מיסטריום

זה שבארה"ב יש אחוזי גירושין גבוהים, ומוסד המשפחה המסורתי הולך ומתערער, זה לא חדש עבורי; אולם כשצפיתי עם הילדים שלי בסרט המצויר "ענק הברזל" (סרט מקסים, אגב), הכתה בי לפתע ההכרה, שכמעט באף סרט ילדים אמריקאי שאני מכיר – לא מופיעה משפחה נורמאלית, דו-הורית, עם אבא ואמא שנשואים אחד לשני! כמעט בכל הסרטים, המשפחה שמככבת בסרט היא חד-הורית, בד"כ מבלי להתייחס אפילו לגורלו של ההורה השני הנעלם.

כמובן שאני לא מתיימר להכיר את כל הסרטים המצוירים האמריקאים, ואפילו לא את רובם; אבל להלן סקירה של הסרטים שעולים לי בראש, של דיסני ושל חברות אחרות, ישנים וחדשים (לא את כולם ראיתי בעצמי; אין ברשימה זו בכדי להוות המלצה על סרט כלשהו):

- צעצוע של סיפור (והמשכיו) – לאנדי יש רק אמא.

- ענק הברזל – להוגארט יש רק אמא.

- חתולים בצמרת – כנ"ל.

- דמבו הפיל המעופף – את דמבו כידוע הביאה החסידה, כך שיש לו רק אמא ולא אבא.

- פו הדב (כל הסרטים בסדרה)– רו הוא היחיד שיש לו "משפחה", המורכבת מאמא קנגה בלבד. כמדומני שגם לכריסטופר רובין יש רק אמא, שמופיעה לעתים נדירות בחלק מהסרטים.

- מחפשים את נמו – האמא נהרגת בדקות הראשונות של הסרט. אביו של נמו מגדל אותו לבד.

- צ'יקן ליטל – אבא בלבד.

- קונג-פו פנדה – אבא (מאמץ) בלבד.

- ג'ונגל סיטי The Wild)) – במרכז הסרט עומדים היחסים בין האריה סמסון לבנו ריאן. איפה האמא? אין זכר.

- פוקהונטס – לנסיכה האינדיאנית יש רק אבא. את הדמות האימהית ממלאת עבורה "סבתא ערבה".

- בת הים הקטנה – כנ"ל. לנסיכות כנראה אין אמהות.

- הדרקון הראשון שלי – להיקאפ יש רק אבא, ויש לו מספיק צרות גם ככה.

- המסע לעמק החלומות – אמא דינוזאורית בלבד, נהרגת בתחילת הסרט (בכלל, לאמהות יש נטייה להיהרג בסרטים מצוירים. ע"ע אמא של נמו, אמא של במבי, האמא של התינוק ב"עידן הקרח" וכו').

- דרדסים – יש רק דרדס-אבא, אין דרדס-אמא. יש דרדסית אחת והיא לא נשואה לאף דרדס.

- המסע המופלא הביתה (אמנם לא מצויר, אבל סרט ילדים מקסים) – יש אמנם שני הורים, אבל הם נשואים בזיווג שני. האבא הוא אב חורג עבור הילדים.

- אסטרו-בוי – לטובי\אסטרו יש אבא בלבד.

- מפלצות בע"מ – אין בכלל משפחות.

אני מניח שחלק מכם יכולים לשלוף לי עכשיו כמה דוגמאות הפוכות, אבל נראה לי שהמדגם הזה מספיק מייצג כדי להבהיר שמדובר במגמה נרחבת, ולא בחריגים בודדים. עבור יוצרי הסרטים האמריקאים, משפחה היא כנראה אנכרוניזם מיושן, מוסד כושל ללא עתיד, שאין טעם להתייחס אליו. המצב הנורמאלי, התקני, הוא של "משפחה חד הורית", בה אחד ההורים מגדל במסירות ובאומץ את ילדו\ילדיו – או של זוג שחי ללא נישואין, ובד"כ גם ללא ילדים.

התפיסה הזו קשורה גם לראייה מעוותת של מוסד הנישואין. בתפיסה המערבית העכשווית, הנישואין הם בית כלא, קץ האהבה והרומנטיקה, שותפות חסרת רגש שסביר להניח שתתפרק בהקדם. כל הרגש, הרומנטיקה, האהבה והתשוקה – שייכים רק לתקופה שלפני הנישואין (או במהלכם, בקשרים אסורים מחוץ לנישואין).

