מיסטריום

ובכן, עשיתי את הלא-יאומן – צפיתי בכל שבעת סרטי "המסור" מתחילתם ועד סופם! בעקבות זאת, יש לי עוד כמה מחשבות והערות להוסיף למאמר הקודם שלי, "אלוקים משחק במסור", שכתבתי לפני שראיתי את הסרטים.

קודם כל, עצם העובדה שחשתי רצון עז לצפות בסרטים הללו, מפליאה לכשעצמה. כזכור, הסצנה הראשונה של סרטי המסור – הפתיחה של "המסור 6" שנחשפתי אליה בטעות – היתה בעיניי כל כך חולנית ומזעזעת, שלא העליתי בדעתי שאהיה מוכן אי פעם בשום אופן לצפות בקטע נוסף מסדרה זו, אפילו אם יבקשו ממני יפה. והנה אני מוצא את עצמי כמה חודשים מאוחר יותר, צופה בסדרה המלאה של הסרטים, מה שנדיר מאד אצלי גם עם סרטים שאני אוהב. זה כבר מראה שיש בסרטים האלה משהו מיוחד.

מה הדבר שמשך אותי בהם? בנקודה זו חשוב להבהיר: אם אתם נהנים לראות סצנות של דם, קרביים שפוכים, אברים נכרתים וכן הלאה – אל תצפו בסרטי המסור. לכו לטיפול פסיכולוגי. הסרטים האלה גדושים בסצנות כאלו, ואם מישהו מרגיש שהוא נהנה לצפות בהן, כנראה שיש לו משהו חולני בנפש. אני יכול להעיד על עצמי, שצפיתי בסרטים לא בגלל שיש בהן סצנות כאלה, אלא למרות אותן סצנות. הן מגעילות ודוחות, והשתדלתי לדלג עליהן או להסיט את המבט עד שיעברו. אבל המסר הפילוסופי, הפסיכולוגי, האנושי והדתי של הסדרה, היה בעיניי כל כך מרתק ומעורר השראה, שהייתי מוכן לשלם את המחיר של חשיפה למראות קשים ולא נעימים, כדי להגיע אליו. מבחינתי זה היה כמו לימודי פתולוגיה או קרימינולוגיה – אתה נחשף להרבה רוע וגועל נפש, אבל לא בגלל שאתה נהנה מזה, אלא כדי ללמוד.

על המסר המוסרי של המסור (שימו לב למשחק המלים!) כתבתי במאמר הקודם. המסר הזה מתחדד עוד יותר עם ההיכרות למלוא אישיותו של ג'ון קרמר, "המסור", כפי שמתגלה לאורך הסדרה (ובפרט בסרטים 2 ו-3). עם כל המעשים הזוועתיים שהוא עושה, מדובר באדם שקשה מאד לשנוא אותו. קרמר הוא אדם חכם, רציונאלי, רגיש, אכפתי, ואיש שיחה מרתק. הוא רחוק כרחוק מזרח ממערב מרוצחים פסיכופתיים למיניהם כמו נורמן בייטס ("פסיכו"), חניבעל לקטר ("שתיקת הכבשים") או פרדי קרוגר ("סיוט ברחוב אלם").  הוא באמת ובתמים רוצה בטובתם של "הנבחנים", ומתכוון לגרום להם להעריך את חייהם ולתקן את פגמיהם באמצעות המבחנים שלו. הוא יודע שמדובר במבחנים קשים ואכזריים, שסיכויי ההישרדות בהם נמוכים (וגם אז במחיר צלקות גופניות ונפשיות), והוא מנתק את עצמו במכוון מיחס רגשי כלשהו כלפי הנבחנים – אבל הוא סבור שזו הדרך היחידה לגרום לבני אדם לתקן את עצמם, כמו ניתוח כואב אבל הכרחי. לא לחינם אישיותו המרתקת והכריזמה שלו גרמו לחלק מ"הנבחנים" שלו לאמץ את עמדתו בסופו של דבר, ולהפוך לעוזריו ושותפיו הנאמנים. מי שצופה בסדרה ולומד להכיר את ג'ון, יתקשה אח"כ לקרוא לו בפה מלא "רשע". אולי הוא טועה, מגזים, יומרני, משחק את אלוקים – אבל לא רשע. ויש כמה פעמים, בהם המבחנים שלו נראים בהחלט כמו הצדק בהתגלמותו, כמו בסרט השישי, בו הוא גורם למנהל חברת ביטוח ציני ושחצן להבין את משמעותם האמיתית של חיי אדם, אותם ראה עד כה רק כנוסחא של שיקולי רווח והפסד. או בסרט השלישי, בו הוא עוזר לאב שבנו נהרג בתאונת דרכים, להתגבר על רגשות הנקם הרצחניים שלו, ולהקריב מעצמו כדי להציל את חייהם של אלו שהיו אחראים לסבלו. אמנם גם אותם אנשים מתו בסופו של דבר – מידיהם של אחרים, לא של ג'ון – אבל הם מתו אנשים שונים, מתוך חזרה בתשובה והבנת הטעות שבדרכם.

