החיים על פי רגזני

החיים על פי רגזני
פורסם ב 17/03/2013 16:05:00


רגזני

רגזני הוא חריג בחברת הדרדסים; בעוד שאר הדרדסים הם יצורים שמחים, עליזים וטובי לב, רגזני הוא רטנוני, פסימיסט ואנטיפת. המלים היחידות כמעט שהוא מוציא מפיו, ובאופן קבוע, הן: "אני שונא (- כל דבר שעולה על הדעת)!" רגזני הוא עקבי לחלוטין באנטיפטיות שלו, ומבטא בנחישות את שנאתו כלפי כל דבר שהוא נתקל בו, כל דבר שמישהו אחר מזכיר, וכל פעולה שלא מוצאת חן בעיניו – והוא עושה זאת בצורה ברורה וחד משמעית. אין כמעט פרק של הדרדסים בו לא שומעים את רגזני מכריז כמה פעמים "אני שונא [...]!"

מה אנחנו יכולים ללמוד מרגזני? האם יש איזה מסר חיובי בדמותו האנטיפטית? ולמה יש בו משהו שדווקא מעורר הערכה?

ראשית יש לציין, שה"שנאה" שמבטא רגזני היא לא שנאה במובן החזק של המלה. יש שנאה מהסוג של "אני שונא אותך, רוצח שפל!!!", ויש שנאה מהסוג של "אני שונא שניצל עוף!". השנאה של רגזני שייכת לסוג השני – היא לא מבטאת שנאה בוערת והרסנית, אלא רק חוסר מציאת חן והעדר שביעות רצון. יותר מדויק מצדו היה להשתמש ב-dislike מאשר ב-hate. צריך להיות ברור שלא מדובר במיזנתרופ של ממש, דרדס האכול רגשות שנאה ותיעוב כלפי כל העולם, אלא סה"כ בדרדס עצבני ובלתי מרוצה – וזה הבדל משמעותי. 

מה תפקידו של רגש השנאה, באופן המתון שלו? תפקידו להגן עלינו מפני השפעות חיצוניות שעלולות להזיק. כאשר אדם אוהב משהו או מישהו, נוצר קשר בינו לבין מושא האהבה, כך שלאותו מושא יש השפעה עליו. בין אם מדובר בלאהוב מאכל, חפץ או בן אדם – ברגע שאתה אוהב משהו, אותו דבר נעשה קשור אליך ומשפיע עליך. הוא חודר לעולמך הפנימי, ומשנה את רגשותיך ומחשבותיך. השנאה לעומת זאת יוצרת ריחוק וניתוק בין האדם לבין מושא השנאה, ושוללת את האפשרות לפיתוח קשר ותלות בין השניים. כאשר מישהו שונא דברים, הוא בעצם חוסם את עצמו מפני השפעתם, ובוחר לשמור על עולמו הפנימי כפי שהוא, ולא לאפשר להם לשנות אותו.

[יש לציין שכל זה דווקא בשנאה מסוג ה-dislike, כמו זו של רגזני. שנאה חזקה יוצרת דווקא חיבור חזק בין האדם לבין מושא השנאה, ובמובן מסוים היא קרובה לאהבה. השנאה של רגזני, לעומת זאת, דומה יותר לאדישות ולהעדר-אהבה מאשר לשנאה חזקה.]

נמצא אם כן, שבניגוד לדרדסים האחרים, שבמובן מסוים מתנהגים כחברה קולקטיבית בה כולם דומים אחד לשני (עד כדי כך שיש הטוענים לקיומו של מסר קומוניסטי סמוי בסדרה) – רגזני שומר על ייחודו ועל האינדיבידואליות שלו. הוא אינו מוכן להיגרר אחרי ההתלהבות של ההמונים, או אחרי כל יוזמה חדשה שעולה על הפרק. הוא רואה, ככל הנראה, את חבריו הדרדסים כקלי דעת וחסרי אישיות עצמית. האנטיפתיות שלו מבטאת את רצונו להישאר מנותק מהעולם ומההשפעות החיצוניות, ולא לתת לשום דבר לחדור לעולמו האישי.

