מיסטריום

מה אומרות לכם המלים "שש שעות"? עבור חלקכם לפחות, האסוציאציה תהיה הזמן שנהוג להמתין בין אכילת בשר לחלב. יש סיבה לכך שזה הזמן שנקבע: זהו הזמן שנהוג לחכות בין הארוחות. והסיבה לכך שזהו המרווח בין הארוחות, היא שזהו הזמן שלוקח לאדם להתחיל להיות רעב.

שש שעות, כותב סופר השואה יחיאל דינור, המכונה ק. צטניק, בספרו "פיפל", הן כל ההבדל בין אדם שבע – לאדם רעב. לא משנה כמה אכלת, בכמה פיטמת את עצמך. שש שעות – ואתה שוב רעב. וההבדל בין אדם שבע לאדם רעב, הוא כמו ההבדל בין שמים לארץ – או בין גן עדן לגהינום.

רעב. אחד הכוחות הבסיסיים ביותר באדם. תודה לאל, כיום כמעט ואיננו צריכים להתמודד איתו. אף אחד בארץ לא מת מרעב. אבל הוא נמצא שם, בתשתית של קיומנו, כמו מפלצת המנמנמת מתחת בניין פאר רב קומות. האכל אותה, והיא תמשיך לישון. הרעב אותה, וכל הבניין המפואר יקרוס כמו מגדל קלפים.

מכירים את פירמידת הצרכים של מסלו? הרעב נמצא בבסיסה. כל זמן שהוא לא מסופק, אין מה לחשוב על שאיפות גבוהות יותר. חברה, משפחה, קריירה, השכלה, בילויים, ערכים, אידיאלים – אפשרות קיומם מותנית באישורו של הגוף לכך שהרעב בא על סיפוקו. כשהרעב מדבר – כולם שותקים. אדם רעב לא מסוגל לרצות שום דבר, לחשוב על שום דבר, פרט לאוכל. זה הדבר הנורא ביותר, כפי שמתאר ויקטור פראנקל את מצבו במחנות, בספרו "האדם מחפש משמעות"; לא רק הייסורים של הרעב עצמו, אלא חוסר היכולת לחשוב על שום דבר אחר שיסיח את הדעת מהרעב.

הרעב, כשהוא חזק מספיק, הופך את האדם לחיה. הוא יכול להיות אדם נאור, משכיל, תרבותי ובעל ערכים; זה לא משנה כלום. תרעיב אותו מספיק, והוא יאכל את בשרם של ילדיו, ויהרוג את מי שינסה להתחלק איתו בארוחה. כך מתואר בתנ"ך מספר פעמים, במצור על שומרון, ובמצור על ירושלים. כך מתארים חז"ל גם את מאורעות חורבן בית שני. וכך ידוע ממקרים רבים בהיסטוריה. הטאבו הבסיסי ביותר נגד קניבליזם, נשאר בתוקף רק כשהרעב מרשה לו, ונשבר ברגע שהרעב מורה על כך.

ולא צריך הרבה כדי להיות רעב. למעשה, לא צריך כלום; כל מה שדרוש הוא לא לעשות כלום, והרעב מתחיל להתעורר. זה מה שנורא בו; כמו הסרטן, הוא מגיע מבפנים, לא מגורם חיצוני, ולכן אין שום דרך לרפא אותו, פרט לאכילה כמובן. ולא צריך הרבה כדי למנוע מאדם לאכול; שרשרת אחת על הרגל, מנעול אחד על הדלת – והשעון מתחיל לתקתק לקראת הסוף הבלתי נמנע. קראתי פעם סיפור על אחות שקנאה באחותה על הירושה שהיא אמורה לקבל, ויום אחד פשוט נעלה אותה בחדרה, יחד עם ביתה הקטנה. אמא ובת נורמאליות לחלוטין, אוהבות ושמחות. מנעול על הדלת, וקצת זמן, זה כל מה שנדרש כדי לגרום לאמא לאכול את ביתה. עוד קצת זמן, וגם היא מתה. מחריד.

