מיסטריום

סוף העולם. הרעיון הזה העסיק את האנושות משחר ימיה. נראה שבכל התרבויות והדתות קיימת תפיסה לפיה העולם הזה, כפי שאנו מכירים אותו, יגיע לקיצו בסופו של דבר. אחרית הימים, אפוקליפסה, רגנארוק – לסוף העולם יש שמות רבים ותסריטים רבים. גם המדע סבור שהעולם הזה לא יתקיים לנצח, שכן בסופו של דבר השמש תתרחב ותכלה את כוכבי הלכת שלה. יש אמנם הרבה זמן עד אז, אבל יש גם הרבה אפשרויות אחרות לחורבן עולמי, כמו פגיעת מטאור או התחממות גלובלית. שלא לדבר על קטסטרופות מעשה ידי אדם, כמו שואה גרעינית או ביולוגית, זיהום הסביבה וכן הלאה. אינספור ספרים, סרטים ומשחקים נוצרו סביב הרעיון של סוף העולם, בדרכים טבעיות או על-טבעיות, בידי אדם או בידי שמיים, בהקשר דתי או חילוני. נראה שהרעיון של עולם המתקיים לנצח, ואנושות המתקיימת לנצח, נראה לנו באופן טבעי קשה לתפיסה; האם אנו מסוגלים לדמיין לעצמנו את האנושות מתקיימת עוד מאה אלף שנה? חמש מאות אלף? מיליון שנה? מיליארד? אין שום מניעה לוגית לחשוב שזה יתכן, אבל נראה לי שהמחשבה על כך שבעוד מיליון שנה עדיין יחיו בעולם בני אדם, שיהיו פחות או יותר כמונו (רק עם אייפונים יותר משוכללים) – נראית לנו משום מה מאד מוזרה. אולי זו השלכה מהפרט אל הכלל – כשם שהאדם יודע שהוא לא יחיה לנצח, כך הוא מרגיש שיקרה לאנושות כולה. ואולי יש לכך סיבה אחרת.

אבל בנוסף לכל המדיה האפוקליפטית, ישנה גם המדיה העוסקת ביום שאחרי – במה שנקרא עולם פוסט-אפוקליפטי. ביצירות פוסט-אפוקליפטיות, מתואר עולם שאמנם עבר חורבן קשה מאד בדרך זו או אחרת, ורוב האנושות נכחדה – אבל עדיין, ישנם ניצולים מעטים המתאמצים לשרוד ולבנות את חייהם מחדש בעולם שחרב. יתכן שמדובר בקומץ זעום של אנשים, ויתכן שמספרם מגיע לכמה מאות, אלפים או עשרות אלפים. הם יכולים להיות מרוכזים במקום אחד, או מפוזרים בכל רחבי העולם. בהתאם לנסיבות החורבן, יתכן שאמצעים טכנולוגיים עוד עומדים לרשותם, ויתכן שהם הושלכו בחזרה לתנאים של תקופת האבן, ימי הביניים וכדו'. גם הקשיים שאיתם עליהם להתמודד, תלויים בנסיבות: זו יכולה להיות קרינה ונשורת גרעינית, מגיפות וזיהום, המוני זומבים רעבים משוטטים בכל מקום, תנאי אקלים קיצוניים, מפלצות ומוטציות, וכמובן בני אדם אחרים. איך שלא יהיה, אותם שורדים מעטים הם עכשיו האנושות כולה, ועליהם למצוא את הדרך לשרוד, ובבוא הזמן אולי אף לבנות עולם חדש על הריסותיו של הקודם.

אני חושב שיש משהו קוסם בחיים בעולם פוסט-אפוקליפטי. אמנם הם יכולים להיות קשים מאד, לפחות בהתחלה, וקשה להסתגל אליהם; אבל אם מנסים להיכנס לראש ולנעליים של שורדים כאלה, כמו שניתן לעשות במשחקי תפקידים השייכים לסוגה, מרגישים שיש בכך גם חוויה של שחרור ויצירה חדשה.

