מיסטריום

לפני כמה זמן חלמתי חלום מוחשי מאד, שבו חוויתי חוויה מיוחדת.

בחלק הראשון של החלום, הייתי בביתי יחד עם בני משפחתי בשעת לילה. ברדיו דיווחו על כך שמתנהלת מלחמה עם איראן, וקיים חשש שאיראן תתקוף בנשק גרעיני. אני מביט מהחלון, כשלפתע פיצוץ אטומי  ענק מתרחש במרחק לא גדול, ופטריית אש גרעינית מתרוממת באוויר. אני קולט מיד שהפיצוץ קרוב מאד אלינו, ושבתוך כמה שניות גל ההדף והחום ישמיד אותנו. מיד לאחר מכן מתרחש עוד פיצוץ. אני נופל לרצפה, אומר במהירות וידוי ו"שמע ישראל", מודה לה' בלבי על כך שהספקתי לעשות זאת, ועל כך שהמוות יהיה מהיר וחסר כאבים – ואז הפיצוץ פוגע בנו.

אבל החלק השני של החלום, הוא היותר מעניין. אני מתעורר ומגלה שאמנם כולנו מתים – אני, אשתי וילדיי – אבל מתברר שלהיות מת זה בדיוק אותו דבר כמו להיות חי. אנחנו נמצאים עדיין באותו בית, שבאורח פלא נראה שלם לחלוטין, כמו כל האזור, ולא ניכר בכלל שום רושם להתקפה הגרעינית (מה שדי מפתיע אותי). כולנו נשארנו בדיוק אותו דבר, מבחינת המראה, האישיות וכו'. ההבדל היחיד הוא שעכשיו אנחנו מתים – וזה אומר ש"יצאנו מהמשחק" של האנשים החיים. אין לנו יותר צרכים גופניים, אנחנו לא צריכים לאכול ולשתות ולעבוד, ואין לנו שום תפקיד שאנו צריכים למלא.

אנחנו יכולים לראות את האנשים החיים, אבל הם לא רואים אותנו. מבחינתם אנחנו לא מוחשיים. למעשה יש משפחה אחרת של אנשים חיים שגרה בבית שלנו, יחד איתנו, ועל הקיר יש לוחית זיכרון המנציחה אותנו כחללי המלחמה. אבל אותם אנשים לא מודעים לכך שאנו נמצאים בבית, ואנחנו יכולים לדבר זה עם זה ולהסתובב כרצוננו, מבלי שהם ירגישו במשהו. אנחנו יכולים להזיז חפצים אם אנחנו רוצים, אבל אין לנו סיבה לעשות זאת, ואנו משתדלים להימנע מכך כדי לא להפריע לאנשים החיים.

כשקלטתי את המציאות שאני נמצא בה, חשתי תחושה של שלווה ואושר, שאיני זוכר שחוויתי כמוה אי פעם. יצאתי מהבית, עמדתי באור השמש של אחר הצהריים, ופשוט התחלתי לצחוק בקול רם מרוב אושר. זהו, אין יותר דאגות – לא צריך לדאוג ללימודים ולפרנסה, לשכר הדירה ולמשכנתא; לא צריך לדאוג לבריאות שלי או של המשפחה, לחשוש שמא חלילה יקרה משהו רע למישהו שאוהבים, ולחשוב מה יהיה עם הילדים כשיגדלו ואיך הם יסתדרו; לא צריך להיות מוטרדים מהמצב הפוליטי והבטחוני; לא צריך להילחם עם אף אחד, אפילו לא עם היצר הרע; וכמובן – לא צריך לדאוג יותר מהמוות וממה שאחריו. כל אלה שייכים עכשיו לאנשים החיים. אנחנו סיימנו את תפקידנו, יצאנו מהמשחק, ועכשיו אנחנו יכולים להתבונן בו מהצד בשלווה גמורה, ללא שום דאגה וחובה. וכולנו נשארים ביחד – לנצח.

רק אז קלטתי עד כמה הדאגה מהעתיד רבצה על כתפיי כשהייתי בחיים, אפילו כשלא הייתי מודע לכך. הפחד מהעתיד, מהבלתי נודע ומכל הסכנות והצרות שעלולות להתרחש – רובץ תמיד כמו צל מאיים מעל כתפיהם של החיים, ומיטב מאמציהם מוקדשים להיערכות לקראת העתיד, לנסות להתכונן לכל תסריט אפשרי, להתפלל שיהיה טוב, וכן הלאה. רק כשמשתחררים לפתע מכל העול הזה, תופסים עד כמה הוא כבד, ואיזו תחושת חופש מאושרת היא להיות פטורים ממנו. כמו שנאמר בתהלים: "במתים חפשי".