כשחושבים על זה, גם הרעיון של האכילה הוא די מחריד. מילא אכילת צמחים, אבל חלק גדול מבעלי החיים, כולל רוב בני האדם, מתקיימים גם או רק על אכילת בשר. לא צריך להיות צמחוני אוהב חיות כדי לקלוט כמה זוועתי הוא בעצם הרעיון, לפיו יצור אחד חייב להרוג יצורים אחרים כדי להתקיים, ולהכניס חלקים מגופם ובשרם לתוך גופו שלו כדי לשרוד. אילו לא היינו מכירים את העולם הזה, והיינו נחשפים לרעיון של אכילת בשר באיזה סרט אימה בדיוני, זה היה נראה לנו חולני ומזעזע; קיום שכולו בנוי על הרג של אחרים, כמו ערפדים או מפלצות דומות. אבל זהו העולם שלנו, וכך הוא בנוי מהמסד עד הטפחות, מהחרקים הזעירים ביותר, עד היונקים הגדולים ביותר, ועד האדם. זה רק מראה, שדרכיו של הבורא בפירוש נסתרות מהבנתם של בני האדם, ואיננו יכולים להתיימר להבין את מחשבותיו וכוונתו. יש גאוניות במערכת הזו, ששומרת בין היתר על האיזון בטבע ברמת המאקרו; ללא טורפים, הצמחוניים יתרבו עד שיגמרו את כל העשב, וייכחדו מרעב. אבל ברמת הפרט, זה בלתי נתפס.

הרעב יכול להרוס לא רק את האדם הפרטי, אלא את החברה האנושית כולה. היום יש לנו תרבות, טכנולוגיה, אקדמיה, ועוד כל מיני דברים גבוהים ויפים כאלה. אילו חלילה היה נגמר פתאום האוכל, כמה מזה היה נשאר? הרי הכל היה קורס בן רגע, מהתקשורת ועד הצבא, מהאוניברסיטאות ועד הממשלה. כי לא משנה אם אתה מוסכניק, פרופסור או נשיא ארצות הברית – אתה חייב לאכול כל שש שעות, כמו כל בן אדם. ואם אין לך אוכל, אתה נהיה רעב, ואז אתה נהיה מפלצת. ספר שממחיש את זה בצורה מוצלחת ומפחידה הוא הספר "ככלות העשב", המתאר מצב שבו מגיפת צמחים הכחידה את כל התבואה של העולם, ובבת אחת הושלכה האנושות כולה למאבק הישרדות על מקורות המזון הנותרים. המהירות בה הפכו הארצות המתקדמות והתרבותיות, לאנרכיה של "איש את רעהו חיים בלעו", מעוררת צמרמורת. כל האנושות כולה, על הישגיה העצומים והמפוארים, נשענת על קיבתה; רוקן את הקיבה – וסוף לתרבות ולקדמה, ברוכים השבים לג'ונגל הבראשיתי.

נמצא, שהרעב גורם לאדם לאבד את צלם אלוקים שבו בשני אופנים: האחד, בכך שהוא גורם לאדם הרעב להפוך לחיית טרף נטולת מחשבה וערכים. השני, בכך שהוא גורם לו לראות את בני האדם האחרים כלא יותר מאשר מזון להשביע את רעבונו. שני האלמנטים הללו, הם מה שהופכים את הזומבים של "ליל המתים החיים" והמשכיו לכל כך מבעיתים; הם נראים אמנם אנושיים, והם אכן היו פעם אנושיים – אבל כעת הם מכונות אכילה חסרות מחשבה. אי אפשר לדבר איתם, לשכנע אותם, להתחנן לפניהם – כל מה שנמצא בראשם הוא הרעב. והאוכל שהם מחפשים הוא בשרם של אנשים אחרים, שיכלו להיות בני משפחתם או חבריהם הקרובים ביותר. זה לא משנה לזומבי. מבחינתו אתה אוכל, ותו לא. לפעמים הזומבים משמיעים מין אנקות מיוסרות כאלה כשהם מנסים לתפוס מישהו, כמו תחינה נואשת שפירושה "תן לי לאכול אותך, בבקשהההה!". הזומבים הם קורבנות לא פחות משהם רוצחים, בובות חסרות מחשבה שהרעב מושך בחוטים שלהם.

