על החיים ועל המוות פורסם ב 17/03/2013 16:05:00
האדם, כמו שכבר כתבתי בעבר, נועד להתדמות לאלוקים; וכחלק מההכנה לכך, נתן לו אלוקים כבר עכשיו את שני הכוחות האלוקיים הגדולים ביותר – ליצור חיים ולסיים חיים. ה' מתואר כ"מלך ממית ומחיה", ואת אותם כוחות, אם כי באופן מצומצם, הוא נתן גם לנו; רק ההרגל מונע מאיתנו להבחין בפלא העצום שבהם.
כוחו של האדם ליצור חיים, לברוא יצור אנושי חדש בעולם, הוא מופלא ביותר, אולם הוא מוגבל ומצומצם למדי. אף אדם אינו יכול לעשות זאת לבדו; דרושים לשם כך שני שותפים בוגרים ובריאים, וגם אז כל שביכולתם לעשות הוא נקודת הפתיחה של התהליך. מאחרי הרגע הראשון, כל השאר אינו בידיהם – האם ייקלט העובר, האם יתפתח כראוי, מה יהיה מינו, מה תהיינה תכונותיו, אופיו ואישיותו, וכן הלאה. ביצירת החיים, האיש והאשה הינם רק שותפים עם הקב"ה, כשרוב התהליך נעשה על ידו, ורק ההתחלה הסמלית על ידם (ולפעמים אפילו בלי כוונה או מודעות לכך).
לעומת זאת, הכוח להמית ולסיים חיים, נמצא אצל האדם באופן הרבה יותר נרחב, והרבה יותר בקלות. כל אדם יכול להרוג, ללא צורך בשותף או בסיוע, והוא יכול להחליט את מי להרוג, מתי ואיך, ללא כל הגבלה פרט למכשולים טכניים. אם יש לאדם את היכולת להתגבר על ההתנגדות הצפויה, ההרג עצמו הוא פעולה פשוטה מאד.
הרוצח עשוי בקלות להרגיש שהוא דומה לאלוקים; כמוהו, הוא משקיף מלמעלה על המוני בני האדם, ויכול להחליט כרצונו מי יחיה ומי ימות, מי לא יחזור היום הביתה, למי ייגדעו בפתאומיות כל התוכניות, החלומות והתקוות, וחייה של איזו משפחה ישתנו בן רגע לבלי הכר. דמיינו צלף האורב מעל אחד מגגות הרחוב, כשרובה בידו, וכל ההמונים עוברים לפניו כבני צאן. תזוזת אצבע קלה, והשינוי הגדול ביותר שיכול לקרות לאדם – אכן יקרה למישהו, למי שיבחר ובזמן שהוא יבחר. אותו אדם לא יחשוד אפילו מה צפוי לו, ואין לו שום דרך לשנות את גורלו. האין זו תחושה של התדמות לאל?
היכולת הזו, הכוח לשלוט על חייהם של בני אדם באופן המשמעותי ביותר שיתכן, הוא ממש ביטוי לכוח אלוקי. זו גם הסיבה שרצח הוא דבר חמור כל כך, שכן מעבר לנזק ולסבל שהוא גורם, הוא מבטא חוצפה נוראית מצדו של הרוצח שמעז "לשחק את תפקידו של האל", ולהשתמש בכוח אלוקי ללא סמכות.
על כל פנים, חוסר הסימטריה הזה מעניין – מדוע יכולתו של האדם ליצור חיים היא כה מוגבלת, ואילו יכולתו לסיים חיים היא כה נרחבת, באופן בלתי נסבל כמעט? נקודה למחשבה.
בואו נחשוב לרגע על המוות עצמו. המוות הוא הדבר המדהים והבלתי נתפס ביותר שאפשר לתאר. אילו היה המוות רק חידלון ותו לא, גם אז היה זה כמעט בלתי נתפס, לחשוב על עולם מלא של מחשבות, רגשות ורצונות שנכבה בן רגע. אבל מכיוון שהמוות אינו סוף הקיום, אלא מעבר לצורת קיום שונה – בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לא – הרי שהמשמעות שלו מרחיקת לכת הרבה יותר.
הרי המוות נמצא תמיד במרחק פסיעה אחת מכל אחד מאיתנו, והוא יכול להכות בכל רגע ובכל מצב. חישבו על כל אדם נורמאלי החי לו את חייו; רגע אחד כולו שקוע בענייני עבודה, לימודים, פרנסה, משפחה, תוכניות לעתיד, דאגות ותקוות – ועבור רגע אחד בלבד, הוא מוצא את עצמו בעולם אחר לגמרי, עולם של מלאכים ושרפים, בית דין של מעלה, רוחות ונשמות, גן עדן וגיהינום. כל הסיפורים הדמיוניים על אנשים שהועברו לפתע לאיזה עולם פנטסטי, לכוכב או מישור קיום אחר, מתגמדים לעומת המציאות האמיתית שבעולמנו: בכל יום עוברים מאות אלפי או מיליוני בני אדם ברחבי העולם, מהעולם הזה לעולמות אחרים ובלתי ידועים. ואותם עולמות נמצאים תמיד במרחק חוט השערה מכל אחד מאיתנו: תאונה קטנה, חוסר תשומת לב, תקלה אחת במערכות הגוף – ואנו נפרדים לבלתי חזור מכל העולם המוכר, מכל התוכניות והשאיפות, מכל המשפחה והחברים, ומוצאים את עצמנו בעולם שלעומתו ארץ עוץ וארץ הפלאות נראות שגרתיות כמו מדשאה ציבורית.
