מיסטריום

לסופר המדע הבדיוני ארתור סי. קלארק יש כמה יצירות ממש מוצלחות, ובראשן ספריו "קץ הילדות" ו"אודיסיאה בחלל". מה שאני אוהב אצלו הוא את השילוב של המיסטי והתיאולוגי בספריו, באופן שמטשטש את הגבול בין טבעי ועל טבעי, בין פיזיקה למטאפיזיקה. המוטיב החוזר בספרים אלה, הוא של ישויות עליונות מהחלל החיצון, היוצרת קשר עם האנושות, ומקדמות את בני האדם לצורת קיום גבוהה יותר, שהאדם כפי שהוא עכשיו אינו מסוגל לתפוס עדיין. האם הישות הזו היא אלוהים? או האם אלוהים הוא ישות מהחלל החיצון? האם הפער בין האנושי לאלוהי הוא מהותי או כמותי? הספרים של קלארק נותנים הרבה חומר למחשבה בנושא, ואולי פעם אכתוב עליהם יותר באריכות. למרות שהיה בעצמו אתיאיסט, לא נמנע קלארק מלעסוק בספריו במיסטי, בדתי ובאלוהי – זאת בניגוד לאייזיק אסימוב למשל, אתיאיסט גם הוא (האופנה אצל סופרי מד"ב מאמצע המאה הקודמת), שספריו נטולים כמעט לחלוטין מימד מיסטי, וכתוצאה מכך הם נוטים להיות יבשים, משמימים ומצומצמי אופקים. לא שלאסימוב אין ספרים טובים, ולא שלקלארק אין ספרים משעממים, אבל המיסטיקה פותחת גבולות חדשים לגמרי. לא סתם נדחק המדע הבדיוני לטובת הפנטזיה בסוף המאה הקודמת ועד ימינו.

אבל הפעם אני רוצה להתייחס דווקא לסיפור קצר ונפלא של ארתור סי. קלארק, ששמו הוא "The Nine Billion Names of God" – או בעברית, תשעה מיליארד שמותיו של אלוהים. מי שרוצה ימצא את הסיפור המלא בקלות באמצעות חיפוש פשוט בגוגל, ולהלן תקציר הסיפור עבור מי שלא קרא אותו:

קבוצת נזירים טיבטית פונה לחברת מחשבים אמריקאית, כדי שתספק להם מחשב מיוחד, לשם מטרה מאד לא שגרתית: אותם נזירים מאמינים, שעל פי הפילוסופיה המיסטית שלהם, לאלוקים יש תשעה מיליארד שמות אמיתיים, המורכבים מצירופים שונים של תשע אותיות מתוך הכתב המיוחד שהם פיתחו (כל השמות המוכרים שלו הם רק כינויים שבני אדם המציאו). הם התחילו לפני 300 שנה לחשב ולרשום את כל השמות הללו, אבל בקצב הזה ייקח להם עוד 15,000 שנה להשלים את הפרויקט. לכן הם מעוניינים במחשב שיעשה בשבילם את העבודה, וידפיס את כל השמות על דפים, וכך תושלם המשימה בתוך 3 חודשים. כאשר יועלו כל שמותיו של האל על הכתב, תושלם למעשה מטרת הבריאה – האנושות הגיעה לידע אותו היתה אמורה להשיג – ואלוקים יביא את הקץ על העולם.

בחברה האמריקאית מגלגלים כמובן עיניים בתמיהה על הרעיונות ההזויים שבני אדם מסוגלים להאמין בהם, אבל – הלקוח תמיד צודק, והמחשב בליווי שני טכנאים נשלח למנזר שבהרי טיבט, ומתחיל שם את חישוביו והדפסתו.

כאשר נותרים עוד ארבעה ימים להשלמת הפרויקט, מתחילים לפתע שני הטכנאים לחשוש: מה יקרה כאשר יגלו הנזירים שהעבודה הושלמה – וסוף העולם לא הגיע? זו בוודאי תהיה מכה רצינית עבורם, לראות איך עבודתם של דורות רבים, אליה הקדישו את חייהם, למעשה היתה הבל הבלים. אולי הם יכעסו, אולי הם ישקעו בייאוש, אולי הם יחליטו שהם פשוט טעו בחישובים ויתחילו מחדש; אבל הבעיה היא, שהם עלולים להאשים את הטכנאים האמריקאים והמחשב שלהם בכישלונם, ולדרוש מהם לפתור את ה"בעיה", ואולי אף לפגוע בהם. כדי להימנע מכך, מחליטים הטכנאים לחולל עיכוב קטן בפעולת המחשב, כך שהוא ישלים את משימתו רק בעוד שבוע, ובינתיים הם יוכלו להסתלק משם למטוס שימתין להם.

