מיסטריום

מעריציו של פרדי קרוגר מקבלים אותו בתשואות (מתוך הסרט "הסיוט החדש של ווס קרייבן")

הטוב, הוא מה שצריך לעשות; אבל הרע הוא הרבה יותר מגניב. נכון?

לאחרונה הרהרתי בתופעת ההערצה של דמויות מרושעות. ישנם כמה רשעים ונבלים, בתחום הקולנוע בעיקר, שזכו להערצה נלהבת וסוחפת מעבר לכל פרופורציה. קחו למשל את ידידנו הוותיק פרדי קרוגר (או פרעדי קרוגער, ביידיש), עליו כתבתי פה לא מזמן. קשה לחשוב על התגלמות מוחלטת יותר של הרשע – סוטה, פדופיל, אנס, רוצח סדרתי סאדיסט, מה שלא תרצו. ועם כל זה, לא רק שהסרטים שלו שברו את הקופות בכל רחבי העולם, וקנו להם קהל מעריצים מושבע, אלא גם דמותו האישית – ולא זו של יריביו "הטובים" -  הפכה למושא לחיקוי והערצה. די לראות כמה אביזרים נלווים נוצרו בהשראת דמותו של פרדי: בובות, תחפושות, כפפות-סכינים, קעקועים, ואפילו פיג'מה לילדים שנראית כמו החולצה שלו. אצל חלק מהמעריצים, זה כבר מגיע לרמה של סגידה. תסתכלו למשל על הסצנה בסרט Wes Craven's New Nightmare, בה רוברט אנגלונד – השחקן המגלם את פרדי – מתקבל בהתלהבות בידי קהל מעריציו, הלובשים תלבושת פרדי ומניפים שלטים כמו "Freddy come back!", ו- "We love Freddy!". או צפו בקטעים "For the Love of the Glove"  ו- "Fred Heads", מתוך הסרט הדוקומנטרי "Never Sleep Again: The Elm street Legacy". ופרדי הוא רק דוגמא אחת; גם אייקונים אחרים של רוע ואימה, כמו ג'ייסון וורהיס, מייקל מאיירס, חניבעל לקטר, ועוד כל מיני רוצחים, מאפיונרים, ערפדים, מפלצות ונבלים אחרים, זכו למועדוני מעריצים לא קטנים. ואני לא מדבר על קבוצות מטורפות כמו כתות שטן למיניהן, אלא על אנשים נורמאליים לחלוטין. האם אין משהו מטריד באופן בו דמויות שמגלמות את כל הרוע והרשעות, זוכות לכל כך הרבה אהדה והערצה?

נשאל קודם כל, מאין נובעת ההערצה הזו? מאיזה מקום בנפש היא מגיעה?

ישנן מספר תשובות אפשריות:

א. הדמות המרושעת מגשימה את הפנטזיות הכמוסות של המעריצים. הם היו רוצים בעצמם לעשות את אותם דברים, לרצוח, לאנוס וכדו' – בין אם הם מודים בזה בינם לבין עצמם, ובין אם הם מדחיקים זאת – אלא שהחברה, החינוך ותנאי המציאות מונעים זאת מהם. לכן הם נהנים להזדהות עם דמותו של הרשע, ולחוות דרכו משהו מהתחושה של הגשמת אותן פנטזיות בעצמם.

ב. מדובר בדרך להתמודד עם הפחד מאותן דמויות. ילד שמפחד מפרדי, ירצה להרגיש את עצמו "בצד שלו", כדי להתחבר אליו כביכול, ובכך לסלק את עצמו מהתחום החשוף לפגיעתו. ודאי שלבישת בגדי-פרדי, או משחק בבובת-פרדי, נותנים תחושה של בעלות ושליטה על הדמות המפחידה, ובכך מחלישים את הפחד מפניה ומקנים הרגשה של כוח.