זוהי תכונה שבמידה הנכונה יכולה להיות מועילה ביותר עבור אנשים כמונו, הנתונים לשטיפת מוח מסיבית של התקשורת, החברה, המדיה ושאר גורמים, המנסים לעצב את רצונותינו וצרכינו על פי רצונם. בעולם בו כולם מנסים למכור לנו כל מיני אהבות זרות, לא יזיק אם יהיו כמה אנשים שיכריזו מדי פעם דברים כמו: "אני שונא אייפונים!" "אני שונא פייסבוק!" "אני שונא את האח הגדול!" ו"אני שונא את ג'סטין ביבר!"

באופן הזה, רגזני משמש למעשה כמבקר חברתי, המעביר את ביקורתו החריפה על כל דבר שלא מוצא חן בעיניו, מבלי להתחשב בפוליטיקלי קורקט ובדעה הרווחת. זהו קול לא פופולארי, אבל חשוב שיישמע, ולו רק כדי שאנשים ישימו לב שקיימת אלטרנטיבה.

יתרון נוסף בלהיות רגזני הוא, שהוא לא שומר דברים בבטן, וגם לא מנסה לרמות את עצמו. הוא לא מעמיד פנים שהכל כיף וסבבה, ולא עושה הצגות בשביל אף אחד – הוא אותנטי לחלוטין. כשמשהו לא מוצא חן בעיניו, הוא מבטא את עצמו בהפגנתיות, ולא מנסה להשלים איתו ולבלוע אותו בכוח. לפעמים אנשים מזיקים לעצמם מבחינה נפשית, בגלל שהם שומרים בבטן דברים, שכדאי היה להוציא החוצה. הרטנוניות של רגזני היא סוג של תראפיה, ששומר אותו במצב נפשי יציב וקבוע. באחד הפרקים, רגזני לא הרגיש טוב, ודרדסבא אמר לו שזה בגלל שהוא כל הזמן מתלונן, ושינסה להיות יותר חיובי; אבל בסוף הפרק הודה דרדסבא, שדווקא הניסיון המאולץ של רגזני להיות חיובי - גרם לו להרגיש עוד יותר גרוע, ושעדיף שיחזור להתנהגותו הקודמת.

כמו כן, רגזני עקבי לגמרי בעמדתו; רוב האנשים (או הדרדסים) אוהבים דברים מסוימים ושונאים דברים אחרים, באופן שרירותי למדי – בד"כ אי אפשר לנמק מה גורם לך להעדיף את X ולשנוא את Y, ובסופו של דבר מדובר בביטוי של רגשות וטעמים אישיים, שאינם תמיד רציונאליים, ולעתים סותרים זה את זה. לעומת זאת רגזני הוא עקבי לחלוטין – הוא פשוט שונא את הכל. אין מה לבוא אליו בהאשמות של שרירותיות או איפה ואיפה.

מכיוון שרגזני שונא כל דבר וכל מצב, ולא רק דברים מסוימים, השנאה שלו לא מצטברת לכמות כזו שיכולה להזיק לו או לסביבתו. בדרך כלל אנשים שונאים דברים מסוימים, ואוהבים דברים אחרים, כך שאם הם נחשפים יותר מדי לדברים שהם שונאים – רגש השנאה שלהם ילך ויתעצם, עד שהוא יהפוך לשנאה הרסנית ומזיקה. לעומת זאת כשאתה שונא את הכל, כמו רגזני, כוח השנאה שבנפש מתפרס על שטח כ"כ נרחב, עד שהוא נעשה דליל ובלתי מזיק. אחרי הכל, גם אם אתה שונא מציאות מסוימת, הרי גם את האלטרנטיבה אתה שונא לא פחות; אז למה להתאמץ לשנות? שנאה מדוללת כזו מונעת למעשה את התפרצותה של שנאה הרסנית, וזוהי תוצאה חיובית.

יתרה מזאת, שנאה כוללנית שכזו הופכת את עצמה למעשה למשהו מגוחך. לשמוע את רגזני מכריז בלי הרף על כל הדברים שהוא שונא, זה מצחיק במקום להיות מרגיז. זאת בדיוק בשל הסיבה ששנאה כזו היא למעשה חסרת משמעות, בשל היותה כ"כ כללית; וכשאנחנו רואים משהו שאמור להיות חזק ומאיים, הופך להיות חלש ובלתי מזיק, זה מעורר בנו צחוק. לכולנו יש דברים שאנחנו שונאים, ותמיד קיים החשש שהשנאה תתעצם ותתפרץ באופן מזיק. אחת הדרכים למנוע את זה היא להפוך את השנאה למגוחכת, ע"י כך שמפזרים אותה על כל דבר, הגיוני ובלתי הגיוני.

