מיסטריום

בתור אחד שנוסע כמעט כל יום בטרמפים הלוך-חזור, נגזר עליי להיות חשוף זמן לא מבוטל לשידורי הרדיו השונים, מה שגורם לי ללא מעט סבל. יש הרבה דברים לא נעימים ברדיו – שדרנים עם דעות מרגיזות, פרסומות שטוחנות לך את המוח עם כל מיני דברים שאתה לא רוצה לשמוע עליהם, ועוד כהנה וכהנה. אולם תחום מיוחד של סבל שייך ללא ספק לשידורי המוזיקה.

במסגרת נסיעותיי נחשפתי לכל סוגי המוזיקה האפשריים: עברית, אנגלית, רוסית, ערבית, פופ, רוק, ג'ז, ראפ, ועוד כל מיני סוגים שאני אפילו לא יודע איך קוראים להם. לא שיש לי משהו נגד מוזיקה, אם היא טובה, אבל דבר אחד מפריע לי במיוחד: כל השירים המשודרים ברדיו (או מנוגנים בכל מקום אחר, לצורך העניין), כמעט בלי יוצא דופן, עוסקים בנושא אחד ויחיד – "אהבה".

לא משנה מאיזה סגנון השיר, לא חשוב מי הזמר ומי הלהקה; אתה יכול לחרוש את הרדיו במשך שעות, ולא תמצא שיר אחד שאינו עוסק ב"אהבה" על גילוייה השונים – מרומנטיקה ועד זימתיות, מתיאורי תשוקה לתיאורי שברון לב, וכן הלאה וכן הלאה. גם אם "אהבה" היא לא הנושא העיקרי של השיר (דבר נדיר למדי), אפשר להיות בטוח שהוא יכלול כמה התייחסויות ל"את ואני", "אני ואת", "הוא והיא", "היא והוא", "שנינו יחד", "כל אחד לחוד" וכל הטיה אפשרית שמתארת זכר ונקבה, ביחיד או ברבים, בעבר, הווה או עתיד.

לא שיש לי משהו נגד אהבה; אהבה זה דבר חשוב מאד, כמובן בתנאי שלא מדובר בתאווה או זימה, אלא באהבה אמיתית – וזה משהו שרובם המוחלט של אותם זמרים וזמרות אין להם מושג בו, כפי שניכר מאורח חייהם ומקצב החלפת בני\בנות הזוג שלהם. אבל למה, בשם מכנסיו הנוצצים של המלך אלביס, זה הנושא היחיד ששרים עליו? אין עוד דברים בעולם? אין  עוד נושאים לשיר עליהם? למה 95% של השירים המנוגנים היום ברחבי העולם, עוסקים רק ב"אהבה"? אפילו אם נגיד שזה הנושא הכי חשוב בעולם (וזה לא) – כמה כבר אפשר לטחון אותו? אי אפשר לשיר על עוד דברים, למשל הנוף, עונות השנה, הארץ והמולדת, על ערכים ומידות טובות, ועוד כל מיני דברים (ואני לא מדבר בכלל על מוזיקה חסידית\דתית)? כן, אני יודע שיש גם כמה שירים על הנושאים האלה, אבל גם אם נצרף את כולם ביחד לא נגיע לאחוז קטן ממספרם של שירי ה"אהבה". את כל זה אני אומר בלי להתייחס אפילו לתוכן ולאיכות של שירי ה"אהבה" למיניהם, למסר שלהם ולגישה שלי כלפיהם. אפילו אם הייתי חושב שאלו שירים מעולים (ורובם ממש לא) – העיסוק האובססיבי בנושא הזה הפך לדעתי כבר מזמן למחלת נפש, לא פחות. כל אובססיה שיוצאת מפרופורציות היא מחלת נפש, ובמקרה של התמקדות המוזיקה בנושא ה"אהבה", זו כבר מגיפה חובקת עולם, שנראית כרגע חשוכת מרפא.

* * *

הכוחות הפועלים בעולם אינם אקראיים; מאחורי כל תופעה בעולם עומד כוח רוחני, כלומר מלאך, שמקדם אותה. יש מלאכים "טובים", המקדמים כוחות שמועילים לאנושות ומקדמים אותה, ויש מלאכים "רעים", או שטנים, שמנסים להכשיל את בני האדם בעבירות, ולהוביל אותם להרס פיזי ורוחני. אני כותב טובים ורעים במירכאות, משום שגם ה"שטנים" הללו אינם רעים באמת, אלא רק ממלאים את תפקידם הלא-נעים, כחלק מהתוכנית האלוקית (כמו סוהרים, גובי מס או סוכני מוסד).

בספרי In Nomine  מופיע פירוט של חלק מהמלאכים והשטנים המרכזיים בעולם, ושל תחומי ההשפעה שלהם. אמנם מדובר בתיאור בדיוני, אבל יש שם לא מעט אינטואיציות שמכוונות לאמת. נשתמש במושגים שלהם כדי להמחיש את מה שלדעתי עומד מאחורי התופעה.

