מיסטריום

"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא"

                                                                                         - דברים לב, ד

"חלל מת" (Dead Space) הוא שמה של סדרת משחקי מחשב של אימה-הישרדות, שעלילתה מתרחשת בחלל החיצון. הרעיון הבסיסי הוא שזיהום חייזרי משפיע על גופות מתות של בני אדם, והופך אותם ליצורים מחרידים בשם נקרומורפים – מפלצות מעוותות שמטרתן היחידה היא הרג והתפשטות. הנקרומורפים מזעזעים במיוחד בשל הקליפה האנושית שהם עוטים, בה הם משתמשים באופן המעוות לחלוטין את צלם האדם, והופך את הגוף האנושי לפונדקאי לישות החייזרית המפלצתית. למעשה הם היצורים הזוועתיים ביותר שראיתי אי פעם על מסך המחשב, הרבה יותר מאשר המפלצות של משחקים כמו Resident Evil ו-Left 4 Dead למשל, שגם להן לא חסר. גם רמת האלימות במשחק גבוהה במיוחד, וכוללת מחזות של הרג ברוטאלי, קטיעת אברים וכדו'. בקיצור, זה לא משחק עבור בעלי לב חלש. למען הגילוי הנאות אציין שלא שיחקתי מעולם ב"חלל מת", אלא רק צפיתי בכמה קטעים נבחרים מתוכו ביוטיוב ובוויקיפדיה המוקדשת לו. מי שמעוניין, שיחפש לבד.

הסיבה שאני מספר לכם על "חלל מת" היא לא כדי להמליץ עליו, אלא בגלל נקודה למחשבה שהוא עורר אצלי. באחד מהקדימונים (trailers) של המשחק, רואים את תחנת החלל עם כל הגופות, המפלצות וכדו', ושומעים קול של מישהו שואל (באנגלית): "מה הולך שם בחוץ?", וקול עמוק ושליו עונה לו "רצון האל". בסוף הסרטון שומעים שוב את הקול השליו אומר: "נסתרות דרכי האל".

זה בהחלט הרשים אותי. מדובר בביטוי של אמונה מוחלטת באל, אל נוכח הזוועה הנוראית ביותר שניתן להעלות על הדעת. עומד לו אדם, רואה את גופות המתים הופכות ליצורי זוועה מעוותים שלא מעלמא הדין, רואה אנשים חפים מפשע נקרעים לגזרים בידי מפלצות (והופכים בעצמם למפלצות), רואה את כל הקדוש והיקר לאדם מחולל לנגד עיניו – ועדיין מסוגל לומר בשלווה "זה רצון האל"! לא רק שאמונתו בקיומו של האל לא התערערה, אלא כפי שנראה גם אמונתו בצדקתו של האל לא זזה בכהו זה. מעשי זוועה מתרחשים? האנושות בסכנת כליה? מה זה משנה? "נסתרות דרכי האל" – ותו לא; אנחנו לא אמורים להבין שום דבר, לא שואלים שאלות ולא חווים משברי אמונה. אמונתו של אותו אדם בצדקתו של האל יציבה בדיוק כמו אמונתו בכך ש- 4=2+2, עובדה ברורה וודאית שאף התרחשות חיצונית לא מערערת אותה לרגע.

הניסוח הקלאסי של בעיית הרע בקשר לאלוקים (למשל אצל ג'ון מאקי) הוא כזה: האמונה הדתית טוענת שאלוקים הוא כל יכול, ושהוא טוב וצודק, אולם היא מודה בכך שקיים רע בעולם. אבל לכאורה, אלוקים שהוא טוב וצודק לא ירצה שיהיה רע בעולם, ואלוקים שהוא כל יכול מסוגל לעשות כל מה שהוא רוצה – אם כן, איך יתכן שיש רע בעולם? לכאורה חייבים לוותר על אחת ההנחות, ולומר שאו שהאל אינו טוב וצודק, או שאינו כל יכול, או שאין רע בעולם. אולם לכל ויתור כזה יש מחיר כבד מבחינה אמונית.