עכשיו, בתור מת, אני עדיין כפי שהייתי; אני גר בבית שלי, עם המשפחה האהובה שלי, מבלי שאצטרך לעבור לעולם אחר כלשהו או להיפרד ממשפחתי. גם לא הייתי צריך לעבור משפט בבית דין של מעלה, או עונשים מחרידים בגיהינום. נשארתי בדיוק כפי שהייתי – רק ללא כל החסרונות שקיימים בחיים. מעכשיו אני יכול לעשות בעולם מה שאני רוצה, בחופש מוחלט, מבלי שהצרכים הגשמיים יחייבו אותי לדאוג למקום עבודה, מגורים, אוכל, בגדים, חפצים וכדו'. אני אפילו לא חש שעמום. הזמן שלי פנוי לחלוטין, ואני יכול ללכת לאן שארצה ולראות מה שארצה בשוויון נפש מוחלט, מבלי שהדברים יטרידו אותי או יאיימו עליי. ריחמתי על האנשים החיים שראיתי מתרוצצים ברחובות, מלאים טרדות ודאגות, וחשבתי כמה מגוחך זה שאנשים פוחדים כ"כ מהמוות; אילו היו יודעים איך זה להיות מת, כולם היו רוצים להגיע למצב הזה. הרגשתי כאילו אני נמצא בגן עדן, שכן העולם הזה עצמו יכול להיות גן עדן, אילו רק היו מסלקים ממנו את כל הצרות, הדאגות והצרכים האנושיים. וזה בדיוק המצב בו נמצאתי באותו חלום. 

אח"כ חשבתי שאולי אפשר ליצור קשר עם אנשים חיים, באמצעות הזזת חפצים וכדו'. מצא חן בעיניי הרעיון להיות רוח רפאים או פולטרגייסט, ולהפחיד קצת אנשים, בעיקר אתיאיסטים ספקנים שלא מאמינים ברוחות ונשמות. אשתי אמרה לי שזה לא יפה להפחיד אנשים, אבל בכל זאת תקשרתי קצת עם כמה בני אדם. אבל מה שהטריד אותי היתה ההרגשה, שככל שאני יוצר יותר קשר עם אנשים חיים, כך אני נעשה מוחשי יותר עבורם, והם יכולים יותר לראות אותי – ואם זה יימשך ככה, בסופו של דבר אהפוך שוב להיות אדם חי, ואצטרך לחזור למרוץ של החיים והדאגות. וזה, כמובן, היה הדבר האחרון שרציתי שיקרה.

כל זה היה בחלום, ובסופו של דבר כמובן התעוררתי וחזרתי למציאות הארצית, שב"ה היא מצוינת ואין מה להתלונן עליה – אבל זה עדיין לא כמו בחלום... התובנה שלי היתה, שאמנם אי אפשר להשתחרר מהצרכים הארציים כל זמן שאנחנו חיים על פני האדמה, אבל אפשר וצריך לנסות להשתחרר מהדאגות ומהטרדות, לא לחשוב על העתיד, ולשמוח בכל רגע של ההווה כפי שהוא. אולי כך נצליח להפוך את חיינו לגן עדן כבר בעולם הזה. בהקשר זה אגב, אני ממליץ על ספרו רב המכר של דייל קרנגי, "אל דאגה", שמכיל עצות מצוינות איך להשתחרר מדאגות וטרדות ולחיות חיים של שלווה ושמחה; וכן על הספר "שעריו בתודה" של הרב שלום ארוש, שעוסק גם הוא בנושא זה, מנקודת מבט יהודית.

האם מה שקרה בחלום שלי, זה אכן מה שקורה לאחר המוות? חוששני שלא. אחרי המוות יש בית דין של מעלה, גן עדן, גיהינום ועוד כל מיני דברים כאלה. אם יש נשמות שממשיכות להסתובב בעולם הזה, זה מפני שיש להן תיקון שהן צריכות לעשות, או כעונש על חטאים שבגללם נסגרו בפניהם שערי שמיים. המחשה טובה לכך נמצאת בסרט המפורסם "החוש הששי", ובגרסא החרדית שלו, "זעקת הנפטר" של הבמאי והשחקן נסים ורטה (הפקה מצוינת אגב. מעביר צמרמורת). מעניין אגב שאצל האפריקאים בגאנה, שמתאר אורי שוורצמן בספר שהזכרתי בפוסט "כשרופא לבן פוגש אלים שחורים", האמונה היא שהנפטרים אכן ממשיכים להסתובב בין החיים, להשגיח עליהם, לעזור ולהעניש במקרה הצורך. האפריקאים חיים זאת בצורה מאד חזקה, מקפידים לחלוק כבוד לאבות הקדומים, לא לעשות משהו שירגיז אותם, ומדי פעם להשאיר להם קצת אוכל ומשקה שלא יהיו רעבים.

אבל גם אם זה לא ככה, בכל אופן זו היתה חוויה נהדרת. ומי יודע, אולי ככה בעצם נראה גן עדן? ואולי הגיהנום הוא גם כן להסתובב בעולם הזה, אבל עם כל התשוקות והרצונות של החיים, מבלי שיש לאדם את היכולת לממש אותם. "לאחד זה גן עדן, לאחד זה גיהנום"... נחיה ונראה, או ליתר דיוק – נמות ונראה...