הפלא הזה נמצא סביבנו כל הזמן, ואנחנו לא שמים לב. למה? עוד נקודה למחשבה.
יש עוד זווית נוספת הקשורה למוות, והיא הסודות שהוא מסתיר.
מאז ראשית האנושות ועד ימינו, מנסים בני האדם למצוא תשובות לשאלות הגדולות על העולם: האם יש אלוקים, ואיזה? איזו מהדתות נכונה, אם בכלל? האם יש לאדם נשמה, ומה קורה לאחר המוות? גדולי אנשי הדתות, הפילוסופים, ההוגים והאומנים בכל הדורות עסקו בשאלות אלה, ועד היום התשובות להן לא ידועות, המחלוקות רבות, והתחושה היא של מסתורין גדול שאולי לא ייפתר אי פעם.
אבל למעשה, לכל אדם יש את האפשרות לגלות בעצמו, ובאופן ברור וחד משמעי, את התשובות לפחות לחלק גדול מאותן השאלות; לא צריך להיות פילוסוף גדול, ולא לעשות מדיטציה במנזר הודי. כל מה שצריך הוא אקדח טעון, ותנועת אצבע קלה – והתשובות תתגלינה מיד.
חישבו על זה: האדם המחזיק בידו אקדח, דומה למי שמחזיק בידו את המפתח לקופסא, בה נמצאות התשובות לכל השאלות הגדולות של העולם. כל שעליו לעשות הוא לכוון אותו לראשו, וללחוץ על ההדק. בין רגע הוא יגלה האם יש חיים אחר המוות, האם יש נשמה, אלו ישויות קיימות שם, האם פוגשים שם את אלוקים, ועוד תשובות להרבה שאלות, שאנשים רבים היו מוכנים לתת הכל כדי לפתור אותן. והנה התשובה נמצאת בהישג יד, ממש בקצה האצבע... האם אין זה מפתה?
נכון, יש בכך סיכון; אף אחד לא יודע מה יקרה ברגע שילחץ על ההדק. כמו מורפיאוס המציע לניאו את הגלולה האדומה ב"מטריקס", ומזהיר אותו: "זכור – איני מציע לך דבר, פרט לאמת". האמת יכולה להיות נוראה, קשה ובלתי נעימה; אולי האדם יתחרט בכל מאודו על כך שגילה אותה. אבל האם אדם ששואף לאמת בכל מאודו, אינו מוכן לקחת סיכונים, ולהקריב קרבנות? האם הוא יעדיף לקחת את הגלולה הכחולה, לשכוח מהכל, ולהמשיך לחיות את חייו תוך התעלמות מהשאלות הגדולות המטרידות אותו?
אז למה באמת לא לעשות את זה? אני רואה בפיתוי של הידע האסור שמציע המוות, את השתקפות הסיפור על עץ הדעת טוב ורע בגן עדן. גם שם היה הידע בהישג ידו של האדם, וגם שם אסר ה' על האדם לקחת ממנו ללא רשות – בדיוק כפי שאסר באיסור חמור על בני האדם לשלוח יד בנפשם. מעניין מאד הקשר בין עץ הדעת לבין המוות, שהרי על עץ הדעת נאמר "ביום אכלך ממנו מות תמות", ומי שמפתה את האדם לאכול מהעץ הוא הנחש, המסמל את המוות האורב והבלתי צפוי. המפרשים שואלים, מדוע באמת לא מת האדם ביום שאכל מן העץ, כפי שהזהיר אותו ה'? אולי התשובה היא, שהאכילה מהעץ היא עצמה המוות – פקיחת העיניים לראות את המציאות, באופן בו לא ראה אותה האדם קודם. כשהאדם ואשתו אכלו מעץ הדעת נפקחו עיניהם, והם קלטו לראשונה את משמעות היותם ערומים. מצבם ההכרתי השתנה באופן שאינו מובן לנו. והרי זה בדיוק מה שקורה במוות; ר' חיים מוולאז'ין למשל, בספרו "נפש החיים", כתב שהאדם אינו עובר לגן עדן או גיהינום אחרי מותו – הוא נמצא בהם כבר בחייו, רק שגופו החומרי מונע ממנו לראות אותם, ורק עם המוות והשחרור מהחומר נפקחות עיניו לראות את העולמות הרוחניים הסובבים אותו.
אם כן, המוות הוא אכן פיתוי, אבל לא בשל החידלון לכאורה, שלא באמת קיים בו; לא מדובר על "מחשבות אובדניות", של מי שרוצה לשים קץ לקיומו. גם זה סוג של פיתוי, והשאיפה לחידלון, thanatos במושגים של פרויד, קיימת ברובד מסוים אצל אנשים רבים. אבל מי שחושב שזה מה שהמוות מציע לו, טועה. המוות מציע צורה אחרת של קיום, וידע מסתורי על סודות המציאות, אבל על פי צו ה' אסור לנו לקטוף מהפרי הזה ללא רשות. האיום הוא ברור מאד – מי שיאכל מעץ הדעת בלי רשות, אולי ייפקחו עיניו לראות את גן עדן, אבל הוא יגורש ממנו מיד. "המאבד עצמו לדעת, אין לו חלק לעולם הבא", ואוי לו למי שמעז לקחת ללא רשות את מה שה' אסר עליו.
עלינו להסתפק בידיעה שיום יבוא ונעבור דרך השער הזה, ועד אז עלינו להכין את עצמנו לכך, כדברי חז"ל "הכן עצמך בפרוזדור כדי שתזכה להיכנס לטרקלין". גם אם אסור לנו לפתוח את הקופסה, מעודד לדעת שהתשובות נמצאות כ"כ קרוב, ושסופה של האמת להתברר.