תשובות רבות ושונות ניתנו לשאלה זו, אולם למעשה קיימת תגובה נוספת, שהיא לדעתי זו הבאה לידי ביטוי בעמדתו של הדובר ב"חלל מת". התגובה היא כזו: אתה טוען ששלושת ההנחות דלעיל – שהאל הוא כל יכול, שהוא טוב וצודק, ושיש רע בעולם – לא מסתדרות ביחד. אבל על סמך מה אתה קובע שהן אינן מסתדרות? על סמך ההיגיון שלך. ובכן, "כל הבאסה" להיגיון! אני ממשיך להאמין באמונה שלמה בכל שלושת ההנחות, ואם זה לא מוצא חן בעיני ההיגיון, שימצא לעצמו תעסוקה אחרת. אמנם בדרך כלל אנחנו מתחשבים בו מאד ומעריכים את דעתו – אחרי הכל, בלי היגיון אין בסיס לשום ידע והבנה; אבל במצבים מיוחדים, אנו מכירים בכך שהוא מוגבל, ומעדיפים להסתמך על חוויות קיומיות חזקות ובלתי מעורערות, מאשר על ההיגיון. אחרי הכל, הטענה שההיגיון האנושי מוגבל, מצומצם ומועד לטעויות, לא אמורה להפתיע אף אחד.

העמדה הזו לוקחת למעשה את האמונה באל ובצדקתו, ונותנת לה מעמד של וודאות אפיסטמית בסיסית, של הנחת יסוד הקודמת לכל דבר, כולל לחושים ולהיגיון. ניקח למשל את האמונה שהוזכרה לעיל ש- 4=2+2. האם יש משהו שיכול לערער אמונה זו? נניח שיש לנו קופסה ריקה. אנו מכניסים לתוכה 2 תפוחים, ואז עוד שני תפוחים. אנו סופרים את התפוחים בקופסה, ולהפתעתנו מוצאים בה 5 תפוחים! אנו חוזרים על הניסוי שוב ושוב, ובכל פעם מגיעים לאותה תוצאה. האם בעקבות זאת נשנה את אמונתו ש- 4=2+2? ממש לא. ננסה להמציא כל מיני הסברים משונים לתופעה, אבל אמונתנו לא תשתנה, למרות שהחושים וההיגיון אינם יכולים להסביר את המצב (הדוגמא לקוחה מהרב מיכאל אברהם, שמביא אותה בהקשר אחר). כך בדיוק יכול לנהוג אדם גם ביחס לאמונתו בצדקתו של האל – לאמץ אותה לא כמסקנה הנובעת מהנחות יסוד אחרות (מה שמאפשר לערער עליה), אלא כהנחת יסוד בפני עצמה, שאינה ניתנת לערעור. איך אנחנו יודעים שזה ככה? אנחנו פשוט בטוחים וזהו, כמו שאנו בטוחים בידע המתמטי שלנו, בזהות האישית שלנו ובעוד כל מיני דברים בסיסיים.

[מעניין לציין שר' נחמן מברסלב משתמש במושג הקבלי של "החלל הפנוי" כדי להתייחס לשאלות כפירה שלא ניתן לתת להן תשובה הגיונית, וצריך להתמודד איתן בדרך אחרת. הדמיון בין "החלל הפנוי" ל"חלל מת" מעורר מחשבה...]

אפשר לומר יותר מזה. בדרך כלל כשמנסים להצדיק את האל לנוכח הרע בעולם, מנסים להסביר איך הדברים הרעים מובילים בסופו של דבר לתוצאות יותר טובות עבור בני האדם. הדוגמא לכך היא הסיפור הידוע על רבי עקיבא שהגיע בדרכו לכפר אחד, ואף אחד לא הסכים לארח אותו ללילה. הוא נאלץ לישון ביער, ובמהלך הלילה איבד את החמור, התרנגול והנר שלו, ונותר לבד בחושך. בסופו של דבר התברר שבזכות זה ניצל משודדים שפשטו על הכפר בלילה. זוהי דוגמא לאופן בו דברים רעים ולא נעימים, מביאים למעשה לתוצאות חיוביות. גם אם לא רואים את התוצאות הללו, סוף הטובה לבוא – אם לא בעולם הזה, אז בעולם הבא, או במציאות אחרת כלשהי.

