מיסטריום

שוב ושוב אני מגיע מחדש למסקנה, שספרי In Nomine (עליהם כתבתי בפוסט "מלאכים נגד שדים חלק ג") הם הספרות התיאולוגית והפילוסופית הטובה ביותר שאני מכיר. עוד לא ראיתי ספרים שמדריכים להבין את המציאות בצורה כל כך מוצלחת ונכונה, ומעוררים מחשבה בכל כך הרבה נושאים. מנתחים את המרכיבים השונים של העולם, האנושות והעל-טבעי בלי משוא פנים, מציגים כל כך הרבה פרספקטיבות שונות על המציאות, ואורגים את כולם ביחד למסכת אחת. התובנות שלהם הרבה פעמים חדשניות ולא צפויות, אבל במבט מעמיק מתגלות על פי רוב כנכונות. וכל זה במסווה של משחק תפקידים בדיוני! 

הנה דוגמא לאחת התובנות שם:

על כל כוח מרכזי בעולם, ממונה מלאך או שד (או גם וגם), שמשתמש בכוח הזה כדי לקדם את מטרות הצד שלו, לטובה או לרעה. לכאורה, היינו מצפים שיהיה מלאך הממונה על כוח האהבה – האם אין זה אחד הכוחות המרכזיים בבריאה, אחד מהחיוביים שבהם? ואכן, לפי In Nomine, מלאך האהבה אכן היה מלאך מרכזי ורב השפעה – אלא שהוא "נפל" בראשית העולם, במהלך המרד של לוציפר, והפך לשטן התאווה אנדריאלפוס (עליו כתבתי בפוסט שלי על שלושת נסיכי האופל). מאז לא קיבל אף מלאך אחר את התפקיד של ממונה על האהבה, ורק היבטים מסוימים של האהבה, כמו אהבה אמהית, נמסרו למלאכים אחרים כחלק מאחריותם.

מה הפירוש של זה, מעבר לסיפור הפנטסטי? הפירוש הוא, שכוח האהבה היה אמור להיות אחד הכוחות המרכזיים המניעים את העולם. אבל בפועל, במקום שאנשים ישתמשו בכוח האהבה כלפי אחרים, הם משתמשים בו כלפי עצמם. כתוצאה, מה שהיה אמור להופיע כאהבה אלטרואיסטית ויצירתית, הפך לתאווה אגואיסטית והרסנית. ואכן, כוח התאווה הוא אחד מהמעצבים הגדולים של פני העולם, בין אם מדובר בתאווה למין, כסף, כבוד, כוח או כל דבר אחר. כל האנושות בנויה על זה. הכלכלה הקפיטליסטית בנויה על אגואיזם ותאוות בצע. המדיה משגשגת בזכות התאוות שהיא מוכרת להמונים. הפוליטיקה בנויה על תאוות כוח.

לעומת זאת, לכוח האהבה אין מלאך, דהיינו - אהבה טהורה ואמיתית לא מחוללת שינוי משמעותי בעולם, ואין לה כמעט כוח השפעה מעבר למעגל המצומצם שלה. לא משנה עד כמה שרים עליה או מציגים עליה הצגות וסרטים – בפועל, אף מדינה או עם לא מכניסים שיקולים של אהבה במדיניות שלהם. הכלכלה, המסחר, יחסי החוץ, האקדמיה, המדע, הבורסה, המדיה - כל הכוחות המשפיעים ביותר על דמותה של החברה והאנושות, אדישים לחלוטין כלפי הגורם של האהבה, ואין לו שום מקום בהתנהלותם. התאווה שולטת, ואילו האהבה – מקומה בשירים ובסרטים, וגם שם על פי רוב היא קרובה יותר לתאווה מאשר לאהבה טהורה. הפסיכולוגיה הפרודיאינית, לפיה האהבה אינה אלא ביטוי לתאווה שעברה סובלימציה, מחזקת את התפיסה הצינית של כוח זה, ובכך מחלישה את כוחו.

ממילא, בהעדר כוח, הולכת האהבה האמיתית ונעלמת מן העולם, ומכאן התמעטות בנישואין, ריבוי גירושין, וכן הלאה. אנשים היום כבר לא מאמינים באהבה רומנטית, ב"האחת והיחידה", ב"רק המוות יפריד בינינו". הכל ציני, מפוקח ותועלתני. נדב שנרב מספר באחד ממאמריו על האופן שבו אחד מידידיו החילוניים, קבע את מועד חתונתו: "פתחנו שנינו את היומנים שלנו, מצאנו תאריך שמתאים לשנינו, וקבענו בו". קר וענייני, בדיוק כמו כל פגישת עסקים... זמן לא רב לאחר מכן הם התגרשו, כנראה גם כן באמצעות מציאת תאריך נוח, בלי יותר מדי רגשות מעבר לזה. אני בפירוש לא אומר שצריך לקדש את האהבה הרומנטית והרגשנית (גם היא הפילה הרבה חללים), אבל אובדנה הוא דבר כואב יש להצטער עליו.

בהעדר אהבה, העולם הוא מקום קר ומנוכר. אנשים מתייחסים אחד לשני בחשדנות, מחפשים איפה השני מנסה לנצל אותם ואיפה הם יכולים לנצל אותו, ומתנהגים יפה זה לזה רק כשזה ישרת את האינטרסים שלהם. כפי שמתאר זאת תומאס הובס, האדם במצבו הטבעי הוא אגואיסט, והיה רוצה לעשות לכל אחד מה שעולה על רוחו ללא מגבלה, ורק חולשתו היא הדוחפת אותו להגביל את עצמו במסגרת האמנה החברתית. כל החברה בעצם מבוססת על אגואיזם.
איך היה נראה עולם בו קיים מלאך האהבה, עולם בו האהבה היא כוח משמעותי ומניע בעיצוב חייו של האדם הפרטי והאנושות בכלל? עולם בו כל האנשים אוהבים אחד את השני, ומוכנים לעזור ולתת ללא שיקולים של כדאיות וקבלת תמורה? זה נשמע כמו איזה חזון הזוי של נוער הפרחים משנות ה-60, עם כל הסיסמאות של Make love not war. וזה בדיוק מה שעצוב בזה – שהרעיון של אהבה ככוח דומיננטי בעולם נשמע כ"כ מופרך ומעורר גיחוך. אבל אולי יום אחד עוד נזכה לזה.

אולי כאשר יתקיים הכתוב "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" – יתקיים גם "כי מלאה הארץ אהבה כמים לים מכסים".

כאשר תוכל האהבה להתבטא בצורה טהורה, בלי להפוך לתאווה או לאהבה עצמית, ובלי להיות מנוצלת לצרכים ציניים של אלה המחללים אותה ברגל גסה – אז יגלו כולם את האור האמיתי שנמצא בה, וכמה הוא היה חסר לעולם.