתחילים להאמין בזה ברצינות, הם כבר לא יכולים לשנות את דרכם מבלי שזה ייחשב לבלתי רציונאלי. אבל מי שמראש מודה שכל מעשיו הם עניין של רצון אישי ותו לא, אין שום דבר בלתי רציונאלי בכך שישנה את העדפותיו. אם אין טוב ורע מוחלטים, אין טעויות מוסריות, אלא רק הבדלים ושינויים: אף אחד לא טוב או רע יותר, אנשים הם פשוט שונים.

במציאות כזו, מה שקובע את מעלתו של האדם הוא לא ההתאמה בינו לבין סטנדרט חיצוני כלשהו של ערכים, אלא מידת המודעות העצמית וכוח הרצון שלו. מי שמזגזג מעמדה לעמדה בעקבות כל תשוקה ורצון אקראיים שמתעוררים בתוכו, אינו ראוי להערכה, שכן הוא כמו עלה הנידף בכל רוח מצויה. אבל מי שמשנה את עמדותיו בעקבות בחינה עצמית ושיקול דעת מעמיד – מבטא בכך את כוח הבחירה האנושי. כאמור, היתרון של מצב זה הוא בכך שלעולם אין צורך להתחרט, "להרוג" את האני הקודם, או לזרוק לפח חלקים מהעבר. האדם יכול לעשות את המהפכים הגדולים ביותר, ועדיין להישאר אותו אדם, רק בעל אישיות רבת פנים ומגוונת ביותר. ולמעשה, מי ראוי יותר להערכה – מי שעושה את הטוב רק כי קיים איזה סטנדרט חיצוני המחייב אותו לכך, או מי שעושה זאת פשוט מפני שכך הוא בוחר?

התיאור הזה הוא כמובן מאד ניטשיאני, אקיסטנציאליסטי ופוסט-מודרני למדיי, וכאמור הוא לא נכון מציאותית. אבל מעניין לחשוב מה היה קורה אילו זה היה כך. האם אנו בכלל מסוגלים לדמיין מישהו שעובר מהפכים כאלה ללא חרטה ושינוי אישיות, אלא רק בעקבות רצונו האישי? האם יש בספרות או בקולנוע דמויות הממחישות רעיון זה? לי לא עולה בראש דוגמא מובהקת, אם יש לכם כזו אנא שתפו אותי.

ומי יודע, אולי ברובד עמוק ונסתר כלשהו, יש גם ביהדות מקום לראייה כזו של הדברים. אצל "מי השילוח" ור' צדוק הכהן מלובלין יש כמה אמירות בכיוון הזה – ודי לחכימא ברמיזה...