בגישה זו יש שתי בעיות. האחת היא, שיש רוע כזה, שלא נראה שיש טוב כלשהו שיכול להצדיק אותו. אובדן כסף או פציעה עוד אפשר להבין, אבל מה עם מקרי זוועה כמו מוות אלים של ילדים, או אירועים כמו השואה? האם יש טובה כלשהי, גדולה ככל שתהיה, שיכולה להצדיק אותם? הבעיה השניה היא, שהגישה הזו דורשת כביכול מאלוקים להיות מחויב לטובתם של בני האדם. המאמין מסכים כביכול "להלוות" לאל סבל, כדי לקבל מאוחר יותר הנאה גדולה יותר, עם ריבית. הגמול המאוחר הוא התנאי היחיד "המאפשר" לאל לגרום סבל לבני אדם, ואלמלא אותו הגמול, היה לאל "אסור" כביכול להביא סבל לעולם. בכך הופך האל למשרתם של בני האדם, וזו תפיסה בעייתית ביותר.

הגישה של "חלל מת" עוקפת את הקשיים הללו. לפי גישה זו, ההגדרה של הטוב היא - מה שאלוקים רוצה. לא מה שאנחנו כבני אדם רוצים ומגדירים כטוב – אלא מה שהאל בוחר לעשות, זה הטוב האמיתי. גם אם האל יחליט להשמיד את כל בני האדם, גם אם הוא יקבע שכל הצדיקים ילכו לגיהינום וכל הרשעים לגן עדן – זה יהיה הטוב. אנחנו אולי לא נאהב את זה, אבל מהו רצוננו הפעוט שלנו אל מול רצון האל? טובו וצדקתו של האל אינם נמדדים לפי קנה מידה חיצוני כלשהו, אלא מהווים בעצמם את קנה המידה לטוב ולצדק האמיתי. אנחנו לא אמורים לחפש הצדקה לקיומו של הרוע בעולם, בכך שבעתיד כלשהו תצמח ממנו טובה גדולה יותר. ההצדקה לקיומו של הרוע היא רצונו של האל, ואם האל רוצה בכך, זה לא באמת רוע. סבל אולי, אבל לא "רוע" אמיתי. עם גישה כזו, מובן כיצד יכול המאמין להתבונן באירועי "חלל מת", ולומר בשלווה "רצון האל – נסתרות דרכי האל".

ודאי שאין זה פשוט לאמץ גישה זו, ולהחליף את נקודת המבט האנושית בזו האלוקית. מנקודת המבט האנושית, הנאה זה טוב וסבל זה רע. מנקודת המבט האלוקית, מה שהאל רוצה זה הטוב. קשה מאד להשתחרר ממגבלות האנושיות, ולהיות שווה נפש ביחס לזוועות המתרחשות בעולם. אולם מי שמצליח לעשות זאת, מגיע למדרגה גבוהה ביותר של שלוות הנפש ושיווי הרצון. הוא יכול להביט אל תוך לועו של הגיהינום המשתולל, ולומר בביטחון מלא: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא".

הערה לסיום: מאוחר יותר התברר לי שהאמירות הללו ב"חלל מת" מבטאות למעשה תפיסה תיאולוגית מסוימת הקיימת בעולם של המשחק, לפיה האנושות היא מעשה ידיהם של חייזרים, וייעודם של בני האדם הוא להתעלות לקיום חייזרי גבוה יותר. לפי זה האמירה "רצון האל" מובנת הרבה יותר, ומבטאת משהו שונה לחלוטין ממה שתיארתי פה. אבל זה לא משנה מה הכוונה המקורית. הרעיון הוא אמיתי, ואם האמירות הללו גרמו לי להבין אותו טוב יותר, הרי שהן מלאו בכך את תפקידן, גם אם הקשרן המקורי היה שונה. נסתרות דרכי האל...