קראתי לאחרונה את הספר המעולה "משחקי הרעב". למען האמת, הרעב לא תופס מקום מרכזי כל כך בעלילה, ואף אחד לא מת מרעב – אבל הוא נמצא שם ברקע. בעולם בו מתרחש הסיפור, ארצות הברית נחרבה מזמן בסדרה של אסונות טבע, ובמקומה קמה מדינה בשם פאנם, המורכבת מעיר הבירה המרכזית שנקראת הקפיטול, ומשנים עשר מחוזות הכפופים לה. בקפיטול כולם חיים ברמת חיים מעולה, עשירה בטכנולוגיה, בידור ותענוגות, ואילו במחוזות אנשים נאלצים לעבוד קשה מאד כדי לשרוד, וכדי לספק את צרכיהם של יושבי הקפיטול. לאחר ניסיון התקוממות שדוכא, כפה השלטון על המחוזות את "משחקי הרעב", כדי להמחיש את שליטתו המוחלטת בהם ולעקור מראשם כל מחשבה על מרד. כל שנה נערכת הגרלה בין כל הנערים והנערות מגיל 12 ומעלה שבכל מחוז, ומכל מחוז נבחרים שני נציגים – נער ונערה – להשתתף במשחקי הרעב. כל המיועדים נלקחים לאזור שומם כלשהו – יער, ביצה, מדבר וכדו' – ומטרתם היחידה היא לשרוד, להנאתם הרבה של הצופים בטלוויזיה בקפיטול. אבל במשחקים האלה יכול להיות רק מנצח אחד; המשחק לא נגמר, עד שעשרים ושלושה מיועדים מתים, ורק האחרון נשאר. לכן המיועדים חייבים להילחם אחד בשני ולהרוג זה את זה. שילוב של תוכנית ריאליטי של הישרדות, ומשחקי גלדיאטורים בזירה הרומית.

הספר בהחלט מותח ומרתק, ואני ממליץ עליו בחום. אבל לדעתי כל אותם מיועדים היו צריכים לנקוט בדרך אחרת. במקום לקבל את הכללים של הקפיטול, ולהתחיל להילחם אחד בשני – הם היו צריכים להסכים כולם על שיתוף פעולה, ושאף אחד לא יהרוג את האחר. נכון, רוב הסיכויים שבמקרה כזה קברניטי המשחק היו הורגים את כולם, באמצעות שריפה, חיות טרף וכדו'; אבל מכיוון שהסיכויים של כל אחד מהמיועדים לזכות, הם גם ככה קלושים, ועשרים ושלושה מתוכם אמורים למות בכל מקרה – זה לא הפסד כל כך גדול. והרווח הוא, שהתנהגות עקבית שכזו היתה קרוב לודאי מביאה לביטולם של משחקי הרעב בשנים הבאות, כי אין לצופים שום עניין לראות אנשים שלא מוכנים להילחם אחד בשני. וכך לטווח הארוך הקורבן הזה היה משתלם.

אז למה הם לא עשו את זה? אולי מפני שכל אחד רוצה להאמין שיש לו את הסיכוי לשרוד, וחבל לו לוותר עליו. זה סוג של מה שנקרא "דילמת האסיר" – מצב בו שיתוף פעולה ואמון יובילו לרווח מקסימאלי, אבל עבור כל אחד מהצדדים הבחירה ההגיונית היא דווקא לא לשתף פעולה, משום שהוא לא יכול לסמוך על כך שגם האחרים יעשו זאת – ואם הם לא יעשו זאת, הוא יפסיד בגדול. כך שהתוצאה הסופית היא שכולם מפסידים.

יהי רצון שלעולם לא נצטרך לעמוד באמת מול הרעב.

מה אומרות לכם המלים "שש שעות"? עבור חלקכם לפחות, האסוציאציה תהיה הזמן שנהוג להמתין בין אכילת בשר לחלב. יש סיבה לכך שזה הזמן שנקבע: זהו הזמן שנהוג לחכות בין הארוחות. והסיבה לכך שזהו המרווח בין הארוחות, היא שזהו הזמן שלוקח לאדם להתחיל להיות רעב.

שש שעות, כותב סופר השואה יחיאל דינור, המכונה ק. צטניק, בספרו "פיפל", הן כל ההבדל בין אדם שבע – לאדם רעב. לא משנה כמה אכלת, בכמה פיטמת את עצמך. שש שעות – ואתה שוב רעב. וההבדל בין אדם שבע לאדם רעב, הוא כמו ההבדל בין שמים לארץ – או בין גן עדן לגהינום.

רעב. אחד הכוחות הבסיסיים ביותר באדם. תודה לאל, כיום כמעט ואיננו צריכים להתמודד איתו. אף אחד בארץ לא מת מרעב. אבל הוא נמצא שם, בתשתית של קיומנו, כמו מפלצת המנמנמת מתחת בניין פאר רב קומות. האכל אותה, והיא תמשיך לישון. הרעב אותה, וכל הבניין המפואר יקרוס כמו מגדל קלפים.