ג. יש כאלה היכולים לראות את האידיאה העליונה המתלבשת באותן דמויות אפלות. אחרי הכל, גם תכונות כמו עוצמה, אכזריות, הרס, ענישה וגרימת סבל, הן כוחות הנמצאים באלוהות. כתבתי במאמר הקודם על האופן בו דמויות כמו פרדי וג'ייסון משמשות כ"נוקמים" המענישים את הנוער הפוחז על חטאיו. כך גם האופן בו הללו רומסים ומערערים את כל המוסכמות והחוקים, את כל המגבלות האנושיות והמוסריות, מבטא איזו התגלות שמעבר לקטנות האנושית. המעריצים מרגישים אולי שיש משהו מן הנשגב והעילאי, משהו מעורר הזדהות עם אותן דמויות, ולכן הם נמשכים אליהם.

יתכן שהתשובה תשתנה ביחס למעריצים שונים, ויתכן שמדובר בשילוב של אותן סיבות. באופן דומה, היו אנשים בעולם העתיק שסגדו לאלים מרושעים ומפלצתיים בעליל, כנראה בשל אותן נטיות – הזדהות עם הרשע, התגברות על הפחד, ומשיכה לגילוי האלוהי.

אין הצדקה לחשוב, שמי שמעריץ דמויות כמו פרדי קרוגר, הוא בעל נטיות סדיסטיות ורצחניות. אנשים יכולים להימשך לדמויות כאלה דווקא מפני שהן מבטאות את ההפך הגמור מהן עצמן. אמנם, ברגע שמתחילים להעריץ את הרשע הדמיוני, הגבול בינו לבין הערצת הרשע שקיים בעולם האמיתי – הולך ונעשה דק; ובפרט במציאות של ימינו, בה התקשורת ותוכניות הריאליטי מטשטשות לחלוטין את התחומים בין דמיון ומציאות, משחק והחיים האמיתיים.

המחשה מצוינת לכך ניתן לראות בסרט "Behind the Mask: the Rise of Leslie Vernon". גיבור הסרט, לסלי ורנון, לוקח השראה מדמויותיהם הנערצות של פרדי, ג'ייסון ומאיירס, ומחליט שהוא יהיה הדבר הגדול הבא: הוא הולך להיות סלאשר רצחני חבוש במסכה, שיטיל את אימתו על אוכלוסיית הנוער המקומית, לפי כל הכללים והמסורות המקובלים בסרטי אימה. בניגוד לאותן דמויות מפורסמות, לסלי הוא לא פסיכופת, לא מטורף, לא סוטה ולא סאדיסט; הוא בחור נורמאלי לחלוטין, כמו השכן שלכם מהדירה ממול. הוא מודע לחלוטין לעצמו, והוא בוחר ללכת בדרך הזו פשוט מפני שזה מה שהוא החליט לעשות – בדיוק באותו אופן בו אנשים אחרים מחליטים להיות אצנים אולימפיים, מטפסי-אברסט, או כל מקצוע אתגרי ומסוכן אחר. הוא לא רואה את תפקיד הסלאשר כמשהו שנכפה עליו מכורח המציאות, וגם לא מנסה לספק לו הצדקה אידיאולוגית כלשהו; זה פשוט מה שהוא רוצה לעשות, והחברה צריכה גם אנשים כאלה, שמבטאים את הרוע והפחד. כפי שהוא מעיר בשנינות, יש גם כאלה שבוחרים להיות עיתונאים...

אבל הקטע היותר הזוי הוא לא לסלי עצמו, אלא צוות הצילום שהוא מזמין במיוחד כדי לתעד את כל ההכנות שהוא עושה לקראת הרצח ההמוני הראשון שלו, וכמובן את האירוע עצמו. הצוות, המורכב מכתבת צעירה ומשני הצלמים שלה, עוקב אחר האופן שבו הוא מכין את המלכודות, את כלי הנשק, מפרט את תוכניתו ואת אופן הפעולה שלו, ומסביר את כללי "האתיקה המקצועית" של הסלאשרים. ומה שמצחיק הוא, שהם כל כך נסחפים בהתלהבות שלו ומזדהים איתו, עד שהם מתעלמים לחלוטין מהעובדה שהם מתכוננים פה לרצח המוני של חפים מפשע; מבחינת ההרגשה שלהם, מה שהם עושים זה כמו כל תוכנית ריאליטי מותחת, או תחקיר עיתונאי מרתק. רק לאחר שלסלי נכנס לפעולה ומחסל את קרבנותיו הראשונים, הכתבת "תופסת את עצמה" ומצהירה שהם לא יכולים פשוט לעמוד בצד ולתת לזה לקרות, והיא מנסה להתערב ולסכל את תוכניותיו של לסלי – תוך חוסר רצון ניכר מצידם של עוזריה.