קודם כל, כל העולם הקודם נחרב. אמנם הרבה דברים טובים ירדו לטמיון – אבל גם המון דברים רעים עברו מן העולם. חברות מושחתות, סכסוכים בינלאומיים, מערכות חונקות של חוקים, כלכלה ומנהגים, הבדלי מעמדות ומגדר, אידיאולוגיות מעוותות, ארגוני פשע ומשטרים עריצים או מסואבים – כל אלה כלו בעשן. מה שנותר הוא חלל פנוי, שבו אפשר לעצב משהו חדש. לא בטוח שנצליח, וגם לא בטוח שהוא יהיה טוב יותר מהקודם; אם ניקח בחשבון את הטבע האנושי, כנראה שהוא לא יהיה כזה. אבל התקווה קיימת, ואינספור אפשרויות חדשות נפרשות לפנינו. העולם הישן היה כבר כל כך מקובע וממוסד, שלא היתה בו כמעט אפשרות לשינוי מהפכני אמיתי. הוא צעד במסלול מוגדר וקבוע מראש, כמו אדם זקן שכבר לא יכול לשנות ממנהגיו. העולם החדש לעומת זאת, הוא כמו ילד קטן, שכל העתיד והאפשרויות פתוחים בפניו. כמו הנבטים הירוקים הצומחים ביער לאחר השריפה. השורדים מרגישים לפתע את השחרור מכל המערכות שעד עכשיו היו לכודים ברשתותיהם, וכיצד מכאן והלאה הכל פתוח לפניהם. זו יכולה להיות חוויה מרוממת רוח.

כמו כן, כאשר בני האדם כה מועטים, ההערכה כלפי כל אחד מהם הולכת וגדלה. בעולם של מיליארדי אנשים, כל אדם הוא רק טיפה בים, שיכול להעביר את חייו בלי שיהיה אכפת לו מאחרים, ובלי שלמישהו יהיה אכפת ממנו. אם ימות, איש פרט לקרוביו לא ירגיש בחסרונו. לעומת זאת, כשהאנושות כולה אינה יותר מקומץ בני אדם, כל אחד הוא חשוב. כל אחד הוא יקר ערך, בעל תפקיד חיוני, שאובדנו יהיה מהלומה קשה מנשוא לשאר. כידוע, ככל שדבר מסוים נדיר יותר, כך הוא יקר יותר. אנשים החיים במציאות כזו יכולים ללמוד להעריך עד כמה כל אדם הוא עולם ומלואו, מה שלפני כן היה קצת קשה להרגיש. הם גם יבינו את ערכם האישי, וכיצד עליהם לנצל את חייהם כדי להועיל לעצמם ולחברה, באופן שאולי לא עשו קודם.

ומה שהכי טוב – בעולם פוסט-אפוקליפטי אין מצוקת דיור! ערים שלמות עומדות לפניך, מרוקנות מיושביהן. כל שעליך לעשות הוא לבחור לך אחת מהדירות הנטושות ולהיכנס אליה. אתה יכול גם לגור כל יום בדירה אחרת, אם אתה רוצה. ובמקרים רבים גם הרכוש נשאר שלם, ואתה יכול לקחת לעצמך כמה מכשירי חשמל, צעצועים ושאר חפצים כאוות נפשך. בלי חשבון בנק, בלי משכנתא, ובלי מאמץ מיוחד. רק בשביל זה שווה לחיות בעולם כזה...

אי אפשר כמובן לפרט כאן את כל הסרטים, הספרים ומשחקי התפקידים האפוקליפטיים והפוסט-אפוקליפטיים. אציין רק כמה מהחביבים עלי:

פטיש השטן – ספר המתאר פגיעה של מטאור בכדור הארץ, ואת ניסיונותיהם של השורדים לעצב חברה בעולם השסוע שאחריו.

ככלות העשב – ספר המתאר מציאות בה מגיפה עולמית השמידה את כל התבואה בעולם, והאנושות מוצאת את עצמה נאבקת מול רעב המוני, בהעדר מזון מספיק.

מלחמת העולם Z – תיעוד כמו דוקומנטארי, מפורט ומרתק, של מגיפת זומבים שכמעט הכחידה את האנושות, וכיצד בסופו של דבר הצליחה האנושות להתגבר עליה. ספר חובה.