מכירים את פירמידת הצרכים של מסלו? הרעב נמצא בבסיסה. כל זמן שהוא לא מסופק, אין מה לחשוב על שאיפות גבוהות יותר. חברה, משפחה, קריירה, השכלה, בילויים, ערכים, אידיאלים – אפשרות קיומם מותנית באישורו של הגוף לכך שהרעב בא על סיפוקו. כשהרעב מדבר – כולם שותקים. אדם רעב לא מסוגל לרצות שום דבר, לחשוב על שום דבר, פרט לאוכל. זה הדבר הנורא ביותר, כפי שמתאר ויקטור פראנקל את מצבו במחנות, בספרו "האדם מחפש משמעות"; לא רק הייסורים של הרעב עצמו, אלא חוסר היכולת לחשוב על שום דבר אחר שיסיח את הדעת מהרעב.

הרעב, כשהוא חזק מספיק, הופך את האדם לחיה. הוא יכול להיות אדם נאור, משכיל, תרבותי ובעל ערכים; זה לא משנה כלום. תרעיב אותו מספיק, והוא יאכל את בשרם של ילדיו, ויהרוג את מי שינסה להתחלק איתו בארוחה. כך מתואר בתנ"ך מספר פעמים, במצור על שומרון, ובמצור על ירושלים. כך מתארים חז"ל גם את מאורעות חורבן בית שני. וכך ידוע ממקרים רבים בהיסטוריה. הטאבו הבסיסי ביותר נגד קניבליזם, נשאר בתוקף רק כשהרעב מרשה לו, ונשבר ברגע שהרעב מורה על כך.

ולא צריך הרבה כדי להיות רעב. למעשה, לא צריך כלום; כל מה שדרוש הוא לא לעשות כלום, והרעב מתחיל להתעורר. זה מה שנורא בו; כמו הסרטן, הוא מגיע מבפנים, לא מגורם חיצוני, ולכן אין שום דרך לרפא אותו, פרט לאכילה כמובן. ולא צריך הרבה כדי למנוע מאדם לאכול; שרשרת אחת על הרגל, מנעול אחד על הדלת – והשעון מתחיל לתקתק לקראת הסוף הבלתי נמנע. קראתי פעם סיפור על אחות שקנאה באחותה על הירושה שהיא אמורה לקבל, ויום אחד פשוט נעלה אותה בחדרה, יחד עם ביתה הקטנה. אמא ובת נורמאליות לחלוטין, אוהבות ושמחות. מנעול על הדלת, וקצת זמן, זה כל מה שנדרש כדי לגרום לאמא לאכול את ביתה. עוד קצת זמן, וגם היא מתה. מחריד.

כשחושבים על זה, גם הרעיון של האכילה הוא די מחריד. מילא אכילת צמחים, אבל חלק גדול מבעלי החיים, כולל רוב בני האדם, מתקיימים גם או רק על אכילת בשר. לא צריך להיות צמחוני אוהב חיות כדי לקלוט כמה זוועתי הוא בעצם הרעיון, לפיו יצור אחד חייב להרוג יצורים אחרים כדי להתקיים, ולהכניס חלקים מגופם ובשרם לתוך גופו שלו כדי לשרוד. אילו לא היינו מכירים את העולם הזה, והיינו נחשפים לרעיון של אכילת בשר באיזה סרט אימה בדיוני, זה היה נראה לנו חולני ומזעזע; קיום שכולו בנוי על הרג של אחרים, כמו ערפדים או מפלצות דומות. אבל זהו העולם שלנו, וכך הוא בנוי מהמסד עד הטפחות, מהחרקים הזעירים ביותר, עד היונקים הגדולים ביותר, ועד האדם. זה רק מראה, שדרכיו של הבורא בפירוש נסתרות מהבנתם של בני האדם, ואיננו יכולים להתיימר להבין את מחשבותיו וכוונתו. יש גאוניות במערכת הזו, ששומרת בין היתר על האיזון בטבע ברמת המאקרו; ללא טורפים, הצמחוניים יתרבו עד שיגמרו את כל העשב, וייכחדו מרעב. אבל ברמת הפרט, זה בלתי נתפס.