מעבר לניתוח הדקונסטרוקטיבי המעמיק והמשעשע שהסרט הזה עושה לז'אנר סרטי הסלאשר, הוא ממחיש בצורה חזקה מאד איך הערצת הדמויות המרושעות בסרטים, יכולה להפוך להערצת דמויות כאלה במציאות; איך הטשטוש בין תחומי המציאות, המדיה והדמיון יכול להוביל למצב בו המפיקים – וקל וחומר הקהל – לא יכולים להבדיל בין תוכנית ריאליטי לבין רצח המוני בדם קר, בין רוע דמיוני שהוא "מגניב" ו"קול", לבין רוע אמיתי שמיוצג ע"י טיפוסים כך כך נחמדים ונורמאליים. מי שנהנה לצפות ברוצח המחסל את קרבנותיו על המסך בסרט אימה, האם לא ייהנה גם מצפייה בתיעוד של רצח אמיתי? ומי שצופה באתגרים ובמשימות שמתמודדים איתם המשתתפים בתוכניות ריאליטי למיניהם, האם אינו מאבד את הגבולות המוסריים בכל הקשור למותר ואסור? נשאל את זה ככה: אילו פרדי קרוגר היה קם לתחייה בעולם האמיתי, ומתחיל באמת לרצוח אנשים במיטב המסורת שלו – האם קהל מעריציו היו מתנפלים עליו בהמוניהם כדי להשמיד אותו מעל פני האדמה – או כדי ללחוץ את ידו ולבקש ממנו חתימה?

מצד שני, אולי יש בזה משהו אמיתי - ביטוי לתובנה לפיה טוב ורע הם מושגים סובייקטיביים, שבני האדם מגדירים אותם לפי רצונותיהם האישיים. לפי האמת האובייקטיבית, גם רוצח פסיכופאת יכול להיות מעניין ואפילו מגניב; רק העובדה שאנשים פוחדים מטיפוסים כאלה, ואינם מעוניינים בהם בסביבתם, גורמת להם להתייחס אליהם בשלילה ולהגדיר אותם כ"רעים". הסרטים והמדיה מאפשרים לאנשים להתנתק מנקודת המבט האישית הסובייקטיבית, מהפחדים והתשוקות האישיים, ולראות את היפה שבכל דבר מנקודת מבט גבוהה ואובייקטיבית יותר – ניטשיאנית אולי, מעבר לטוב ולרע, או אולי אפילו אלוקית. אם כן, ההערצה של אותן דמויות מהווה למעשה יישום (גם אם מופרז לעתים) של העיקרון "איזהו חכם? הלמד מכל אדם". כשהאדם נמצא בעמדה בה קיומו האישי אינו מאוים, הוא הרבה יותר מסוגל ליישם את העיקרון הזה ביחס לכל אדם ולכל דבר. מה גם, שכמו שכתבתי בפוסט על ה"סלאשרים כמחנכים", יש כמה עקרונות של צדק ומוסר שאותן דמויות מבטאות, ואולי ההערצה מכוונת גם כלפיהם (קראתי פעם שהשחקן שגילם את ג'ייסון, התנגד לסצנה שבה ג'ייסון אמור לבעוט בכלב, בטענה שג'ייסון הוא נוקם ומעניש – לא סתם סאדיסט, ואין שום סיבה שהוא יבעט בכלב).

תחשבו על זה.