הדוגמא שלדעתי ממחישה את זה בצורה הכי צורמת היא בטרילוגיית סרטי אלאדין של דיסני (שבכלל אינה מומלצת לילדים, בשל חוסר צניעות וחוסר חינוכיות). אלאדין (חסר הורים לחלוטין) מתאהב ביסמין (שכמקובל אצל נסיכות, יש לה רק אבא). בסוף הסרט הראשון זה נראה בהחלט כאילו הם מתחתנים – שמלת כלה והכל. אלא מה? בסרט השני מתברר שהם לא התחתנו עדיין, והסרט מתייחס ליסמין כאל "החברה" של אלאדין. רק בסרט השלישי אמורה להתרחש רשמית החתונה שלהם – וגם היא משתבשת בסופו של דבר. הרעיון ברור: ברגע שהוחלט שעושים סרט המשך, אי אפשר שהגיבורים הראשיים יהיו נשואים זה לזו. מה, מישהו שמע פעם על סרט שבו הגיבורים הם זוג נשוי, חלילה וחס?! אז חייבים להתעלם מסצנת הסיום של הסרט הראשון (או להסביר שמדובר היה רק באירוסין), ולהחזיר את הצמד-חמד לסטטוס הרומנטי של חבר וחברה. כי אם הם יהיו נשואים, אז הם כנראה יפסיקו לאהוב זה את זו, וזה יהרוס את כל הרומנטיקה שבסרט... לא יודע מה אתכם, בעיניי התפיסה הזו מעוותת עד כדי להגעיל.

אתם יודעים איפה כן אפשר לראות משפחות על המסך? בסדרות קומיות-סאטיריות, כמו משפחת קדמוני, משפחת סימפסון, הדינוזאורים, או בסרט כמו משפחת סופר-על. כי לעשות צחוק ממוסד המשפחה המסורתי, זה בהחלט לגיטימי. כמובן שבכל הסדרות האלה הדמויות תהיינה סטריאוטיפיות ומגוחכות: האבא האידיוט השמן והמקריח, הבת המתבגרת החכמה, הילד הפרחח או החנון וכן הלאה.

אם כבר יש סרטים יוצאי דופן שיש בהם זוג הורים נורמאלי, כמו במלך האריות או מולאן, אז הם לא ימלאו את התפקיד המרכזי בעלילה, אלא ישמשו כדמויות רקע בלבד (ויש סיכוי טוב שאחד מהם לפחות ייהרג). כך, במלך האריות 1 סימבה הוא הגיבור, ובמלך האריות 2 – כשסימבה כבר התחתן עם נלה – אז גיבורי הסרט הם הדור הצעיר של קיארה וקובו. אם כבר התחתנת, אתה מאבד אוטומטית את התפקיד הראשי ועובר לרקע. טימון ופומבה ביטאו היטב את הגישה הזו בסיומו של השיר "Can't you feel the love tonight".  

יוצאי דופן חריגים הם צמד סרטי התנ"ך של Dreamworks, "נסיך מצרים" ו"יוסף מלך החלומות", שם זוכים הגיבורים (משה ויוסף) להתחתן ועדיין להישאר במרכז המסך. אבל זה בגלל המחויבות למקור התנ"כי, שלא הותירה הרבה ברירות למפיקים.

דוגמא נוספת לעיוות המחשבתי הזה, הפעם מתחום הספרות, היא בסדרה רבת המכר "דמדומים". נניח בצד לרגע את כל הקלישאות השחוקות והסטריאוטיפים שבסדרה (צעירה בת טפש-עשרה מתאהבת בערפד חתיך ומיוסר, ומוכנה להיות בת זוגו האל-מתה לנצח – לא שמענו על זה כבר?), ואת כל הרעיונות המשונים שיש בה (ערפדים שנוצצים באור שמש במקום להישרף!). שימו לב לתגובות של בלה בספר השלישי, כאשר אדוארד מבקש ממנה להתחתן איתו. לבחורה אין שום בעיה להפוך לערפדה מוצצת דם, על כל הכרוך בזה; "אבל להתחתן?! איכס! אין סיכוי! בחיים לא! מה אני דפוקה?! לא-רוצה-לא-רוצה-לא-רוצה!!!" כן, אלו בערך השורות של תגובת הגברת הצעירה, ורק לאחר לחצים עצומים היא מסכימה לוותר ולעשות את הצעד הנורא הזה, כשהיא מתאמצת בכל כוחה לא להקיא מהמחשבה. ועל הספרים האלה, רבותיי, מתחנך דור שלם של קוראות בנות טפש-עשרה, שהמסר שהן מקבלות הוא שנישואין זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות למישהי. אה, כמובן שההורים של בלה עצמם הם גרושים (וגם של באפי, אם כבר עוסקים בערפדים). אז אם בזמן המלחמה הקרה רצה בארה"ב הסיסמא "Better dead than red", כנראה שהסיסמא העכשווית היא "Better (un)dead than wed"...