הרעב יכול להרוס לא רק את האדם הפרטי, אלא את החברה האנושית כולה. היום יש לנו תרבות, טכנולוגיה, אקדמיה, ועוד כל מיני דברים גבוהים ויפים כאלה. אילו חלילה היה נגמר פתאום האוכל, כמה מזה היה נשאר? הרי הכל היה קורס בן רגע, מהתקשורת ועד הצבא, מהאוניברסיטאות ועד הממשלה. כי לא משנה אם אתה מוסכניק, פרופסור או נשיא ארצות הברית – אתה חייב לאכול כל שש שעות, כמו כל בן אדם. ואם אין לך אוכל, אתה נהיה רעב, ואז אתה נהיה מפלצת. ספר שממחיש את זה בצורה מוצלחת ומפחידה הוא הספר "ככלות העשב", המתאר מצב שבו מגיפת צמחים הכחידה את כל התבואה של העולם, ובבת אחת הושלכה האנושות כולה למאבק הישרדות על מקורות המזון הנותרים. המהירות בה הפכו הארצות המתקדמות והתרבותיות, לאנרכיה של "איש את רעהו חיים בלעו", מעוררת צמרמורת. כל האנושות כולה, על הישגיה העצומים והמפוארים, נשענת על קיבתה; רוקן את הקיבה – וסוף לתרבות ולקדמה, ברוכים השבים לג'ונגל הבראשיתי.

נמצא, שהרעב גורם לאדם לאבד את צלם אלוקים שבו בשני אופנים: האחד, בכך שהוא גורם לאדם הרעב להפוך לחיית טרף נטולת מחשבה וערכים. השני, בכך שהוא גורם לו לראות את בני האדם האחרים כלא יותר מאשר מזון להשביע את רעבונו. שני האלמנטים הללו, הם מה שהופכים את הזומבים של "ליל המתים החיים" והמשכיו לכל כך מבעיתים; הם נראים אמנם אנושיים, והם אכן היו פעם אנושיים – אבל כעת הם מכונות אכילה חסרות מחשבה. אי אפשר לדבר איתם, לשכנע אותם, להתחנן לפניהם – כל מה שנמצא בראשם הוא הרעב. והאוכל שהם מחפשים הוא בשרם של אנשים אחרים, שיכלו להיות בני משפחתם או חבריהם הקרובים ביותר. זה לא משנה לזומבי. מבחינתו אתה אוכל, ותו לא. לפעמים הזומבים משמיעים מין אנקות מיוסרות כאלה כשהם מנסים לתפוס מישהו, כמו תחינה נואשת שפירושה "תן לי לאכול אותך, בבקשהההה!". הזומבים הם קורבנות לא פחות משהם רוצחים, בובות חסרות מחשבה שהרעב מושך בחוטים שלהם.

קראתי לאחרונה את הספר המעולה "משחקי הרעב". למען האמת, הרעב לא תופס מקום מרכזי כל כך בעלילה, ואף אחד לא מת מרעב – אבל הוא נמצא שם ברקע. בעולם בו מתרחש הסיפור, ארצות הברית נחרבה מזמן בסדרה של אסונות טבע, ובמקומה קמה מדינה בשם פאנם, המורכבת מעיר הבירה המרכזית שנקראת הקפיטול, ומשנים עשר מחוזות הכפופים לה. בקפיטול כולם חיים ברמת חיים מעולה, עשירה בטכנולוגיה, בידור ותענוגות, ואילו במחוזות אנשים נאלצים לעבוד קשה מאד כדי לשרוד, וכדי לספק את צרכיהם של יושבי הקפיטול. לאחר ניסיון התקוממות שדוכא, כפה השלטון על המחוזות את "משחקי הרעב", כדי להמחיש את שליטתו המוחלטת בהם ולעקור מראשם כל מחשבה על מרד. כל שנה נערכת הגרלה בין כל הנערים והנערות מגיל 12 ומעלה שבכל מחוז, ומכל מחוז נבחרים שני נציגים – נער ונערה – להשתתף במשחקי הרעב. כל המיועדים נלקחים לאזור שומם כלשהו – יער, ביצה, מדבר וכדו' – ומטרתם היחידה היא לשרוד, להנאתם הרבה של הצופים בטלוויזיה בקפיטול. אבל במשחקים האלה יכול להיות רק מנצח אחד; המשחק לא נגמר, עד שעשרים ושלושה מיועדים מתים, ורק האחרון נשאר. לכן המיועדים חייבים להילחם אחד בשני ולהרוג זה את זה. שילוב של תוכנית ריאליטי של הישרדות, ומשחקי גלדיאטורים בזירה הרומית.

