נשים הן פרחים

נשים הן פרחים
פורסם ב 17/03/2013 16:05:00


 

מאמר זה אינו מיועד לנשים ובנות שטופות-מוח, שמתוכנתות לצרוח "שוביניסט!" כל פעם שמישהו משמיע דעה, שאינה מתאימה בדיוק לשיח הפמיניסטי העכשווי. הוא מיועד לנשים וגברים עם ראש פתוח, שמוכנים לבחון מחדש הנחות יסוד, ולתת הזדמנות לרעיונות חדשים (או ישנים).

הנושא של מעמד האשה, בחברה האנושית בכלל וביהדות בפרט, הוא אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בתקופתנו, ונהרות של דיו, מלל ומדיה נשפכו עליו מכל הכיוונים ומכל הזוויות. היהדות (או התורה, או ההלכה) מואשמת לעתים תכופות בכך שהיא מתייחסת לנשים כאל סוג ב', מפלה אותן, מזלזלת בהן, ולאחרונה גם המושג החדש – מדירה אותן. לדוגמא, אשה לא אמורה לכהן כמלכה או כשופטת (אם כי היו דוגמאות היסטוריות של אלו ושל אלו), היא לא אמורה לצאת לצבא המלחמה, היא פסולה לעדות (בתחומים מסוימים), וההכוונה הכללית כלפיה היא שתישאר בביתה ותסתובב בחוץ כמה שפחות. עד לפני פחות ממאה שנה, אפילו רב פתוח ורחב אופקים כמו הרב קוק, החזיק בדעה שאין לתת לנשים זכות בחירה לכנסת, שלא לדבר על להיבחר אליה.

מה שאני רוצה להציע הוא לא אפולוגטיקה, אלא נקודת מבט שלי על הנושא, שהיא אמנם אישית, אבל לדעתי מבטאת את האמת על המציאות.

אילו אורח מעולם אחר היה עורך תצפיות על תושבי כדור הארץ, סביר מאד שהוא היה מסווג את "גזע" הנשים כמוצלח ומפותח הרבה יותר מ"גזע" הגברים. הנשים, באופן כללי, הן כידוע יותר עדינות, יותר רגישות, יותר אכפתיות, יותר מודעות לעצמן ולסביבתן, יותר רוחניות, יותר שוחרות שלום, בעלות אינטליגנציה רגשית גבוהה יותר ומנעד רגשי רחב יותר, בעלות חוש אסתטי מפותח יותר, ובכלל סימפטיות יותר ומוצלחות יותר מהגברים בהרבה תחומים – שלא לדבר על כך שהן גם היפה שבין שני המינים. הגברים, לעומת זאת, הם במידה רבה אגרסיביים, כוחניים, לוחמניים, מחוספסים וברוטאליים, מלאים בתשוקות וביצרים עזים של מין ואלימות שעולות להן לראש יותר מדי, חומרניים, ציניים, חסרי רגישות ומודעות עצמית, ובעלי מנעד רגשי של מקרר. אם היה האורח החוצני צריך לבחור מיהו המתקדם ביותר מבין שני הגזעים, על בסיס תכונות אופי ואישיות, לא היה הרבה מקום להתלבטות. למעשה קשה למצוא תחום משמעותי שבו לגברים יש יתרון על הנשים – להוציא, כמובן, כל מה שקשור לכוח ואלימות. אם תורשה לי פרפראזה מתחום הפנטזיה, אז על משקל "גברים ממאדים, נשים מנוגה", הייתי אומר "גברים אורקים, נשים עלפיות".

וכאן נשאלת השאלה, מה מאפשר לנשים להיות כאלה? איך הן יכולות לשמור על עדינות, רגישות ורכות בעולם קשה, אלים ואכזרי? והתשובה לכך היא, שבדיוק לשם כך עליהן להתרחק מכל התחומים הקשים, האלימים והכוחניים של העולם, ולהשאיר אותם בידי הגברים.

כדי שכל אחד מהמינים יוכל לממש את הפוטנציאל שלו, צריכה להתקיים חלוקת תפקידים. הגברים הם החזקים, הנשים הן העדינות. האנושות צריכה לאלו ולאלו. העובדה שהגברים הם שיוצאים למלחמה, מנהלים את הפוליטיקה הארצית והעולמית, שולטים במסחר ובתעשייה, ומתעסקים עם כל התחומים הקשים שדורשים חספוס, אגרסיביות ו"עור של פיל" – היא המשחררת את הנשים לפתח את הפוטנציאל המיוחד שלהן: את הרוך, היופי, הרגישות, האומנות, וכל אותם תכונות שדורשות בדיוק ההיפך מהתכונות הנדרשות בעולם הגברי.