כך הם אכן עושים, וכעבור שבוע רוכבים השניים על סוסיהם בשעת הערב לכיוון המטוס המצפה, שייקח אותם בחזרה לעולם השפוי. הם יודעים שברגעים אלו ממש, עומדים כל הנזירים בציפיה מול המחשב, שפולט את הצירופים האחרונים ברשימת תשעה מיליארד השמות של האל, ותוהים לעצמם כיצד הללו אכן יגיבו לנוכח האכזבה.

ואז מביטים שני הטכנאים לשמי הלילה, ופניהם מחווירות.

לנגד עיניהם, מתחילים הכוכבים לכבות ולהיעלם.

מה שיפה בסיפור הזה, הוא שיש בו כמה וכמה רעיונות אמיתיים:

א. קודם כל, מפלתו של הרציונאליזם המערבי הגאה. אותם אמריקאים נאורים ותרבותיים, לא העלו בדעתם אפילו לרגע שאולי אותם נזירים צודקים. הם לא חשבו לרגע לנסות ללמוד ברצינות את התורה המיסטית שלהם, ולנסות להבין מה עומד מאחוריה. למרות שהם התרשמו מכך שהנזירים הם אנשים אינטליגנטיים וחכמים, שלוקחים את משימתם מאד ברצינות, היו האמריקאים משוכנעים כמובן מאליו בכך שאמונתם שגויה בעליל – בלי לבדוק אותה אפילו. היה להם ברור שהמדע והרציונאליזם הם האמת היחידה, וכל גישה אחרת אינה אלא אמונות הבל תפלות והזיות דמיוניות. כל מה שהם חשבו עליו, הוא מה עליהם לעשות כאשר טעותם של אלו תתגלה – לא "אם", אלא "כאשר".  

בא הסיפור ומלמד, שלא טוב להיות כל כך דוגמאטי ומקובע. דווקא המדע, שקם כנגד הדוגמאטיות המאובנת של הכנסייה, והרים את דגל החשיבה החופשית והביקורתית – הביא בסופו של דבר להתאבנות מחשבתית לא פחותה, ולשלילה אפריורית של כל מה שנראה מיסטי ועל טבעי. אדם מערבי בן זמננו, שישמע איזה סיפור על תופעות על טבעיות כלשהן, פעמים רבות ידחה אותן על הסף, בלי לטרוח אפילו לנסות לבחון את הנושא. בכך הוא מונע מעצמו את האפשרות ללמוד דברים חדשים על העולם, מתוך אמונה שהמדע כבר גילה את הכל. אבל כמו שרואים בסיפור – אולי הוא טועה...

ב. הגודל לא קובע. מנקודת מבט מטריאליסטית-חילונית, עולם החומר הוא המציאות המוחשית והיציבה, ואילו דברים כמו רוח ונשמות, אינם אלא דמיון או השערה. ממילא, האדם אינו אלא גרגיר אבק זעיר וחסר חשיבות מול מימדיו העצומים של היקום, על כל הגלקסיות והערפיליות האינסופיות שבו, ואין לו כל יכולת להשפיע באופן משמעותי על היקום הזה. אבל היהדות, ולהבדיל גם דתות ומיסטיקות אחרות, מלמדות אותנו שהרוח היא העיקר. האדם הוא ישות בעלת כוחות אלוהיים, ובאמצעות מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו הוא יכול להשפיע על כל העולמות. כך כותבים חז"ל במקומות רבים, שכל העולם מתקיים רק בזכות עם ישראל, בזכות לימוד התורה ועבודת ה'. לא רק שהוא מתקיים בזכותם, אלא שהוא נברא בשבילם. כל היקום העצום והאדיר נברא בשביל שעם ישראל יוכל להגשים את מטרתו. כמו שנאמר לבלגאריון בספר האחרון בסדרת ה"מלוריאן" של דייויד אדינגס: "אל תתן לזה לעלות לך לראש, אבל כל העולם נברא רק כדי שיהיה לך משהו לעמוד עליו בזמן שאתה מתקן את ה(מה שזה לא היה שם, איזה משבר קוסמי כלשהו)". ממילא, לתורה ולתפילה יש כוח לקיים את העולם או להחריבו, וצריך להתייחס אליהן במלוא כובד הראש. כמובן, האדם המערבי הנאור יתייחס לכך בלגלוג, ויטען שאין שום הוכחה לכך, ושזה רק דמיון ושיגעון גדלות – אבל אולי הוא טועה...

