מיסטריום

דורות רבים של ילדים גדלו על סדרת הספרים "דברי ימי נרניה". למי שלא יודע (יש פה אחד כזה?!), הסדרה מתארת את עלילותיהם של קבוצת ילדים, שמגיעים לארץ דמיונית בשם נרניה, שתושביה הם גמדים, פיות, חיות מדברות ושאר יצורים קסומים. אולם מה שלא כולם שמים לב אליו הוא, שמעבר לעלילה הפנטסטית, ספרי נרניה רוויים במוטיבים נוצריים מובהקים. המחבר, ק.ס. לואיס, היה תיאולוג נוצרי בנוסף להיותו סופר, והוא שילב רעיונות נוצריים רבים בספריו. כך למשל האריה אסלן, יוצרה של נרניה והאל של תושביה, מייצג למעשה את ישו; בעוד שבני הממלכה היריבה של נרניה, קלורמן, הם בעלי מאפיינים מוסלמים, והם עובדים את האל האכזרי טש – שמסמל או את האיסלאם, או את הפגאניזם שלפני הדתות המונותאיסטיות.

אבל לא ניכנס עכשיו לכל המוטיבים הללו. מה שרציתי להתמקד בו הוא נקודה אחת, שעוררה אצלי מחשבה מאז קראתי את הספרים כילד. בספר האחרון בסדרת נרניה, "הקרב האחרון", מסופר על קלורמני בשם "אמת", שהקדיש את חייו לעבודת האל טש והתמסר אליו בכל לבו. אולם בניגוד לרוב בני קלורמן, "אמת" היה אדם הגון וישר, בעל מידות טובות ואצילות נפש. כאשר מגיע "אמת" לעולם שאחרי המוות, הוא פוגש שם את האריה אסלן, ה"אל" של נרניה. הוא מצפה לכך שאסלן ודאי יעניש אותו על כך שעבד את טש במקום אותו; אבל להפתעתו אסלן מתייחס אליו באהבה, ומסביר לו שללא ידיעתו – באמת עבודתו היתה מכוונת לאסלן ולא לטש. לדבריו, כל עבודה שהיא טובה וצודקת מכוונת לאסלן, גם אם האדם קורא בשמו של טש, ואילו כל עבודה מרושעת ואכזרית מכוונת לטש, גם אם נושאים את שמו של אסלן.

המסר שמבטא הקטע הזה מאד מעניין. לואיס למעשה טוען ש"העיקר הכוונה", ואדם יכול לזכות לעולם הבא אם ליבו טהור ומעשיו טובים, בלי קשר לדת המסוימת שבה החזיק. ספק גדול בעיניי אם עמדה זו אכן משקפת את גישתה של הנצרות; לפי מה שידוע לי, אחד מהעיקרים המרכזיים של הנצרות הוא, שאך ורק דרך הכנסייה והאמונה בישו יכול אדם לזכות להגיע לגן עדן. כל מי שאינו מאמין בישו, אחת דינו לגיהנום – ואפילו אם לא היתה לו שום דרך לשמוע על ישו, כגון שגדל בכפר נידח באפריקה, או אפילו אם הוא חי ומת לפני שישו בא לעולם! הדעות היותר "מקלות" בנצרות, מוכנות לתת חלק לעולם הבא גם לבני הדתות ה"אברהמיות" האחרות, דהיינו היהדות והאיסלאם, אבל לא מעבר לזה. ככל שידוע לי, חוץ מכמה קולות מודרניים וחדשניים, אין בנצרות אפשרות להגיע לגן עדן שלא דרך ישו. ולכן, הרושם הוא שלואיס הציג כאן עמדה לא ממש אורתודוקסית, יותר סובלנית ממה שמקובל בנצרות (אם מישהו מבין יותר בנצרות ויודע אחרת, אשמח שיעדכן אותי).