הספר בהחלט מותח ומרתק, ואני ממליץ עליו בחום. אבל לדעתי כל אותם מיועדים היו צריכים לנקוט בדרך אחרת. במקום לקבל את הכללים של הקפיטול, ולהתחיל להילחם אחד בשני – הם היו צריכים להסכים כולם על שיתוף פעולה, ושאף אחד לא יהרוג את האחר. נכון, רוב הסיכויים שבמקרה כזה קברניטי המשחק היו הורגים את כולם, באמצעות שריפה, חיות טרף וכדו'; אבל מכיוון שהסיכויים של כל אחד מהמיועדים לזכות, הם גם ככה קלושים, ועשרים ושלושה מתוכם אמורים למות בכל מקרה – זה לא הפסד כל כך גדול. והרווח הוא, שהתנהגות עקבית שכזו היתה קרוב לודאי מביאה לביטולם של משחקי הרעב בשנים הבאות, כי אין לצופים שום עניין לראות אנשים שלא מוכנים להילחם אחד בשני. וכך לטווח הארוך הקורבן הזה היה משתלם.

אז למה הם לא עשו את זה? אולי מפני שכל אחד רוצה להאמין שיש לו את הסיכוי לשרוד, וחבל לו לוותר עליו. זה סוג של מה שנקרא "דילמת האסיר" – מצב בו שיתוף פעולה ואמון יובילו לרווח מקסימאלי, אבל עבור כל אחד מהצדדים הבחירה ההגיונית היא דווקא לא לשתף פעולה, משום שהוא לא יכול לסמוך על כך שגם האחרים יעשו זאת – ואם הם לא יעשו זאת, הוא יפסיד בגדול. כך שהתוצאה הסופית היא שכולם מפסידים.

יהי רצון שלעולם לא נצטרך לעמוד באמת מול הרעב.

מה אומרות לכם המלים "שש שעות"? עבור חלקכם לפחות, האסוציאציה תהיה הזמן שנהוג להמתין בין אכילת בשר לחלב. יש סיבה לכך שזה הזמן שנקבע: זהו הזמן שנהוג לחכות בין הארוחות. והסיבה לכך שזהו המרווח בין הארוחות, היא שזהו הזמן שלוקח לאדם להתחיל להיות רעב.

שש שעות, כותב סופר השואה יחיאל דינור, המכונה ק. צטניק, בספרו "פיפל", הן כל ההבדל בין אדם שבע – לאדם רעב. לא משנה כמה אכלת, בכמה פיטמת את עצמך. שש שעות – ואתה שוב רעב. וההבדל בין אדם שבע לאדם רעב, הוא כמו ההבדל בין שמים לארץ – או בין גן עדן לגהינום.

רעב. אחד הכוחות הבסיסיים ביותר באדם. תודה לאל, כיום כמעט ואיננו צריכים להתמודד איתו. אף אחד בארץ לא מת מרעב. אבל הוא נמצא שם, בתשתית של קיומנו, כמו מפלצת המנמנמת מתחת בניין פאר רב קומות. האכל אותה, והיא תמשיך לישון. הרעב אותה, וכל הבניין המפואר יקרוס כמו מגדל קלפים.

מכירים את פירמידת הצרכים של מסלו? הרעב נמצא בבסיסה. כל זמן שהוא לא מסופק, אין מה לחשוב על שאיפות גבוהות יותר. חברה, משפחה, קריירה, השכלה, בילויים, ערכים, אידיאלים – אפשרות קיומם מותנית באישורו של הגוף לכך שהרעב בא על סיפוקו. כשהרעב מדבר – כולם שותקים. אדם רעב לא מסוגל לרצות שום דבר, לחשוב על שום דבר, פרט לאוכל. זה הדבר הנורא ביותר, כפי שמתאר ויקטור פראנקל את מצבו במחנות, בספרו "האדם מחפש משמעות"; לא רק הייסורים של הרעב עצמו, אלא חוסר היכולת לחשוב על שום דבר אחר שיסיח את הדעת מהרעב.

הרעב, כשהוא חזק מספיק, הופך את האדם לחיה. הוא יכול להיות אדם נאור, משכיל, תרבותי ובעל ערכים; זה לא משנה כלום. תרעיב אותו מספיק, והוא יאכל את בשרם של ילדיו, ויהרוג את מי שינסה להתחלק איתו בארוחה. כך מתואר בתנ"ך מספר פעמים, במצור על שומרון, ובמצור על ירושלים. כך מתארים חז"ל גם את מאורעות חורבן בית שני. וכך ידוע ממקרים רבים בהיסטוריה. הטאבו הבסיסי ביותר נגד קניבליזם, נשאר בתוקף רק כשהרעב מרשה לו, ונשבר ברגע שהרעב מורה על כך.