מבין הארכי-שטנים תופסים מקום מרכזי שלושה נסיכי-אופל רבי השפעה במיוחד: אנדריאלפוס (Andrealphus), נסיך התאווה; נייבאס (Nybbas), נסיך המדיה; ולילית, נסיכת החופש. מי שיתבונן במצב של עולמנו כיום, יראה בבירור איך שלושת הכוחות הללו משתפים פעולה ביחד, כדי לדרדר את האנושות למעמקי השאול.

על נסיך התאווה אין צורך להאריך במלים. כולם רואים איך הוא משתולל כיום ללא מעצורים, בכל צורותיו האפשריות. הכוח הזה תמיד היה קיים, אבל בתקופתנו הוא קיבל תגבור משני נסיכי האופל הנוספים – מדיה וחופש – שמעצים את השפעתו פי כמה וכמה מכל מה שהיה בעבר.

ראשית, המדיה. נייבאס, שהתחיל את דרכו כשטן זוטר למדי (כנראה עם המצאת הקולנוע?), הפך בימינו לאחד מהשטנים הבכירים ביותר. זה התחיל עם המצאת הטלוויזיה והפצתה בכל הבתים המודרניים, נמשך עם הופעת הכבלים, והגיע לשיאו העכשווי עם התפשטותה של האינטרנט, שכבר מזמן אינה מוגבלת למחשבים הנייחים, אלא נמצאת בכל מכשיר סלולרי, איי-פון\פד\פוד, מחשבים ניידים וכן הלאה, כשהזמינות שלה רק הולכת וגוברת. המדיה לכשעצמה היתה יכולה להיות כלי מבורך מאד, אבל מכיוון שמי שעומד מאחוריה הוא נייבאס, הרי שהשפעתה העיקרית והחזקה ביותר משרתת את כוחות  האופל. זה מתבטא בראש ובראשונה בשיתוף הפעולה שלו עם אנדריאלפוס, שהפך את המדיה והאינטרנט למצבור בלתי-נתפס של גירוי תאוות ויצרים, בנגישות וזמינות שלא היתה כמוה. אם פעם אנשים היו צריכים לקנות בחשאי חוברות תועבה וקלטת וידיאו בכל מיני קיוסקים מפוקפקים, הרי שעכשיו נעשו התמונות והסרטים הסוטים ביותר בעולם נגישים לכל מכשיר סלולרי, הנמצא בכיסו של כל ילד, במרחק לחיצת כפתור בלבד. וככל ששטן התאווה מתחזק, רמת הרוחניות והרגישות לקדושה יורדת, כבודן של נשים ושל גוף האדם מושפל לרפש, והצימאון הבוער מעוור את עיניהם של בני האדם ומערפל את מוחם. את התוצאות אנו רואים כל יום, במספר מקרי ההטרדות, האונס, פשעי המין, וגם בנורמות ההתנהגותיות "הלגיטימיות" שהולכות ומתבהמות יותר ויותר.

למה בני האדם לא עושים משהו בנושא? האם אין הם רואים לאן הדברים מגיעים? התשובה הכואבת היא, שאנשים רבים דווקא נהנים מהמצב, ולא מפריע להם בכלל להתמכר לשבי של שטן התאווה. אולם גם אותם אנשים שעיניהם לא התעוורו וליבותיהם לא נאטמו, הרי שידיהם כבולות מלפעול בנושא; וזאת בשל השפעתה של הצלע השטנית השלישית שהזכרנו – לילית, נסיכת החופש.

החופש למעשה אינו בהכרח כוח שטני, וגם לילית מתוארת כדמות מורכבת ודו-אנפית, לא מרושעת כליל כמו שטנים אחרים. הרבה דברים טובים באו לעולם בזכות השאיפה לחופש. אולם בסופו של דבר צדקו כותבי In Nomine שסיווגו את כוח החופש כשייך יותר לצד השטני של המפה – שכן במציאות של היום, מתבטא החופש בעיקר בשאיפה להפקרות ולאנרכיה, למצב של התמכרות ליצרים ללא חוקים ומגבלות, ולהרס כל מסגרת של סדר ומוסר. אם מישהו מנסה להגביל, לתחום, לצמצם, להגדיר – מיד קמות נגדו זעקות על כפייה, דיכוי, משטור והדרה, ושאר הביטויים שהשיח הפוסט-מודרני מצטיין בהם. הגישה הרווחת היום, היא לתת לכל אחד את מקסימום החופש, לעשות כל מה שמתחשק לו – בתנאי, כמובן, שהוא לא פוגע באחרים; אבל כוחות האופל לא נולדו אתמול, והם מכירים כל כך הרבה דרכים בהם יכול האדם להרוס את עצמו ואת סביבתו גם בלי "לפגוע באחרים" ישירות, כך שאותו סייג-לכאורה אינו מהווה עבורם מכשול. תחת חסות החופש של לילית, ובאמצעות המדיה של נייבאס, מציף אנדריאלפוס את מוחותיהם וליבותיהם של בני האדם בלהבות התאווה – ואח"כ כשמישהו ייכשל וייפול, כל התקשורת תצקצק כמובן בלשונה בתוכחה, ותמהר לגנות ולהוקיע ולתבוע להגן על ביטחונן של הנשים; ובו זמנית תשדר תיאורים מפורטים ו"מזעזעים" של הפרטים המדויקים של המקרה, כדי להרוויח עוד רייטינג מגירוי יצריהם של השומעים, בתקווה שאנשים נוספים ייפלו ברשת, והמעגל יימשך.