נסו מדי פעם להכריז, בקולו של רגזני: "אני שונא משכנתא!" "אני שונא פקקי תנועה!" "אני שונא הפסקות חשמל!" "אני שונא לקום בבוקר!". חשוב שזה יהיה דווקא בקול של רגזני, ולא בקול האמיתי שלכם – כי אנחנו לא רוצים הרי לפתח שנאה וכעס אמיתיים חלילה, אלא להפך – להפוך את ה"שנאה" למשהו מגוחך, ובכך לשחרר את הרגשות השליליים באופן בלתי מזיק. תראו שזה יגרום לכם לקחת את הדברים האלה יותר בקלות ובשעשוע.

עוד נקודה חשובה היא, שהשנאה של רגזני לעולם לא מובילה אותו להתנהגות שלילית. הוא אף פעם (ככל הידוע לי) לא ביטא שנאה כלפי דרדסים אחרים, ולמעשה ברור לחלוטין שהוא אוהב את שאר הדרדסים לא פחות מכל דרדס אחר. למרות תלונותיו ורטינותיו, הוא תמיד משתף פעולה עם כל משימה העומדת על הפרק, בין אם מדובר בבניית גשר או במשלחת חילוץ מסוכנת להצלת דרדסים שבויים מציפורניו של גרגמל. זה מוכיח את טענתי, שהרגזנות של רגזני היא בבחינת קוצים דוקרניים שהוא שולח כלפי חוץ, כדי להרחיק מעצמו השפעות בלתי רצויות – אבל כמו הצבר, מתחת מעטה הקוצים, נמצא לב רך ומתוק. ושוב, דווקא העובדה שרגזני שונא כל דבר אפשרי, מובילה לכך שאין לו שנאה מיוחדת כלפי שום דבר – וממילא השנאה שלו לא מובילה אותו למעשים של שנאה. "קבוצות שנאה" אמיתיות בעולמנו, כמו אנטישמים, ניאו-נאצים וקו-קלוקס-קלאן, מתאפיינות בכך שהן שונאות שנאה עזה סוג מסוים של אנשים, ואוהבות או מעדיפות סוגים אחרים. זה מוביל אותם לאפליה ולמעשים גרועים הרבה יותר כלפי מושא השנאה שלהם. לעומת זאת, אם מישהו כמו רגזני יכריז בעקביות "אני שונא כושים! אני שונא לבנים! אני שונא יהודים! אני שונא ערבים! אני שונא סינים!" וכו', ממילא ה"שנאה" שלו אינה מבטאת יותר מאשר אנטיפתיות שוויונית כלפי כל העולם – מקור לשעשוע ולא לתיעוב. "שנאה" כזו לא תוביל את האדם ל"פשעי שנאה", כי למה לפגוע דווקא בקבוצה מסוימת אם גם האחרות לא יותר אהובות? וחוץ מזה, "אני שונא פשעי שנאה!"

ואחרי כל זה, גם לרגזן מקצועי כמו רגזני יש כמה נקודות חולשה. באחד הפרקים הוא הודה בינו לבין עצמו שהוא אוהב את דרדסית – "אבל אני שונא שיידעו את זה!"; ובפעמים אחרות, כשאיש לא הסתכל עליו, הוא הפגין גילויי חיבה מופלגים כלפי דרדס-תינוקות, למרות הכרזתו הפומבית "אני שונא דרדס-תינוקות!" (לרוע המזל אחד מהם התגלה כגרגמל בתחפושת). אולי מה שחסר לו זה פשוט חיי משפחה בריאים?..

סיכומו של דבר, נראה שטוב לכל חברה שיהיה בה איזה רגזני אחד, שייתן את הקונטרה לגלי האהבות והאכפתיות שלפעמים סוחפים את האנשים באופן בלתי מבוקר. גם ברמה האישית, לפעמים כדאי להיות קצת רגזני – זה עוזר להתמודד עם מצבים לא רצויים באמצעות הפיכתם למגוחכים, ומאפשר פריקת מתחים באופן משעשע ובלתי מזיק, וכאמור לעיל – גם מונע מהאדם להיגרר אחרי כל מיני השפעות חיצוניות.




print
כניסה למערכת