ג. לא רק שהיקום וחוקי הטבע אינם באמת "קשוחים" כמו שהם נראים – למעשה הם אינם קיימים כלל. כפי שמלמדת חב"ד למשל, כל מה שקיים הוא האל לבדו. היקום, העולם, בני האדם – כל אלה אינם אלא אשליה, ולמעשה "אין עוד מלבדו". ממילא, אם האל רוצה לסיים את קיום העולם, הוא לא צריך לחולל איזה מהפכות עצומות ולהרעיש את השמיים והארץ. כל מה שהוא צריך הוא להפסיק להזרים את הכוח שמקיים את היקום – והכוכבים יכבו בן רגע.

ד. המטרה שלשמה נברא היקום, לא חייבת להיות משהו גרנדיוזי במיוחד, כמו הקמת איזו אימפריה בין גלקטית שתאחד את כל הגזעים הקיימים. בטח שהיא לא חייבת להיות איזה משהו הומאני, כמו השלטת הדמוקרטיה על כל עמי העולם ומתן זכויות מלאות לשחורים, נשים והומואים. אסור לשכוח שאלוקים הוא הזר המוחלט, ישות בלתי נתפסת במושגים האנושיים, עם מטרות ותוכניות שיכולות להיות שונות לחלוטין ממה שבני האדם מעלים בדעתם. אולי כל היקום כולו לא נברא, אלא כדי שאדם אחד – או קבוצת אנשים, או עם אחד – יגיעו לתובנה מסוימת, ישיגו ידיעה מסוימת, או יבצעו פעולה מסוימת. ברגע שמטרה זו תושלם, אפשר "לכבות" את העולם, לפחות בדמותו הנוכחית, ולהמשיך הלאה. אין לאלוקים שום מניעה לברוא יקום שלם, עם מיליארדי בני אדם, שתכליתו היא למעשה רק כמה אנשים מעטים או אדם בודד, וכל השאר משמשים עבורם כתפאורה בלבד. מהמבול נצלו רק שמונה בני אדם, ומיוצאי מצרים הגיעו לארץ המובטחת רק בודדים; בשביל אלו, כביכול, היה "שווה" לאלוקים לברוא את כל האנושות ולחולל את כל הנסים, העיקר שמישהו יעבור בסוף את "הגיבוש" ויגיע ליעד.

גם את זה כמובן לא יאהב האדם המערבי, האמון על דבריו של קאנט ש"כל אדם הוא תכלית לכשעצמו"; אבל כמו שכבר אמרנו – אולי הוא טועה...

ה. מכל זה יוצא, שאנחנו צריכים לקחת ברצינות את התפילות וקיום המצוות שלנו, ולדעת שלכל אחד מאיתנו יש את הכוח לשנות את העולם ולהביא את הגאולה כהרף עין. אמנם מיליוני יהודים לאורך הדורות כבר התפללו וקיימו מצוות, והגאולה השלמה טרם הגיעה (אם כי מאז הקמת המדינה, התקדמנו אליה בצעדי ענק); אבל אולי כל מה שנדרש הוא עוד איזה "קוד" אחד, עוד איזו "כוונה" מיוחדת, עוד כמה תפילות שימלאו את המאגר אליו הולכות כל התפילות – ובבת אחת הכל ישתנה. הגאולה לא חייבת לבוא קמעא קמעא; היא יכולה להגיע גם בניסים גלויים, שישנו את כל העולם כהרף עין. וכל אחד מאיתנו עשוי להיות היהודי האחרון שבו תלוי הדבר.

כמובן, שהסיפור הזה לכשעצמו לא מהווה הוכחה לשום דבר; הוא רק סיפור בדיוני נחמד. אבל הרעיונות הללו אמיתיים בלי קשר לסיפור, שרק מהווה עבורם המחשה טובה. אי אפשר להוכיח את האמיתות שבהם, לפחות לא בדרכים שהאדם המערבי מחשיב להוכחה – ומבחינתו של האדם המערבי, אם אי אפשר להוכיח משהו, אז הוא לא קיים.

אבל אולי הוא טועה.