אילו היינו לוקחים את הנשים, ודוחפים אותן לעולם הגברי (כפי שהפמיניזם עושה) – בהחלט יתכן שהן היו יכולות להצטיין בו לא פחות מהגברים. בהחלט יתכן שנשים יכולות להיות לוחמות, טייסות, פוליטיקאיות, מנכ"ליות וכן הלאה, לא פחות טובות מכל גבר. אבל המחיר שהן, ולמעשה האנושות כולה, היו משלמות על כך – היה אובדנן של כל התכונות הנשיות המעולות, שרק הנשים יכולות לבטא כמו שצריך. אשה שמתקדמת בתחומים אלה, תאבד בהכרח את הרוך, העדינות והרגישות, ותהפוך להיות ברברית מחוספסת וקשוחה כמו הגבר. נכון, היו בהיסטוריה נשים שלחמו והנהיגו וכו' – אבל איזו דמות היתה להן? האם מישהי כמו מרגרט תאצ'ר "אשת הברזל", או גולדה מאיר, היא האידיאל של הנשיות? נשים כמו אלה אולי זכו בשבחים על ה"גבריות" שלהן, אבל איבדו במידה רבה את הנשיות. כאשר נשים בוחרות להיכנס למגרש הקשוח של הגברים, אז במקום עולם של גברים ונשים, אנחנו מקבלים עולם של "גברים א'" ו"גברים ב'", כשהנשים מנסות להתחרות בגברים בתחומים שלהם, במקום להשקיע בתחום שבאמת שייך להן.

מי שרוצה לגדל גינה, רוצה אולי שיהיו לו גם קקטוסים קשוחים וקוצניים, שיכולים לשרוד באקלים קשה; אבל הוא רוצה גם – ואולי בעיקר – שיהיו לו פרחים עדינים ויפים. וכדי שפרחים כאלה יוכלו לפרוח, הוא חייב להרחיק אותם מהסביבה הקשוחה של הקקטוסים. כי אם יתעקשו אותם פרחים לפרוח גם הם במדבר ובחום, אז יתכן שהם יצליחו ולא ייבלו – אבל הם יפתחו קליפה קשה וקוצים כמו של הקקטוסים, ואז יישאר הגן בלי הפרחים היפים שהיו אמורים להיות בו. האם אין זה מחיר כבד ומצער לשלם, רק כדי לספק את רגשות הקנאה והתחרותיות של חלק מהנשים?

חלק מהרוך והעדינות של הנשים, מתאפשר רק בזכות עמדתן הכנועה יותר, הפסיבית והפחות דומיננטית בחברה. כוח, כידוע, מוביל פעמים רבות לגאווה, התנשאות ואכזריות;  חולשה מובילה לענווה, הכנעה, ביישנות ורגישות. עם ישראל התחיל את דרכו כעם של עבדים במצרים, כדי לסגל לעצמו את אותן תכונות של "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים" המאפיינות אותו. תן לנשים את הכוח והשלטון – ותרוויח אמנם סיפוק מסוים מצידן, אבל תפסיד את הצד העדין והיפה יותר של האנושות.

אפשר להשוות זאת אולי ליחס לילדים. אחד מהדברים המקסימים ביותר אצל ילדים הוא התמימות והרכות שלהם. אנחנו לא שולחים ילדים לעבודה, ולא חושפים אותם לכל הצדדים הקשים של המציאות - לא רק בגלל שהם חלשים ופחות מוכשרים, אלא בגלל שחשיפה כזו תפגום ותהרוס את מה שהופך אותם לילדים, את הרוך והתמימות שלהם. גם אם היה מישהו מוכיח, שילדים יכולים להצטיין ולהצליח בכל תחום לא פחות טוב מאשר מבוגרים (תיאורטית, כמובן), וגם אם הילדים עצמם היו דורשים להתמנות לטייסי קרב, מנהלי בנקים וחברי כנסת – אנשים רבים היו חשים, בצדק, שזהו מצב שאסור לאפשר אותו, בדיוק בשל העובדה שבכך הם יפסיקו להיות "ילדים". והוא הדין לגבי נשים. העולם יסתדר גם בלי שילדים, או נשים, יכהנו בתפקידים גבריים. מה שחסר לאנושות זה לא עוד "גברים בעלי מבנה גוף שונה", אלא דווקא את הצד הנשי המיוחד. מי שהולכת להתחרות במגרש הגברי, חושבת אולי על הישגיה האינדיבידואליים והאישיים, ועל תחושת הסיפוק האישית שלה, לא על האופן בו החברה או האנושות כולה תרוויח מזה. וכך נוצר מצב שבו אולי כולם מרוצים ומסופקים – אבל משהו יפה וחשוב הלך לאיבוד, ואולי האנושות אפילו לא מודעת למה שהיא איבדה.          

לכן לדעתי אין זה רצוי שנשים תיכנסנה למגרש של הגברים, לכל הקשור בפוליטיקה, צבא, עמדות כוח וכדו'. לא בגלל שהן פחות מוכשרות, אלא בגלל שהן יותר מוכשרות – מוכשרות לתפקיד אחר, שדורש דווקא הכנעה והתכנסות פנימית. זו לא איזו דרישה "גברית", שמטרתה לשמור את הנשים מושפלות וכנועות, אלא ביטוי להסתכלות שמחפשת לממש את הפוטנציאל שבכל דבר שבמציאות, ולא ליצור אחידות ושוויון חדגוני ומשעמם. אם הפרחים לא ירצו להיות פרחים, ויתעקשו להיות קקטוסים, כולנו נפסיד מזה.

 




print
כניסה למערכת