אבל מה שיותר מעניין אותי כיהודי, הוא לא דעתם של הנוצרים, אלא דעת היהדות; האם לבני דתות  אחרות, שעבדו את האלוקים בדרכם שלהם, מתוך שאיפה אמיתית להתקרב אליו ולעשות את רצונו – יהיה חלק לעולם הבא, או לא? האם עבודה שכזו היא רצויה לפני ה', או שהיא חסרת משמעות?

אמנם, ברור שבניגוד לנצרות, היהדות אינה דורשת מכל באי עולם לקבל אותה על עצמם. היהדות מוגדרת כדת של עם ישראל, וכל מי שרוצה להתגייר ולהצטרף מוזמן לעשות זאת, אבל אין שום חובה כזו. לפי היהדות, הגויים מחויבים לשמור על שבע מצוות בני נוח בלבד, וגוי שעושה זאת מתוך אמונה בה' – נחשב לחסיד אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא. כך שכבר ברור שיש פה פתח גדול יותר לעולם הבא מזה שהנצרות מעניקה. אבל השאלה שלי היא לגבי הדתות האחרות עצמן: האם עבור הגויים הן נחשבות לדרך לגיטימית, או אף חיובית, בעבודת ה' – או שאינן אלא הבל הבלים שאין בו ממש?

לא ניכנס כאן לכל המקורות הרבים בהם מתייחסת ההלכה או מחשבת ישראל לדתות האחרות. אולם אציין שני מקורות מעניינים, שמבטאים מחשבה מקורית בנושא.

הראשון הוא הרמב"ם, בהלכות מלכים ומלחמות פרק יא:

"אבל מחשבות בורא העולם – אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כולו לעבוד את יי ביחד, שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם יי לעבדו שכם אחד" (צפניה ג, ט).

כיצד? כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרים: מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים: דברים נסתרים יש בהן ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח וגילה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולם חוזרים ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום."

למרות שהרמב"ם עצמו כתב בפרק שלפני זה, שאין רשות לגוי לחדש לעצמו דת, ולמרות הביקורת החריפה שיש לו כלפי הנצרות והאיסלאם – הרי שמנקודת מבט אלוקית, הרמב"ם רואה תועלת בהופעתן של דתות אלה. שהרי בזכות הנצרות והאיסלאם, עזבו גויים רבים את עבודת האלילים שלהם, והחלו להאמין באל אחד, ובכל הכתוב בתנ"ך. אמנם יש הרבה טעויות ושיבושים באמונתם, אבל הבסיס שנוצר מקרב אותם לאמונת האמת, מה שיקל עליהם בבוא היום לקבל את המלך המשיח ולחזור בהם מטעותם. 

יוצא אם כן, שהופעת הנצרות והאיסלאם היא חלק מהתכנית האלוקית, ולמעשה אפשר לומר שה' בעצמו הוא העומד מאחוריהן. ההשגחה האלוקית היא שסובבה את הדברים כך, שאותן דתות תתפשטנה בעולם, ותהפוכנה לנחלתם של מיליארדי מאמינים. נמצא, שגם לדתות האחרות הללו יש תפקיד חשוב, והן משמשות כדי להדריך את העמים לאמונת האמת ולקרבת אלוקים לפי דרכם.

מקור מעניין נוסף נמצא בספרו של הרב קוק, "לנבוכי הדור" (עמ' ריז- ריח):

"ובכלל אין בעיקר האמונה שום ניגוד לדתות אחרות כאשר אמרנו כבר, שאפשר שיהיו נשפעות גם כן שפע מדע ונבואה או רוח הקודש או שאר עזר אלהי על כמה אומות לפי מצבן וערכן על ידי טוביהן וחסידיהן (...) האמונות שקבלו ציור מציאות אחרות השי"ת, אין הכרע להן לצאת מכלל דתנו, ויוכלו לעולם להשאר בה עם דעה רחבה גם עם חסידות מוחלטת. זהו יסוד העולה מתורת הסבלנות שבתורת אמת, שגזרה שאפילו נכרי שעוסק בתורה הוא ככהן גדול, ושאפילו נכרי עבד ושפחה הכל לפי מעשיו רוח הקודש שורה עליו".