המסקנה העגומה היא, אם כן, שמשהו רקוב בתפיסה האמריקאית של זוגיות, אהבה ונישואין. במקום לראות בנישואין את המימוש העליון של אהבה, שמתבטא במחויבות הדדית ובשאיפה לבנות בית משותף ולגדל ילדים ביחד – נתפסים חיי הנישואין כקריקטורה במקרה הטוב, וכבית סוהר במקרה הרע (והנפוץ)? הכוח המניע הוא לא אהבה אמיתית, אלא תשוקה לנהנתנות אגואיסטית וחסרת התחייבויות, לקשרים שמתחלפים מהיום למחר, ולהרפתקנות בלתי ממוסדת. אם כבר יש נישואין, זה תמיד הסוף של הסרט (החתונה עצמה היא בכל זאת סצנה רומנטית, חבל לוותר עליה), לעולם לא ההתחלה. ולא רק שזו התפיסה של המבוגרים, אלא שבאמצעות הסרטים מחנכים גם את הילדים לאמץ השקפת עולם מעין זו. אם זה היה רק באמריקה ובאירופה, מילא; הבעיה היא שגם בתחום הזה, כמו בכל תחום, אוהבים אצלנו בארץ לאמץ ולחקות את הנורמות של המערב – ואת התוצאות רואים בשטח, באיחור גיל הנישואין, באחוזי הגירושין והמשפחות המתפרקות, וכן הלאה.

באופן הפוך אולי מהמצופה, מתברר שככל שבני הזוג הכירו אחד את השני פחות לפני החתונה – כך גדלים סיכוייהם להישאר ביחד אחריה. סטטיסטיקה פשוטה: בציבור החילוני, בו נהוג שהזוג חיים ביחד חודשים או שנים לפני החתונה – אחוזי הגירושין הם הגבוהים ביותר. בציבור הדתי-לאומי, בו בני הזוג יוצאים בממוצע כמה חודשים לפני החתונה – אחוזי הגירושין נמוכים יותר;  ואילו בציבור החרדי, בו ההיכרות לפני החתונה היא מינימאלית, ואצל כמה חסידויות מסתכמת בפגישה חטופה אחת – גם אחוזי הגירושין הם מינימאליים. עכשיו תקומו כולכם ותצעקו שזה בגלל שיש שם לחץ חברתי לא להתגרש, וזה לא מקובל, אבל באמת רבים מהם היו מתגרשים אילו היו יכולים. בהחלט יתכן – אבל זו השערה בלבד. לא ידוע לי על שום נתונים בדוקים על כמות הזוגות החרדים שרוצים להתגרש אבל לא יכולים. לעומת זאת, בציבור החילוני לא צריך שום השערות – האמת ברורה ומוחשית. כך שהמשוואה של "מינימום היכרות לפני = מקסימום זוגיות אחרי", היא משוואה נכונה מבחינת התוצאות בשטח, גם אם היא נראית מנוגדת להיגיון. מסתבר שאהבה והיגיון לא תמיד הולכים ביחד.

 לא כאן המקום לעסוק בכל הנושא הרחב של הגישה היהודית לאהבה, זוגיות ומשפחה. מי שרוצה ימצא אינספור מאמרים, שיעורים וספרים בנושא. רק אצטט משפט יפה ששמעתי פעם בשם אשה חרדית, בתגובה לשאלה איך יכלה להתחתן עם מישהו שלא אהבה לפני כן: "לא התחתנו בגלל שאהבנו זה את זו. אנחנו אוהבים זה את זו בגלל שהתחתנו!" אם מבינים שהמטרה של הנישואין היא לא לספק את הצרכים האגואיסטיים של בני הזוג, או להשיג איזה ריגוש רומנטי מהסרטים, אלא לשתף פעולה למען המשימה של בניית בית יהודי בישראל – אז גם תפרח אהבה אמיתית בין האיש והאשה. מי שלא מבין את זה, ורק מחפש את הריגוש האולטימטיבי, פשוט חי בסרט.