בהקשר זה, מן הראוי לציין את דמותה המרתקת של אמנדה יאנג – הדמות השניה, חוץ מג'ון עצמו, שמופיעה בכל שבעת הסרטים (אם כי כמוהו היא מתה בסוף הסרט השלישי). בזכות המבחן שערך לה ג'ון, הפכה אמנדה מצעירה נרקומנית עם חיים הרוסים, למלאכית-חבלה מסורה, ומעריצה נלהבת – על גבול הסגידה – של ג'ון. מערכת היחסים שבין השניים מרתקת לכשעצמה, כשג'ון רואה בה את חניכתו וממשיכת דרכו, ואילו אמנדה רואה בו שילוב של גורו, אב, ומושא לאהבה רומנטית קנאית. לצערו של ג'ון, התברר שאמנדה לא האמינה באמת שהמבחנים יכולים לתקן אנשים (היא עצמה אמנם נגמלה מהסמים, אבל לא מהנטייה לחתוך את עצמה במצבי לחץ), ולכן תכננה את המלכודות שלה כך שלמעשה אין סיכוי להינצל מהם. ללא ידיעתה, ג'ון העמיד גם אותה במבחן עד לרגע האחרון – האם היא תוכל לשמור על חיים, לא רק ליטול אותם – והיא נכשלה בו, ובכך הובילה גם למות עצמה.  

נקודה נוספת שמודגשת בסדרה, היא היחס לג'ון – ליתר דיוק, לדמותו כ"ג'יגסו" – כאל מעין אלוקים. לא רק שהוא עצמו משחק את התפקיד הזה, אלא שנראה שגם האוכלוסייה החיה בפחד מפניו, נוטה להתייחס אליו בצורה דומה. משפטים כמו "ג'יגסו תפס אותי! ידעתי שזה יקרה לי!", "ג'יגסו לא עושה טעויות", ו"ג'יגסו בוחן אותך, מטומטם!" נשמעים מדי פעם מפיהן של הדמויות בסדרה, מה שמראה את הכרתם בעליונותו ובשליטתו עליהם. כך גם בסרט השביעי, בו כמה מהניצולים מספרים על האופן בו ג'יגסו גרם להם "לראות את האור" ושינה את חייהם. בהקשר זה, מעניין לציין את העלבון שמטיח הבלש אריק מת'יוס באמנדה יאנג, בסרט השלישי (כמדומני): "את שום דבר! את לא ג'יגסו!" – עלבון שכמעט שובר אותה. מתברר שגם בעיניהם ג'יגסו הוא סמל לשלמות ומושא לחיקוי.

עוד נקודה חשובה היא מקומם של חוקי המשחק. ג'יגסו מקפיד מאד על החוקים, באופן אובססיבי ממש, ומתכנן את המשחקים שלו כך שרק שמירה קפדנית על החוקים תוביל להצלחה. פעם אחר פעם, נכשלים הנבחנים ומוצאים את מותם, בשל התעלמותם מהחוקים שג'יגסו הבהיר להם במפורש. נכון, לא קל לשמור על החוקים; לפעמים הם נראים מנוגדים במובהק להיגיון וליצר ההישרדות, מה שגורם לאנשים לעבור עליהם. אבל בכל פעם ופעם מתברר, ששמירה על החוקים היתה הדבר החכם ביותר לעשות, וחוסר הציות הוא זה שהרס את הכל. כך למשל, בסרט השני רואה הבלש אריק מת'יוס על מסכי הטלוויזיה של ג'יגסו את בנו דניאל נאבק על חייו במבוך מלא מלכודות. הוא משתולל מחרדה וזעם, ודורש מג'ון שיוביל אותו תכף ומיד אל המקום בו בנו מוחזק. ג'ון מצדו יושב לו בנחת, ומבטיח למת'יוס שאם רק ישב בשקט וידבר עם ג'ון בסבלנות – הוא ימצא את בנו בריא ושלם. אבל מת'יוס אינו יכול עוד לשאת את התמונות של בנו שכמעט נהרג, ומכריח את ג'ון באלימות לקחת אותו למקום. אלא שבסופו של דבר מתברר, שהצילומים בהם דניאל נאבק על חייו – לא היו בשידור חי, אלא למעשה התרחשו זמן מה לפני כן, ובשעה שמת'יוס צפה בהם, כבר ניצל דניאל מכל הסכנות ואכן היה במקום בטוח. אילו היה יושב בשקט ומדבר עם ג'ון, היה מגלה זאת במהרה. אבל התעקשותו להגיע מיד למקום האירוע, גרמה לו בסופו של דבר ליפול במלכודת של אמנדה, ולזכות בגורל מר ומייסר. וכך גם במקרים אחרים, התברר שעצתו של ג'יגסו היתה הדרך הטובה ביותר – אלא שכמעט תמיד זה מתברר מאוחר מדי. גם את זה ניתן להשוות, להבדיל, למצוות האלוקיות, שלפעמים נראות מוזרות ומנוגדות להיגיון, אולם מי שמבין את עליונות ידיעותיו של אלוקים, מבין שמשתלם לציית גם במקרים כאלה.