הרב קוק מרחיק לכת עוד יותר מהרמב"ם, ומוכן אפילו לייחס לדתות האחרות השראה של רוח הקודש או נבואה! אמנם, הוא כותב שזה רק בתנאי שלא מדובר בעבודת אלילים, שמשפילה את האדם ואת אמונתו, אלא בדת ששואפת לרוחניות ותיקון הנפש (וצריך עיון מה תהיה עמדתו לגבי הנצרות למשל, שבד"כ נחשבת לעבודה זרה). ועדיין, יש בכך הכרה יוצאת דופן בכך שגם בדתות האחרות יכולה להימצא קדושה וקרבת אלוקים. האופי הפרטיקולריסטי הלאומי של היהדות מסייע בנושא זה, שכן העובדה שהיהדות אינה מבקשת להכניס את כל באי עולם תחת כנפיה, נותנת מקום לעמים האחרים לעבוד את האל בדרכם שלהם. תחרות ואיום קיימים רק כאשר אותן הדתות מנסות לכפות או לשכנע יהודים להצטרף אליהן, שזה אסור בתכלית האיסור – עבור היהודים, רק היהדות היא הדרך הנכונה; אבל כל זמן שהן שומרות את מרכולתן לגויים, הן יכולות להביא להם הרבה תועלת.

[אגב, מעניין לציין שבספרי In Nomine, שכתבתי עליהם במאמרים קודמים, מתואר כאילו בין המלאכים עצמם יש התומכים בדת כזו או אחרת. מיכאל למשל תומך ביהדות, גבריאל באיסלאם, ומלאך בשם לורנס תומך בנצרות. לעומת זאת, המלאך אוריאל הוביל מלחמת טיהור כנגד כל האלים הפגאניים והפנתיאונים שלהם, והכחיד אותם כמעט לחלוטין מהעולם. זאת הסיבה לכך שאף אחד לא עובד אותם יותר. אפשר לראות בכך ביטוי למושג של "שרי האומות" שמופיע בספר דניאל ואצל חז"ל, כשלכל אומה יש מלאך שאחראי עליה. מעניין לציין עם זאת, שלפי In Nomine, בעקבות קמפיין הטיהור שלו נקרא אוריאל במפתיע להתייצב לפני אלוקים ברקיע העליון, ומאז לא נראה שוב. האם הוא קיבל שם גמול על מעשיו? או אולי דווקא עונש? אף אדם – או מלאך – אינו יודע.]

סיכומו של דבר: בזמן שכל האנושות האמינה באלוקים, הויכוח היחיד היה על איזו דת נכונה, וממילא הודגשו כל הזמן ההבדלים בין הדתות, והשגיאות הנמצאות בדת היריבה, במקום הרעיונות האמיתיים והמשותפים שביניהן. אולם כיום, כשהמאבק העיקרי אינו בין הדתות, אלא בין אמונה לכפירה, בין תיאיזם לאתיאיזם, בין דת לחילוניות – יש לדעתי יותר מקום לשיתוף פעולה (זהיר אמנם) עם מאמינים בני דתות אחרות. אפשר להכיר בכך שגם באומות העולם יכולים להימצא אנשי קודש, שזוכים לקרבת אלוקים ולרמה רוחנית גבוהה, בדרכם שלהם. הרי בסופו של דבר, אף אחד לא יכול להתיימר שהוא משיג את מהותו של אלוקים בשלמותה; כמו העיוורים הממששים פיל, כל אחד קולט חלק מהתמונה הגדולה, ורק באמצעות שילוב של כל נקודות המבט ביחד, אפשר להתקרב אל האמת.

והנה פתגם לסיום:

להיות נאור, זה ללגלג לכל מי שמאמין שרק הדת שלו היא הנכונה, וכל השאר שקריות –

כי הרי כל בן דעת יודע, שרק האתאיזם הוא הדת הנכונה, וכל שאר הדתות הן שקריות...