מיסטריום

הזדמן לי לקרוא את ספרו המרתק של ד"ר אורי שוורצמן, "רופא לבן, אלים שחורים". שוורצמן הוא רופא ופסיכיאטר ישראלי, שחי במשך תקופה ארוכה בין השבטים הפרימיטיביים באפריקה. בספרו הוא מתאר את החוויות המעניינות שיצר עבורו המפגש בין עולמו המערבי-מודרני, לבין עולמם השונה כל כך של האפריקנים, המלא בכישוף, שדים, כוחות מיסטיים ואלילים.

אחד הדברים שאהבתי בספר הוא הפתיחות שמגלה שוורצמן כלפי אותן אמונות ודעות, שרוב האנשים המערבים היו דוחים על הסף בזלזול מבלי לשקול אותן אפילו. כפי ששוורצמן מתאר, הוא עצמו הגיע לאפריקה מלא בתחושת עליונות מתנשאת, ורחש ספקנות וציניות כלפי כל "אמונות ההבל" של הילידים בדבר מכשפות ושדים. ואולם ככל שלמד להכיר את האפריקנים טוב יותר, וככל שרבו התופעות המוזרות והבלתי מוסברות שאליהן נחשף – הלכה הציניות שלו והתפוגגה, והוחלפה בהדרגה בתחושת ענווה כלפי אותה תרבות שונה, ובהכרה בכך שאולי אכן ישנם דברים שהמדע המערבי אינו מסוגל להסביר.

ובאמת, הספר מלא בתיאורים של אירועים מוזרים ביותר, ששוורצמן היה עד להם באופן אישי, ושלמרות ניסיונו לתת להם הסבר מדעי, הוא מודה בכך שהסבר זה נראה לעתים בלתי מתקבל על הדעת – ואולי דווקא ההסבר האלטרנטיבי, העל-טבעי והמיסטי של האפריקנים, עשוי להיות הנכון.

אחת התופעות הנפוצות שהוא מתאר שם, הוא מה שהאפריקנים תופסים כהשתלטות של רוח או שד על גוף אדם. כאשר זה קורה, האדם מתחיל להתנהג בצורה משונה וחריגה ביותר. ההסבר המערבי לזה יהיה, כמובן, שמדובר בסכיזופרניה או מחלת נפש כלשהי; אבל יש כמה דברים שההסבר הזה אינו מניח את הדעת לגביהם. למשל, מקרה בו אשה זקנה, שבקושי היתה מסוגלת לצעוד כמה צעדים ללא עזרה, רצה לפתע בקלילות מרחק של עשרה קילומטרים, והיתה ממשיכה לרוץ אלמלא היו עוצרים אותה.

אבל נניח שגם לזה יש איזה הסבר מדעי; מה שמבחינתי הוא לחלוטין מעבר להסבר כזה, הוא יכולתם המופלאה של אותם אנשים לדבר לפתע במגוון שפות זרות, שאותן אין הם מכירים כלל במצבם הנורמאלי. שוורצמן מעיד שפעמים רבות ראה כיצד אפריקנים מכפר נידח ומבודד, שכל קרוביהם נשבעו שמעולם לא יצאו ממנו, מתחילים לפתע לנהל שיחות בצרפתית שוטפת "ברמה של מרצה לפילוסופיה בסורבון" כלשונו, באנגלית, או בגרמנית. זאת למרות שמעולם לא שהו במקום בו מדוברת אחת משפות אלה. איך אפשר לתת הסבר טבעי לתופעה זו?

שוורצמן מעלה את האפשרות שאותם אנשים בכל זאת שמעו את השפות הללו בילדותם, או בנסיבות כלשהן, והדבר נשכח מהם. הוא מספר על יהודי מבוגר יליד פולין, בו טיפל בישראל, שלמרות שבילדותו דיבר פולנית, טען בנחישות שאין הוא זוכר את השפה כלל; אולם תחת השפעת היפנוזה, החל לפתע האיש לדבר פולנית שוטפת. מסתבר שהזיכרון היה שמור אצלו בתת-מודע, ובנסיבות יוצאות דופן הוא עלה אל פני השטח.