המסר העיקרי והחשוב ביותר של הסדרה, הוא בדיוק המסר שג'ון התכוון להעביר – הוקיר את חייך! כפי שג'ון מציין בצער, רוב האנשים הם כל כך כפויי טובה על כך שהם בחיים. הם מתעלמים מכל הטוב שיש להם, והורסים את חייהם בתשוקות, בעצלות, בקנאה, ובשאר צורות התנהגות הרסניות. הם מבזבזים את זמנם כאילו אין לו חשיבות, ואינם מנסים לעשות משהו יצירתי ומועיל. הם הורסים את הקשרים עם בני זוגם, ילדיהם ומשפחותיהם בגלל סיבות מטופשות. זה מה שג'יגסו רוצה לתקן. לא רק המסכנים שבסרטים, אלא גם הצופים בבית, יכולים להתעורר בעקבות זאת, וללמוד להעריך יותר את חייהם, את משפחותיהם, ואת כל הטוב שנתן להם ה'. במקום להיות כפויי טובה ומתלוננים, אפשר לראות את הטוב שבכל מצב, ולהודות על כך לקב"ה (עי' בספר "שעריו בתודה" של הרב שלום ארוש, שבנוי כולו על היסוד של הודאה לה' על כל דבר, ושינה את חייהם של רבים). אילו לא באו סרטי המסור, אלא כדי להעביר נקודה חינוכית זו – דיינו.

דבר אחד שהפריע לי לאורך הסדרה (חוץ מהסצנות המגעילות), הוא חוסר הסבירות הקיצוני של האירועים המתרחשים שם. קשה להעלות על הדעת, שאדם מוגבל אחד כמו ג'ון, עם קומץ עוזריו, באמת יצליח להוציא אל הפועל סדרה מסובכת ומורכבת כל כך של מלכודות ומבחנים. רק תחשבו כמה כסף נדרש כדי לייצר את כל המלכודות האלה, וכמה חומרי גלם היה צריך להשיג – האם המשטרה לא יכלה לגלות מאיזה מפעל נעשו רכישות של אביזרים יוצאי דופן כמו אלה ששמשו באותן מלכודות? שלא לדבר על כל האנשים שצריך לחטוף, מבתיהם וממקומות ציבוריים, ולהוביל למקום המיועד של המשחק, והכל בתזמון מדויק – איך אפשר לעשות את זה, בלי שאף אחד יבחין בכך, או יתפוס אותם בדרך, ובפרט כשהמשטרה גם ככה בכוננות? איך יתכן שמנגנונים כל כך משוכללים ומסובכים, שדורשים תיאום בין עשרות ומאות מרכיבים, פועלים בצורה כל כך מדויקת וללא כל שיבוש? בשלב מסוים זה כבר נהיה דמיוני לחלוטין ובלתי מתקבל על הדעת, עם כל הכבוד לגאוניות של ג'ון. עדיף אולי היה אילו היו נשארים עם מלכודות פשוטות מסוג "עשה זאת בעצמך" של הסרט הראשון, שקל יותר להבין את ההיגיון שבהפעלתם.

אלו רק חלק מהרעיונות והמחשבות שהתחדשו אצלי בעקבות הצפייה בסדרה. אני בפירוש לא ממליץ לאף אחד לצפות בסרטים האלה, אלא רק למי שיש לו "עור של פיל", ושמסוגל לראות מעבר למסך של הדם והאלימות ולהבחין בעומק שמאחוריהם. אבל בסופו של דבר, סרטי "המסור" הם לא באמת סרטי אימה. הם לא נועדו להפחיד, ולדעתי גם אין בהם שום דבר מפחיד. אלו סרטים חינוכיים, על נפש האדם, ועל התמודדות מול מצבים קיצוניים; על ערך החיים, על החלטות בדילמות בלתי אפשריות, ועל צדק ומוסר. הם חינוכיים באופן בו סרט על השואה הוא חינוכי, עם היותו מזעזע, והם בהחלט יכולים לשנות את חייו של מי שצופה בהם בגישה הנכונה.

לא נותר לי אלא לסכם ולומר: ג'ון קרמר, תודה לך.