Day of the Triffids – ספר באנגלית, המתאר עולם בו הבזק אור ירוק מסתורי בשמיים גרם לעיוורון למרבית האנושות. העיוורים, והפיקחים המעטים שנותרו, מנסים לשרוד כשכל מוסדות החברה קרסו, ובנוסף לכך גזע של צמחים תבוניים, ניידים וקטלניים (ה- triffids) משתחרר מהמכלאות שלו ומתחיל לשחר לטרף.

שקיעה – ספר חובה של אייזיק אסימוב ורוברט סילברברג. מתאר עולם שחי באור תמידי של שש שמשות, עד שאירוע קוסמי נדיר הביא לחשיכה, שגרמה לרוב האנושות לאבד את שפיותה.

אני אגדה – סרט בכיכובו של וויל סמית, המתאר את חייו של ניצול בודד בעולם שרוב אוכלוסייתו הושמדה במעין מגיפת זומבים. האמת היא שלא התלהבתי מהסרט במיוחד, אבל הוא ממחיש את החלק הכיפי של חיים בעיר גדולה וריקה שכולה עומדת לרשותך.

2012 -  סרט אסונות עשוי היטב, שמתאר את חורבן העולם בשנת 2012 (שלמרבה הצער לא התרחש...). בניגוד לסרטי אפוקליפסה קודמים כמו "היום שאחרי מחר", הסרט הזה מצליח להיות מרגש ואנושי, ולא סתם אוסף אפקטים מרהיבים ללא עלילה ועומק.

הנבואה (Knowing) (לא להתבלבל עם הסרט  The Prophecy)– סרט אסונות עם ניקולס קייג'. בכך שאני כולל אותו ברשימה הזו כבר רמזתי על הסוף שלו, שאמור להיות מפתיע... אבל בכל מקרה לכו לראות. סרט מצוין ומרגש.

The End – משחק תפקידים פוסט-אפוקליפטי תיאולוגי. בניגוד למשחקי תפקידים אחרים מסוגה זו, שעוסקים בתסריטים פוסט-אפוקליפטיים קלאסיים ( - מלחמה גרעינית, שואת זומבים וכו'), העולם שבמשחק הזה הוא העולם שלאחר התרחשותו של יום הדין הנוצרי. האפוקליפסה התרחשה, השמיים והגיהינום נלחמו זה בזה, השמיים ניצחו, כל הצדיקים הלכו לגן עדן וכל הרשעים הושלכו לגיהינום. מי נשאר בכדור הארץ? רק אותם אנשים מעטים המכונים "ענווים" (על פי הפסוק "וענווים יירשו ארץ"), או במושגים היהודים "בינוניים", שלא היו ראויים להגיע לא לגן עדן ולא לגיהנום, ולכן ננטשו מאחור, תוך הבהרה מלמעלה שאין להם למה לצפות יותר. אלוקים נטש אותם ואינו מתעניין יותר בעולם, והם לא יזכו לשום דבר אחרי המוות, לא לשכר ולא לעונש. גם לא יהיה להם דור המשך – הם לא יכולים להוליד. מה שנותר להם הוא לחיות את שארית חייהם על פני האדמה באופן אותו הם בוחרים. זו הזדמנות לחיים של הוללות ושחיתות חסרת רסן (כי ממילא אין מה להפסיד), או של ניסיון לשמור דווקא על אנושיות, רגישות וחמלה. אפשר לנסות להתפייס בכל זאת עם אלוקים, או דווקא להתריס כלפיו. לא הספקתי עד כה לקרוא את כל הספר, אבל הרעיון הכללי נראה מאד מעניין ומעורר מחשבה.

אז בימים הללו, בהם אנו מתאבלים על חורבן המקדש, כדאי שנזכור את מה שצמח בעם ישראל בעקבות החורבן הזה, וגם בעקבות אסונות אחרים, כמו השואה. עולמות שלמים הושמדו, אבל בסופו של דבר עם ישראל שרד ושגשג. נקווה שנזכה להגשים את ייעודנו, ולתקן עולם במלכות שדי, גם בלי לעבור חלילה עוד אפוקליפסה בדרך...