ולא צריך הרבה כדי להיות רעב. למעשה, לא צריך כלום; כל מה שדרוש הוא לא לעשות כלום, והרעב מתחיל להתעורר. זה מה שנורא בו; כמו הסרטן, הוא מגיע מבפנים, לא מגורם חיצוני, ולכן אין שום דרך לרפא אותו, פרט לאכילה כמובן. ולא צריך הרבה כדי למנוע מאדם לאכול; שרשרת אחת על הרגל, מנעול אחד על הדלת – והשעון מתחיל לתקתק לקראת הסוף הבלתי נמנע. קראתי פעם סיפור על אחות שקנאה באחותה על הירושה שהיא אמורה לקבל, ויום אחד פשוט נעלה אותה בחדרה, יחד עם ביתה הקטנה. אמא ובת נורמאליות לחלוטין, אוהבות ושמחות. מנעול על הדלת, וקצת זמן, זה כל מה שנדרש כדי לגרום לאמא לאכול את ביתה. עוד קצת זמן, וגם היא מתה. מחריד.

כשחושבים על זה, גם הרעיון של האכילה הוא די מחריד. מילא אכילת צמחים, אבל חלק גדול מבעלי החיים, כולל רוב בני האדם, מתקיימים גם או רק על אכילת בשר. לא צריך להיות צמחוני אוהב חיות כדי לקלוט כמה זוועתי הוא בעצם הרעיון, לפיו יצור אחד חייב להרוג יצורים אחרים כדי להתקיים, ולהכניס חלקים מגופם ובשרם לתוך גופו שלו כדי לשרוד. אילו לא היינו מכירים את העולם הזה, והיינו נחשפים לרעיון של אכילת בשר באיזה סרט אימה בדיוני, זה היה נראה לנו חולני ומזעזע; קיום שכולו בנוי על הרג של אחרים, כמו ערפדים או מפלצות דומות. אבל זהו העולם שלנו, וכך הוא בנוי מהמסד עד הטפחות, מהחרקים הזעירים ביותר, עד היונקים הגדולים ביותר, ועד האדם. זה רק מראה, שדרכיו של הבורא בפירוש נסתרות מהבנתם של בני האדם, ואיננו יכולים להתיימר להבין את מחשבותיו וכוונתו. יש גאוניות במערכת הזו, ששומרת בין היתר על האיזון בטבע ברמת המאקרו; ללא טורפים, הצמחוניים יתרבו עד שיגמרו את כל העשב, וייכחדו מרעב. אבל ברמת הפרט, זה בלתי נתפס.

הרעב יכול להרוס לא רק את האדם הפרטי, אלא את החברה האנושית כולה. היום יש לנו תרבות, טכנולוגיה, אקדמיה, ועוד כל מיני דברים גבוהים ויפים כאלה. אילו חלילה היה נגמר פתאום האוכל, כמה מזה היה נשאר? הרי הכל היה קורס בן רגע, מהתקשורת ועד הצבא, מהאוניברסיטאות ועד הממשלה. כי לא משנה אם אתה מוסכניק, פרופסור או נשיא ארצות הברית – אתה חייב לאכול כל שש שעות, כמו כל בן אדם. ואם אין לך אוכל, אתה נהיה רעב, ואז אתה נהיה מפלצת. ספר שממחיש את זה בצורה מוצלחת ומפחידה הוא הספר "ככלות העשב", המתאר מצב שבו מגיפת צמחים הכחידה את כל התבואה של העולם, ובבת אחת הושלכה האנושות כולה למאבק הישרדות על מקורות המזון הנותרים. המהירות בה הפכו הארצות המתקדמות והתרבותיות, לאנרכיה של "איש את רעהו חיים בלעו", מעוררת צמרמורת. כל האנושות כולה, על הישגיה העצומים והמפוארים, נשענת על קיבתה; רוקן את הקיבה – וסוף לתרבות ולקדמה, ברוכים השבים לג'ונגל הבראשיתי.