אבל כמובן שמקרה זה שונה לחלוטין מהמקרים של אותם אפריקאים, שכן אותו יהודי אכן ידע פולנית בילדותו, ורק שכח זאת. אבל מאיפה יכולים אנשי השבטים באפריקה לקלוט צרפתית, אנגלית או גרמנית ברמה כזו גבוהה? נניח שהם פגשו פעם איזה צרפתי, שלימד אותם משפט או שניים. זה מספיק כדי לנהל שיחה שוטפת בשפה הזו? אני, למשל, נחשפתי ללא ספק ליותר צרפתית מאשר אותם אנשים – ביקרתי פעמיים בצרפת (בעוונותי הרבים), וגם ראיתי סרט בצרפתית ("כשהנערים שרים" – סרט מקסים, אגב). ובכל זאת אני משוכנע לחלוטין, שגם תחת ההיפנוזה או הסמים החזקים ביותר, אני לא אהיה מסוגל לנהל שיחה כלשהי בצרפתית, ולו ברמה הבסיסית ביותר. במקרה הפרוע ביותר, בו אוכל לדקלם בעל פה כל שורה בצרפתית ששמעתי אי פעם, עדיין לא אהיה מסוגל להבין מה אנשים אחרים אומרים ולענות להם בהתאם. אבל אותם אפריקאים, לפי שוורצמן, עושים בדיוק את זה.

ולא רק החולים והמשוגעים הם אלה שנכנסו בהם רוחות ושדים; כאשר הם באים לכהן שלהם לקבל טיפול, הוא מכניס את עצמו למצב טרנס מקביל, שבו גם עליו משתלטת לכאורה רוח כלשהי, ואז מתנהל מאבק בין הרוח שבגופו של הכהן לזו שבגופו של המטופל. שוורצמן מספר שזו חוויה מרתקת לראות את הדו-קרב הלשוני שמתחולל לעתים בין השניים, כאשר המטופל קופץ במהירות משפה לשפה, והכהן מגיב בעקבותיו באותן שפות. ושוב, גם הכהן, כמו המטופל, אינו יודע מלה בשפות הללו, אינו זוכר מאומה ממה שאמר בזמן הטרנס, וכשפונים אליו אח"כ באותן שפות הוא בוהה במבט אטום מבלי להבין.

וזו רק אחת התופעות המוזרות בהן נתקל שוורצמן; בין היתר הוא מספר על רופאת אליל, שידעה לזהות תמיד את מין העובר של כל אשה הרה, באמצעות מישוש בטנה וליקוק המזרן עליו שכבה – שוורצמן בדק אינספור פעמים, והיא מעולם לא טעתה. או על רופא אליל אחר, שהצליח באמצעות טקס מוזר כלשהו לשלוף קליע עופרת מתוך חזהו של מטופל, באופן בלתי מוסבר לחלוטין. קוסם נוסף הצליח לרפא כבמטה קסם – פשוטו כמשמעו – מחלה שבאופן טבעי ההחלמה ממנה אמורה להימשך לפחות מספר שבועות או חודשים. אכן, לשבחו של שוורצמן ייאמר שהוא אינו מתעקש לדבוק בצרות מוחין בהשקפת העולם הרציונאליסטית המערבית, ולטעון שחייב להיות הסבר "מדעי" לכל תופעה; הוא אמנם לא מאמץ את השקפת העולם האפריקאית – אבל גם אינו דוחה אותה על הסף, ונראה שהוא בהחלט נוטה להאמין לפחות לחלק ממנה. אולי באמת יש שדים ורוחות שמשתלטים על אנשים; על סמך מה יכולים אנשים לטעון בוודאות כזו, שאין דבר כזה?