כך בעצם השילוש הטמא הזה הופך לכוח פעולה בלתי מנוצח: אלמלא המדיה, היה כוחה של התאווה מוגבל ומצומצם בהיקפו. אלמלא התאווה, היתה המדיה יכולה לשמש ככלי חיובי, להפיץ בעולם ידע וערכים, והחופש היה מופעל כדי להגביר את הטוב בעולם, ולהשתחרר מכוחות דיכוי שליליים באמת. אלמלא החופש, היה מישהו עוצר את הזרם המזוהם שמציף את המדיה ומשחית את האנושות. אולם כששלושת הכוחות פועלים ביחד – האנושות נלכדת ברשתם באופן סבוך ביותר. ועדיין לא הזכרנו את השטנים האחרים שפועלים בשטח, כמו שטן הפלגנות, המלחמה, הציניות, הגרגרנות ועוד רבים ורעים.

חשוב לציין, שמטרתם העיקרית של כוחות הטומאה היא לא החטאים לכשעצמם, אלא להרחיק את בני האדם מה', ולהוביל אותם לכפירה. כוח התאווה מוביל להרבה עבירות חמורות ביותר בפני עצמו, אבל התוצאה הגרועה אף יותר מהעבירות, היא שבעקבות התמכרותו ליצרים מתפתה האדם לכפור בה', ובכל כוח עליון שעשוי להגביל אותו במימוש יצריו. הזכרתי כבר בעבר שזוהי הסיבה העיקרית לכך שאנשים עוזבים את האמונה. וכאשר אדם מתחיל לכפור כדי "לשחרר" את עצמו, השלב הבא יהיה לא רק להכחיש את מציאות ה', אלא לשלול כל אמת מוחלטת, כל ערך מוחלט, כל מהות אובייקטיבית – הכל כדי שלא יימצא חלילה שום גורם שעלול להציב לאדם דרישות לרסן את עצמו. באופן הזה, התאווה היא הכוח המניע העיקרי מאחורי הפוסט-מודרניזם על גווניו השונים, שמטרתו העיקרית היא לשחרר את האדם מכל רמז למגבלה או מחויבות, כדי שיוכל לעשות ככל העולה על רוחו בלי רגשות אשמה. הרי מה עוד כבר יכולה הכפירה להציע? איזה פרס או הנאה יש לכופר, שאין לאדם המאמין? העולם החילוני לא מציע כיום שום אידיאלים שאינם נמצאים גם בעולם הדתי. הדבר היחיד שהוא יכול להציע הוא "חופש". אולם במה מתבטא חופש זה? מה כבר יכול החילוני לעשות, שהדתי לא יכול? הדבר הראשון שעולה לכם לראש – הוא התשובה הנכונה (אלא אם כן חשבתם על "לנסוע לים בשבת". אבל את זה אפשר לעשות גם ביום חול). והנה אנו שוב רואים את הקשר ההדוק בין שטן החופש לשטן התאווה.

* * *

זה מסביר למה הנושא היחיד שאנשים שרים עליו זו "אהבה", או ליתר דיוק – תאווה. בעקבות השפעת המדיה, שמפמפמת את שירי ה"אהבה" לראש של כל מי שפותח רדיו לכמה דקות, עוברת האנושות שטיפת מוח מסיבית שגורמת לה להתמכר לרגשות וליצרים של ה"אהבה", ומכאן הדרך להרס רוחני קצרה ומהירה. כבר כל כך התרגלנו למציאות הזו, שאנחנו אפילו לא שמים לב עד כמה היא מעוותת, ולא מבינים מי מושך בחוטים שלנו.

לא לחינם המוזיקה היחידה כיום שעוסקת בקביעות בנושאים שאינם קשורים לאהבה ותאווה, היא המוזיקה המסורתית, דתית וחסידית. אהבת ה' מול תאוות הבשר – אלו שתי האלטרנטיבות האמיתיות שמתמודדות על נשמות המאזינים.

אז בפעם הבאה שאתם עומדים לפתוח את הרדיו, הטלוויזיה, המחשב או הסמארטפון – זכרו היטב: אלו לא סתם מכשירים תמימים. יש כוחות רוחניים שפועלים בעולם, וביניהם כוחות טומאה חזקים ומתוחכמים ביותר, שיעשו הכל כדי ללכוד אתכם ברשתם (תסתכלו בתמונה שבראש העמוד...). רק אם נהיה מודעים לקיומם, יהיה לנו סיכוי לזהות את השפעתם ולחמוק מהם. ראו הוזהרתם.