נמצא, שהרעב גורם לאדם לאבד את צלם אלוקים שבו בשני אופנים: האחד, בכך שהוא גורם לאדם הרעב להפוך לחיית טרף נטולת מחשבה וערכים. השני, בכך שהוא גורם לו לראות את בני האדם האחרים כלא יותר מאשר מזון להשביע את רעבונו. שני האלמנטים הללו, הם מה שהופכים את הזומבים של "ליל המתים החיים" והמשכיו לכל כך מבעיתים; הם נראים אמנם אנושיים, והם אכן היו פעם אנושיים – אבל כעת הם מכונות אכילה חסרות מחשבה. אי אפשר לדבר איתם, לשכנע אותם, להתחנן לפניהם – כל מה שנמצא בראשם הוא הרעב. והאוכל שהם מחפשים הוא בשרם של אנשים אחרים, שיכלו להיות בני משפחתם או חבריהם הקרובים ביותר. זה לא משנה לזומבי. מבחינתו אתה אוכל, ותו לא. לפעמים הזומבים משמיעים מין אנקות מיוסרות כאלה כשהם מנסים לתפוס מישהו, כמו תחינה נואשת שפירושה "תן לי לאכול אותך, בבקשהההה!". הזומבים הם קורבנות לא פחות משהם רוצחים, בובות חסרות מחשבה שהרעב מושך בחוטים שלהם.

קראתי לאחרונה את הספר המעולה "משחקי הרעב". למען האמת, הרעב לא תופס מקום מרכזי כל כך בעלילה, ואף אחד לא מת מרעב – אבל הוא נמצא שם ברקע. בעולם בו מתרחש הסיפור, ארצות הברית נחרבה מזמן בסדרה של אסונות טבע, ובמקומה קמה מדינה בשם פאנם, המורכבת מעיר הבירה המרכזית שנקראת הקפיטול, ומשנים עשר מחוזות הכפופים לה. בקפיטול כולם חיים ברמת חיים מעולה, עשירה בטכנולוגיה, בידור ותענוגות, ואילו במחוזות אנשים נאלצים לעבוד קשה מאד כדי לשרוד, וכדי לספק את צרכיהם של יושבי הקפיטול. לאחר ניסיון התקוממות שדוכא, כפה השלטון על המחוזות את "משחקי הרעב", כדי להמחיש את שליטתו המוחלטת בהם ולעקור מראשם כל מחשבה על מרד. כל שנה נערכת הגרלה בין כל הנערים והנערות מגיל 12 ומעלה שבכל מחוז, ומכל מחוז נבחרים שני נציגים – נער ונערה – להשתתף במשחקי הרעב. כל המיועדים נלקחים לאזור שומם כלשהו – יער, ביצה, מדבר וכדו' – ומטרתם היחידה היא לשרוד, להנאתם הרבה של הצופים בטלוויזיה בקפיטול. אבל במשחקים האלה יכול להיות רק מנצח אחד; המשחק לא נגמר, עד שעשרים ושלושה מיועדים מתים, ורק האחרון נשאר. לכן המיועדים חייבים להילחם אחד בשני ולהרוג זה את זה. שילוב של תוכנית ריאליטי של הישרדות, ומשחקי גלדיאטורים בזירה הרומית.

הספר בהחלט מותח ומרתק, ואני ממליץ עליו בחום. אבל לדעתי כל אותם מיועדים היו צריכים לנקוט בדרך אחרת. במקום לקבל את הכללים של הקפיטול, ולהתחיל להילחם אחד בשני – הם היו צריכים להסכים כולם על שיתוף פעולה, ושאף אחד לא יהרוג את האחר. נכון, רוב הסיכויים שבמקרה כזה קברניטי המשחק היו הורגים את כולם, באמצעות שריפה, חיות טרף וכדו'; אבל מכיוון שהסיכויים של כל אחד מהמיועדים לזכות, הם גם ככה קלושים, ועשרים ושלושה מתוכם אמורים למות בכל מקרה – זה לא הפסד כל כך גדול. והרווח הוא, שהתנהגות עקבית שכזו היתה קרוב לודאי מביאה לביטולם של משחקי הרעב בשנים הבאות, כי אין לצופים שום עניין לראות אנשים שלא מוכנים להילחם אחד בשני. וכך לטווח הארוך הקורבן הזה היה משתלם.

אז למה הם לא עשו את זה? אולי מפני שכל אחד רוצה להאמין שיש לו את הסיכוי לשרוד, וחבל לו לוותר עליו. זה סוג של מה שנקרא "דילמת האסיר" – מצב בו שיתוף פעולה ואמון יובילו לרווח מקסימאלי, אבל עבור כל אחד מהצדדים הבחירה ההגיונית היא דווקא לא לשתף פעולה, משום שהוא לא יכול לסמוך על כך שגם האחרים יעשו זאת – ואם הם לא יעשו זאת, הוא יפסיד בגדול. כך שהתוצאה הסופית היא שכולם מפסידים.

יהי רצון שלעולם לא נצטרך לעמוד באמת מול הרעב.