דוגמא לגישה הפוכה מזו נמצאת בספר "הנזיר והפילוסוף", שהוא למעשה שורת דיאלוגים בין הפילוסוף הצרפתי, האתיאיסטי והספקן, ז'אן פרנסואה רוול, לבין בנו מאתייה, שהיה ד"ר לביולוגיה, ונעשה נזיר בודהיסטי. רוול, כצפוי, מגלה ספקנות רבה כלפי האמונות הבודהיסטיות בטלפתיה, גלגול נשמות וכדו', וטוען שהוא רוצה הוכחה לכך. גם לאחר שבנו מעיד בפניו על דברים שראה באופן אישי, על מקרים בהם ילדים שזוהו כגלגול נשמתו של נזיר שנפטר, ידעו לקרוא לכל אחד מחבריו של אותו נזיר בשמו, בפעם הראשונה שנפגשו – ממשיך רוול לטעון שזו לא הוכחה, אלא אולי רק עדות היסטורית, ומתרץ תירוצים מפולפלים שכל מה שעומד מאחוריהם הוא פשוט הסירוב להכיר בקיומה של מציאות מטאפיזית. בנו מזמין אותו בפשטות לבוא לחיות זמן מה במנזר, ולהיווכח בדברים הללו במו עיניו; אבל את זה כמובן הפילוסוף לא יעשה. הרבה יותר נוח לשבת בכורסה ומשם לקבוע בבטחה מה קיים ומה לא, ולהטיל ספק בכל מה שלא מופיע בסלון ביתך.

אחת מהרעות החולות של השקפת העולם החילונית-מטריאליסטית היא בדיוק אותה התעלמות מכל תופעה שסותרת את אמונתה (או את כפירתה), עד כדי היתלות בתירוצים פתטיים ומגוחכים, שאינם מתקבלים על הדעת – העיקר שלא יצטרכו להודות שאכן קיימים דברים כמו נשמות\שדים\כישוף\אלוקים וכן הלאה. בין אם זה בניסיונות לתרץ את הידע הלינגוויסטי של אותם כפריים אפריקאים באופן שתואר לעיל, או בהתייחסות אוטומטית ועיקשת לכל עדות על-טבעית כאל הזיות, זיופים וכדו' (דנה סקאלי, זוכרים?), או בניסיונות להסביר את קיום החיים והאדם באמצעות סיפורי-בדים אבולוציוניסטיים (במקרה היה איזה מפץ גדול, ככה סתם, ובמקרה התפתחו תאים מתוך המרק הקדמוני, ובמקרה התפתח אח"כ אדם...). העולם מלא פלאים, ניסים ומסתורין על כל צעד ושעל, אבל המטריאליסט הספקן יאטום את עצמו מפני כל אלה, וישכנע את עצמו ש"חייב להיות הסבר הגיוני", גם אם אין לו שמץ של מושג מהו. ובניסיונו למצוא הסברים שכאלה, הוא יוצר תיאוריות מוזרות והזויות בהרבה מאשר קיומם של אותם דברים "לא הגיוניים" מהם הוא מבקש לברוח. ולזה קוראים "רציונאליזם". 

כמו שכתב ההוגה הבריטי גילברט קיית' צ'סטרטון, בספרו "אורתודוקסיה": "הלוגיקן המורבידי מנסה להפוך את הכל למובן, ומצליח להפוך את הכל למסתורי; המיסטיקן מאפשר לדבר אחד להיות מסתורי, ואז הכל נעשה מובן".

עוד דבר שאהבתי בהשקפת עולמם של האפריקאים, הוא את היחס הטבעי והבריא למוות כאל חלק בלתי נפרד ובלתי נמנע מהקיום האנושי. שוורצמן מראה יפה איך בעולם המערבי אנשים מדחיקים את קיומו של המוות, ומתייחסים אליו כאל סוג של תאונה מצערת, שניתן היה למנוע אותה. הם מסרבים להכיר בכך שהם, או קרוביהם, אכן מות ימותו יום אחד, באופן ודאי, ואין שום דבר שיכול למנוע את זה – גם לא הרופאים הטובים ביותר והזהירות הרבה ביותר. כאשר מישהו נפטר, הדבר עשוי לגרום לזעזוע אצל כל קרוביו ומכריו, ולאחר מכן מופיעה מעין הדחקה והכחשה, וחזרה לשגרה. כל זה משום שהאדם החילוני המערבי תופס את המוות כסוף הקיום, וממילא חרד ממנו ואינו מעוניין לחשוב עליו, וכך, לרוע המזל, אינו מכין את עצמו למה שבאמת מצפה לו לאחר המוות. לעומת זאת האפריקאים חיים לצדו של המוות יום יום, שעה שעה, מבינים שמדובר בשלב בלתי נמנע של החיים, ורואים בו רק מעבר לצורת קיום אחרת. הנה עוד שיעור שיכול האדם המערבי ללמוד דווקא מהתרבות האנושית הפרימיטיבית ביותר.